וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.
בני ישראל מתקרבים לארץ מואב. בלק מלך מואב חושש ופונה באמצעות שליחים לבלעם בן בעור, לקלל את ישראל. בלעם מחכה לתשובת השם שאוסר עליו לקלל! השליחים באים פעם נוספת לשכנע אותו, ובלעם הולך בתנאי שיגיד מה שהשם יאמר לו. בדרך חוסם מלאך ה’ את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם מכה בה עד שזאת פותחת את פיה. המלאך מדבר מגרון האתון ומשביע את בלעם לומר רק מה שיאמר לו. בלעם חובר לבלק, ומפיו יוצאים רק דברי ברכה לישראל.
הפרשה מסתיימת בישראל הזונים אחרי בנות מואב ומדיין, ומשתתפים בפולחן לאלוהיהם. משה מצווה להרוג בהם. כשפנחס בן אלעזר רואה איש ישראלי ומדיינית חוטאים לעיני כול, הוא הורג את שניהם והמגיפה נעצרת.
״אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב״
וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה.
השר איגאנטייב, משרי ממשלתו של הצאר אלכסנדר השלישי ברוסיה (שאף כיהן כראש ממשלת הצאר במאה ה- 19) שונא ישראל מובהק היה. תדיר חיפש עצות ותחבולות להצר את צעדי היהודים ולהקשות על חייהם במדינה. יום אחד רחשו השמועות בעיר הבירה: הברון גינצבורג, מגדולי העשירים היהודיים ברוסיה ועסקן נמרץ לרווחתם, ערך מגבית בין חבריו ומוקיריו. מטרת המגבית: לאסוף סכום נכבד דיו בו יוכל לשחד את איגאנטייב האנטישמי, בהבטחה מפורשת מפיו שיותר לא יגזור על היהודים גזירות. השר איגאנטייב שמע זאת ותאוות הבצע נדלקה בעיניו. באחד הימים בעת שנפגש עם הברון גינצבורג, לא התבייש הגוי ופנה ישירות אל הברון: ״שמעתי שרצונך לתת לי מעות, כמה למשל בדעתך לתת לי?״, הברון חייך בשנינות: “הדבר תלוי מאיזו זווית נמדוד את שווי היהודים. שהרי אם מדובר על פי שווים של היהודים בעיני – הרי שאין לכך מחיר ולא אוכל לתת לך מאומה. אלא שאם מעריכים אנו את היהודים על פי מבטך ושווים בעינך! – הרי שלסכום פעוט שכזה מוכן ומזומן אני ברגע זה” .
“אין אדם נוקף אצבע למטה עד אשר גוזרים עליו מלמעלה”- כך אמרו חז”ל במסכת חולין ופירוש הדבר כי בלעם לא היה מברך בקולו, אלא אם כן גזרו עליו בשמים שכך יעשה…
יהיה רצון שנזכה לכל הברכות, אפילו מפיו של אדם רשע ותאב בצע כבלעם.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
