לע”נ כל הנרצחים והנרצחות בטבח עוטף ארץ ישראל הי”ד, לע”נ חיילי וחיילות צה”ל שנהרגו על קידוש השם הי”ד, לרפואת כל הפצועים והפצועות הי”ו, להצלחת כל חיילי וחיילות צה”ל וכוחות הביטחון הי”ו – יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם.
בסימנא טבא
ספר ופרשת במדבר פותחים בשנה השניה לצאת בני ישראל, כאן מְצַווה השם את משה לערוך מפקד. וכיצד? לִספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט נדרשים לביצוע הספירה. והעם מִתְפַּקֵד לפי שבטים. לבני שבט לוי נערך מִפְקָד נפרד. כמו כן מתואר התפקיד המיוחד של כל משפחה משבט לוי, בנשיאת המשכן, בפירוקו ובבנייתו מחדש.
עוד מסופר בפרשה, שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, לכל שבט היה מקום משלו. למשל, יהודה נמצא בצד מזרח, ואתו השבטים יששכר וזבולון. ראובן, שמעון וגד בצד דרום, וכיו”ב.
“אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ”
מסופר על רב אחד שהיה גר בשכנותו של חזן, בפרוס הימים הנוראים, החל החזן להתאמן לקראת תפילת ראש השנה, והיה מנגן נעימות חדשות בקול גדול, ביום ובלילה. ביקש הרב מהחזן להנמיך את קולו, שכן הדבר מבטל אותו מתלמודו. כעס החזן והשיב שהוא מצטט מלשון הפסוק “איש על מחנהו ואיש על דגלו” – הרב לרבנותו החזן לחזנותו, יעסוק כבודו בשלו ואני אעסוק בשלי. מתוך שנמשך הדבר כך, למד הרב שלא מדעת את המנגינות החדשות, והיו שגורות בפיו. בראש השנה נהוג היה באותה עיר שהרב מתפלל שחרית לפני התיבה, והחזן תפילת מוסף. עבר הרב לפני התיבה בשחרית, והמנגינות החדשות מושרות בפיו, וכשעבר החזן לפני התיבה, לא נותר לו אלא לחזור על המנגינות ששר הרב בשחרית. אחרי התפילה, התרעם החזן על הרב שלקח לו את כל המנגינות החדשות שלו. אמר לו הרב: הלא אתה אמרת “כל אחד בשלו, אתה במוספך ואני בשחריתי”.
יהי רצון שיקוים בנו מאמר רבי אלימלך מליז’נסק זצ״ל : אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה.
שבת שלום ומבורך
חודש סיוון טוב ומבורך
חזי ברזני
