פרשת מקץ מסתיימת בשיא של לקיחת בנימין והשארתו אצל יוסף כעבד.
יהודה תופס מנהיגות, ניגש אל יוסף בתחנונים ובנחישות מדבר אל יוסף שישחרר את בנימין, ומציין כי חיי אביהם בסכנה אם לא ישוב בנימין לבית אביו. יוסף מתרגש מדבריו, ומתוודה: ו"ַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף." הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא את אביהם וכל ביתו למצרים.
יעקב בשמחה יורד למצרַיִם, ויחד עם משפחתו קובעים את מגוריהם בארץ גושן. במקביל גובר הרעב בארץ מצרַיִם ויוסף ממשיך למכור מהמזון שנאגר, וכשאוזל הכסף של העם המצרי, הם מוכרים את כל אשר להם, כולל את הקרקעות אשר בבעלותם.
"וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֨סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹֽׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה"
ועל כך כתב הרמב"ן: "כשהיה יוסף איש אמונים, שהביא את כל הכסף לבית פרעה ולא עשה לעצמו אוצרות כסף"…
מסופר על הגאון רבי אליהו לוינזון מקרטינגא זצ"ל, כי למרות גדלותו בתורה, פנה למסחר. הוא ניהל את בנק פינברג בקובנה. בנאמנותו במשא ומתן עם הבריות, קידש שם שמים בישראל ובעמים. פעם אירע שאחד מלקוחות הבנק פשט את הרגל וגרם לבנק הפסד בסכום העולה על מאה אלף רובל. למרות חוסר אשמתו, ראה רבי אליהו את עצמו אחראי בעקיפין לדבר והחליט לשלם לבנק את מלוא הנזק. הוא התפטר מהבנק והחל בעסקים קטנים, ובמשך שנים שילם לבנק את כל הפסדו עד הפרוטה האחרונה. מעשה זה עשה לו כנפיים. ועיתוני רוסיה וגרמניה פרסמוהו כסמל היושר והאחריות. הודות לכך רכש לו אמון רב והצליח מאוד בעסקיו שהביאוהו לעושק מופלג ורבים מתלמידי החכמים של אותו דור אף זכו לקבל ממנו שכר.
לקח חשוב מלמד אותנו יוסף, כדברי הגמרא ביומא "ומשלך יתנו לך אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא"
אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ יְלָדֵינוּ וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מִכַּלל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
