פורטל השרון פוסט חשף לפני כשנה וחצי את העימות הקשה בין השניים שהחל הפילוג בסיעה עד שהביא לפיצוץ הגדול. לאחריו חולקה הסיעה לשני מחנות: עילאי הרסגור הנדין עם פליאה קטנר ורוויטל לן כהן ממול עם יהודה יוגד. 

חברת המועצה, פליאה קטנר, אמרה לפורטל השרון פוסט : “אני שמחה שבית המשפט קבע שכל העובדות שמסרתי נכונות וכל עדי התביעה נמצאו אמינים. מטרתי הייתה להוציא את האמת לאור ולהוכיח שהדברים שהוכחשו על ידו אכן קרו – בדיוק כפי שהשופט קבע”.

יהודה יוגד, מסר בתגובה:”ביהמ”ש פסק שאני זכאי וקיבל את גירסתי וגרסת העדים וקבע כי לא התרחשה תקיפה וכי ספק רב אם היו איומים. צר לי שיש אנשים שעבורם כל האמצעים לצבירת כוח פוליטי כשרים ומאחר שלא הצליחו לנצל את ביהמ”ש הם מנסים כעת לנצל את התקשורת”.



בשבוע שעבר ניתנה הכרעת הדין הנחשפת כאן לראשונה:

תחילת הפרשה, לפיה יהודה יוגד פליאה קטנר היו בזמנו חברי סיעת מרצ במועצת העיר כפר-סבא.

ביום 19/3/15 שניהם נכחו בחתונת מכר משותף באולם אקו בחדרה. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם תקף את המתלוננת באופן שאחז בידיו בכתפה, דחף אותה בחוזקה והפילה ארצה. כתוצאה מכך, נחבלה המתלוננת חבלה של ממש – פצע מדמם.
בהמשך האירוע, כך נטען בכתב האישום, איים יוגד על קטנר בכך שאמר לה כי אם זה ימשיך, הוא יזרוק אותה לנחל חדרה, וזאת בכוונה להפחידה ולהקניטה.

עדי התביעה מתחלקים לשתי קבוצות:
– אלו שנכחו באירוע ומעידים על מה שראו ושמעו כמקור ראשון.
– אלו שלא נכחו באירוע, חלקם באים לתאר אמרת קרבן אלימות סמוך לאחר המעשה, וחלקם באים להסביר מדוע התלונה למשטרה לא הוגשה מיד לאחר האירוע, אלא רק בחלוף הזמן.

קטנר העידה שבעודה מדברת עם הכלה, היא הרגישה שמישהו תופס אותה ומטיח אותה על הרצפה. היא הרימה את הראש וראתה את יהודה יוגד עומד מעליה וצועק שיזרוק אותה לנחל ויטביע אותה. היא מתעקשת שממגע פיזי קל לא הייתה נופלת לרצפה, ומשוכנעת שהנאשם הפעיל עליה כוח על מנת להפילה ארצה.

נתנאל בר-לב, בן דוד של החתן, עמד ליד הכלה והמתלוננת ברגע האירוע. בבית המשפט הוא העיד לגבי הנאשם כי: "הוא פשוט בא אליה ודחף אותה".
העד התרשם שזו תקיפה מכוונת ולא מגע שמכוון להסב את תשומת-לבה. הוא העיד שמיד כשראה את האירוע אמר שיוגד צריך להיענש על מעשהו. הוא גם העיד שהנאשם אמר למתלוננת: "אם זה ימשיך ככה, אני דוחף אותך לנחל".

יעל אלפנדרי, העידה שהנאשם דחף את המתלוננת על הרצפה, וכשהמתלוננת שאלה לפשר הדבר, אמר: "הייתי צריך לדחוף אותך לנחל".

מטעם ההגנה העידו יהודה יוגד ובת-זוגו שנכחה באירוע, וכן חברתו לסיעה רויטל לן-כהן ועופר ארובס, שלא נכחו באירוע, אלא העידו על מה שניתן לכנות כתככים פנימיים בסיעת מר"צ בעירייה, והלך רוח שנועד להשקיט את העניינים עד לפרשית הנאשם מהסיעה ו"להיכנס בו" (ובאשתו) לאחר פרישתו.

יוגד העיד כי לא דחף את המתלוננת בכוונה לפגוע בה, אלא דחיפה קלה בכתף כדי להסב את תשומת לבה ולמחות על דברים ששמע (או שנדמה ששמע) מפיה בסמוך לפני זה, שפגעו בכבודה של אשתו.

לעניין האיום, העיד שלא איים לזרוק את המתלוננת לנחל, אלא הציע לה לשטוף את פניה במי הנחל ולהתרענן. כך אמר גם בחקירתו במשטרה "…אני אמרתי לה תלכי לנחל, תשטפי פנים. לא זוכר. משהו בסגנון". הנאשם הודה שהיה נסער.

אווה ורסנו יוגד, אשתו של יהודה יוגד, העידה שהנאשם שם יד על הכתף של המתלוננת והמתלוננת נפלה. לגבי האיום הנטען – העידה שאמר משהו כמו "התחממת, תתקררי בנחל".

שופט בית המשפט השלום בחדרה אהוד קפלן "אין מחלוקת שהנאשם, בהיותו נסער, ניגש למתלוננת ודחף אותה קלות בכתפה (לטענתה דחיפה חזקה מאוד) והנאשם אינו מכחיש שהמתלוננת נפלה ונחבלה קלות. למעשה בכך התקיים היסוד העובדתי של עבירת התקיפה, ועל כך גם ב"כ הנאשם אינו חולק.
"עם זאת, עבירת התקיפה מצריכה גם יסוד נפשי של מוּדעוּת – כלפי טיב המעשה וכלפי התקיימות הנסיבות.
על התביעה להוכיח שהנאשם, אפילו אם לא חפץ לתקוף את המתלוננת, היה לפחות מודע לכך שהוא מבצע בה אקט פיזי אלים של תקיפה, נגד רצונה.
מודעותו של הנאשם היא מן הדברים שבלב, ובדרך כלל, משלא קדמו לה דברים מפורשים וברורים, בית המשפט צריך להסיק על קיומה (או על אי קיומה) מהנסיבות כפי שהוכחו בפניו. חלק מהנוכחים סברו שהנאשם התכוון לפגוע במתלוננת (כך לפי נתנאל בר-לב).
המתלוננת עצמה הבינה שזה הנאשם רק אחרי שנפלה, ומדבריה לא ניתן למצוא סימוכין למודעותו של הנאשם באשר לביצוע אקט פלילי אלים. משהבחינה שזה הנאשם – הייתה משוכנעת שתקף אותה ביודעין". 

יעל אלפנדרי אמרה שהנאשם דחף את המתלוננת ולא השתמשה במונח "הכה", כלומר השתמשה במונח ניטרלי, טכני, שיכול ללמד על קיום היסוד הפיזי של העבירה (שאינו שנוי במחלוקת) אך לא על היסוד הנפשי.

"מעדות שניהם עולה ניסיון להסב את תשומת לבה של המתלוננת ולא ניסיון לפגוע בה פיזית". 
נכונותו של רצף האירועים כפי שתואר על ידי הנאשם ואישתו, לא הופרכה, וממילא לא ניתן לומר שהתביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את התקיימות היסוד הנפשי של עבירת התקיפה. אחרי הכל, לא כל מגע פיזי הוא תקיפה, ובהעדר מודעות לנסיבות – אין עבירה.
משכך, אני קובע שאשמת הנאשם בעבירת התקיפה לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי". 

באשר לעבירת האיומים גרס השופט כי מדובר בעבירה המצריכה כוונה של ממש, ועוד לפני כן היא מצריכה התקיימות יסוד פיזי של איום.
סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, קובע כי "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב, בפרנסתו שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו – דינו מאסר 3 שנים". ברור, שאם הוכח שהנאשם אמר את מה שנטען בכתב האישום (שאם זה ימשיך כך הוא יזרוק את המתלוננת לנחל) אזי הוא עבר עבירת איומים.

האם הנאשם אמר את הדברים שיוחסו לו?
המתלוננת העידה שחד משמעית כן.
נתנאל ברלב העיד שאמר.
הכלה יעל אלפנדרי שמעה אותו אומר "הייתי צריך לדחוף אותך לנחל"
הנאשם העיד שאמר לה ללכת לשטוף פנים בנחל וכך העידה גם אשתו שלטענתה שמעה אותו אומר משהו כמו: לכי תתקררי בנחל.

"הנה כי כן אפילו לא כל עדי התביעה תומכים בגרסה המפלילה את הנאשם. הכלה שמעה משהו שבכלל איננו איום. גרסתה לא הופרכה, אין לשלול את גרסתה כאפשרית, במובן זה שלא ניתן לומר שהוכח מעבר לספק סביר שנוסח דברי הנאשם, ששנויים במחלוקת בין הנוכחים, הוא דווקא זה שבכתב האישום. הואיל והספק הסביר נותר בעינו, יש לזכות את הנאשם גם מעבירת האיומים". 

השופט אהוד קפלן קבע בהכרעת הדין "בית המשפט מוצא את הנאשם זכאי". 

רוויטל לן כהן. יהודה יוגד. פרשו מסיעת מרצ
צילום: תומר דואק