“ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה…” [ויקרא כ”ג 11]. בין המצוות התלויות בארץ מצויה מצות הבאת עומר התנופה. עד קציר העומר אסרה התורה לאכול מיבול התבואה החדשה. ארץ ישראל מצטיינת במיגוון אזורים, במרחק לא רב זה מזה נמצאים אזורים בעלי תכונות אקלימיות שונות. האקלים ותנאי הגדול , זמן הזריעה, טיב השדה ודרכי עיבודו משפיעים על זמני ההבשלה והקציר. בתבואות החורף יש שתי עונות קציר: המבכירות – שעורים ושיבולת שועל, והמאחרות – החיטה והכוסמת.

העומר בא מן השעורים [מנחות פ”ד , ע”ב]. התורה לא פירשה את תבואת העומר, אך בשמואל [ב’ , כ”א 9] נכתב שהשעורה ראשונה לקציר, “בימי קציר בראשונים-בתחילת קציר שעורים”. וכן מצינו שלאחר שנת הרעב הובא לאיש האלוקים “… לחם בכורים עשרים לחם שערים” [מלכים ב’ ד’ 42]. חז”ל הכירו מקרוב את התרבות החקלאית בארץ ישראל. מציאות הקיימת גם כיום. בפסח מתחיל קציר השעורים. בשלוש צורות ניתן לאכול תבואה מבכירה: לחם – ניתן להכינו מגרגרי שיבולים יבשים , לאחר טחינה בריחיים. קלי – גרגרי שיבולים שניקלו באש , להכשירם למאכל “ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע…” [רות ב’ 14]. כרמל – גרגרי תבואה בעודם לחים, “עשרים לחם שעורים, וכרמל בצקלונו” [מלכים ב’ ד’ , 42]. חז”ל כינו את הכרמל – רך ומל, ורש”י – נמלל ביד. [פרשה ארץ ישראלית, בר און מאיר].