בלוג

 
איך מצליחים לשמור על קופידון שלא יתכווץ, שלא ינבול, שלא יברח?… או,
לאן נעלמת הרומנטיקה עם השנים ואיפה הם זיקוקי הדינור שהיו בשמיים והריגושים שהיו בגוף?…

יוסי בנאי, בשירו של ג’ורג’ ברסאנס שתורגם ע"י נעמי שמר, שר כך בחוסר אופטימיות:
"אהובתי בשם עליון,
אל נא נרצח את קופידון במו ידינו.
רבות מדי האהבות,
שכבר נבלו בלבבות של ידידינו"
ומסכם:
"אפילו ונוס תתכער,
בין התנור והמקרר והכיריים.
כשחרוזי שיר השירים
כאן יתבשלו בתוך סירים לצהריים".

האם באמת שגרת החיים היא זו שמקשה על קופידון לשרוד בתוכה? האם אכן ונוס מתכערת בין הסירים לכביסה, לחשבונות שיש לשלם ולטרדות היומיום שכולנו מכירים?

יש החושבים ומרגישים שכן, זו אולי הסיבה להצהרה שבהמשך: "לכן, בשם כל הקדושים אני דודך, מצהיר בזאת שלא אבקש את ידך". למה להינשא? למה להתחייב בכלל, אם זה משפיע כל-כך קשה על קופידון?…

קופידון הוא שמו הרומאי של ארוס, אל האהבה והתשוקה המינית במיתולוגיה היוונית. המיתוס קשור להתאהבותו של ארוס לבת התמותה פסיכה שהייתה נערה כה יפה, עד שאפרודיטה בעצמה (אמו של ארוס) החלה לקנא בה. האלה הורתה לבנה לשלוח חיצי אהבה בפסיכה ולגרום לה להתאהב בגבר מכוער. אך ארוס, שכה הוקסם מיופייה של פסיכה, התבלבל ונפגע בעצמו מחיציו שלו.

הסיפור ממשיך ומתגלגל בין הסתרתו של ארוס את זהותו בפני פסיכה, לרגע הגילוי ולמחירו של הגילוי, אך נראה שהדבר החשוב ביותר הוא, שארוס ופסיכה (משמעות המילה פסיכה היא נפש) מייצגים את השילוב המושלם בין אהבת גופנית לאהבת נפש. מה שאנחנו לא תמיד משכילים לעשות מספיק טוב, הוא להבין את הדינאמיקה המתקיימת בין השניים.

חיציו של קופידון ספוגים בתאווה, ביצרים גופניים ובמעוררי הורמונים שמטרתם להוביל אותנו ליצירת המפגש האולטימטיבי בין שני יצורים חיים, שסופו רבייה ושמירת ההמשכיות. לשם כך, מתגייסת נפשנו ומספקת ארומה של פנטזיות וחלומות על עתיד משותף ובטוח, לנו ולצאצאינו, בו לעד תישמר התשוקה הגופנית וחוויית האחדות. מודעים לכך יותר או פחות – ממקום זה אנו מונחים לפעול.

כאשר נורים חיציו של קופידון ופוגעים, בא הטבע ובתחילת הקשר תורם למטרה הנעלה של זיווג ורבייה גם עיוורון (קל או כבד), כך שלא לגמרי נבחין במה שעלול לפגוע בתשוקה (כמו קצת בוטות, קצת קמצנות, קצת עצלנות, קצת שתלטנות, קצת התנשאות, קצת…) ומוסיף על כך גם "ירידה קלה וזמנית בקוגניציה", כדי שלא תמיד נפעיל את כל כישורינו לשיקול דעת מדוייק.

כך קורה שכשחיציו של קופידון חודרים אלינו, אנחנו מוכנים להעניק לעצמנו הנחות מוסריות קלות, או הנחות בסדרי העדיפות שלנו, העקרונות שלנו קצת מתגמשים, אנחנו יותר סלחניים ומקבלים והמחשבות שלנו, שבאות להצדיק פעולה זו או אחרת, מתרבות והופכות להיות יצירתיות ו"תירוציות".

מוכר?

כן, כזה הוא קופידון. הוא מזמין אותנו לריגושים, לרמות גבוהות של אדרנלין ולתחושת אופוריה ונועם, אך מסתבר, שלא לזמן רב. כעבור מספר חודשים בלבד (כן, בלבד, ברוב המקרים) התחושות הללו מתחילות להתפוגג כמעה והמציאות מתחילה לחדור אל תוך הבועה הקסומה.

התמורות שבאות עם השנים, הלחצים והקשיים תופסים מקום גדול בהרבה משתפסו בתחילת הקשר, קופידון נדחק לקרן זווית, עד שבמו ידינו אנחנו קרובים לרצוח אותו.

אנחנו "רואים זה לזה" הרבה יותר, אנחנו עומדים יותר על דעותינו, רצונותינו וצרכינו ותובעים יותר התחשבות, הבנה ופעולה בהתאם להם, אנחנו מרשים לעצמנו לפגוש מחדש את המציאות, אם באשר לקשיים הכלכליים, לאי ההסכמות בעניין חינוך הילדים, להבדלים בחשק, בקצב ובתחומי העניין. אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מוטרדים ומאוכזבים מהחיים, מבני זוגנו ומעצמנו.

הפרוגנוזה המאיימת מתרחשת: "אפילו ונוס תתכער, בין התנור והמקרר…" כשהמחשבות שלנו על בני הזוג שלנו, על עצמנו ועל הביחד שלנו מושתתות על ביקורת ושיפוטיות, כאשר אנחנו מרבים להיות בעמדה של שביעות רצון נמוכה ואכזבה, הרגשות שנוצרים מובילים אותנו לכעס ולהתרחקות. הגוף נענה לרגשות לא נעימים אלו והתשוקה נכנסת לתרדמת.

ותשוקה רבותיי, אינה רק תשוקה גופנית. היא תשוקה לחיים בכלל. למשמעות, לעשיית טוב, ליצירה ולהתפתחות.
יש חשיבות גדולה לתשוקה הגופנית וגם אם אינה נשמרת לאורך החיים המשותפים באותה רמה שהיתה בתחילת הדרך, עדיין חשיבותה גדולה ואני לא מזמינה אף אחד מאיתנו לוותר עליה. עם זאת, חשוב שנשאל את עצמנו: האם זו האינדיקציה היחידה לכך שקופידון עדיין חי בינינו?

תפקידו של קופידון הוא לחבר בינינו. שמירת החיבור והיכולת להתרגש זה מזה, ליהנות יחד ולהשתוקק זה לזה, תלויה בנו.
בואו נבדוק: על מה אנחנו מתבוננים לפני שאנחנו מדווחים לעצמנו שהזוגיות שלנו תקועה והסיפור על זיקוקי הדינור בשמיים הוא עניין של עבר רחוק וגעגוע מתמשך?

האם על ה"יש" בבני הזוג שלנו ובקשר שלנו, או על ה"אין"? סביר להניח שעל החסר, המעצבן, הלא מושלם והמאכזב. ולא שאין לזה מקום. כדי שנפעל לשינוי עלינו לבדוק גם מה חסר או נמצא בעודף ומה לא עובד, אך השאלה היא איזה אופן התבוננות אנחנו מפעילים ועד כמה ה"אין" מרכזי בחיינו ומשתק את קופידון.

קופידון, אם ניזכר, מופיע בדמות ילדון מלאכי. אך ילדים, דרכם לגדול ולהתבגר, להבין יותר, לראות יותר, להתחייב יותר ובעיקר, ללמוד לקחת אחריות על הבחירות שהם בוחרים.

כך גם אהבה. הדרך עוברת בין הסירים לסמרטוט הרצפה, ללילות ללא שינה בגלל הילדים (או ההורים המזדקנים), לשינויים ולחצים במקום העבודה, קונפליקטים עם חברים ואחרים, שינויים גופניים שעם הגיל תופסים יותר ויותר מקום, שינויים בריאותיים ומה לא.

בתוך כל אלה, עלינו לאפשר לקופידון להתבגר. להתבגר לאהבה של חברות אמיתית וקשר רגשי אינטימי, גם כאשר האינטימיות הגופנית פוחתת. להתבגר למקום בו יש יכולת לראות בנפרדות הגדלה סימן ליכולת שלנו לאפשר זה לזה מרחב להתפתחות אישית מתוך ביטחון, אמון והיעדר תלות ולא סימן לחוסר אכפתיות.

קופידון הבוגר לא מחפש פרצי אדרנלין ולילות ארוכים של אהבת בשרים כהוכחה לקיומו. הוא יודע להשתמש בחיציו ולאפשר לנו להרגיש אוהבים ואהובים, כאשר אנחנו בוחרים להפסיק לרצות שיישאר ילדִִי ומוכנים לעבוד למען ישכון בינינו בחזותו המתבגרת.

*****

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com