האם חשוב לי מה אתם חושבים על הכתיבה שלי? אם אכפת לי מה דעתכם על מידת הפתיחות שלי, או דפוסי התגובה שלי כשאני מאוכזבת, או מתוסכלת? אם חשבתי מה תגידו עלי אם אשכח את יום ההולדת שלכם, או אביא שיק "רזה מדי" כמתנה לחתונה של…?

התשובה היא כן. ברור. זה אכפת לי, זה חשוב לי ופעמים רבות זה אפילו משמעותי עבורי. ועם זאת, אני מודה בגאווה, שלא תמיד באותה מידה. מבדיקה אקראית עם כמעט כל מי שאני פוגשת ופגשתי בחיי, מסתבר שאני ממש לא יוצאת דופן.

בואו נודה ש"מה יגידו" הוא שחקן מרכזי בהרבה מאוד מהבחירות ומההחלטות שאנחנו עושים בחיינו ואין כמו חג החרות שבפתח, כדי להזכיר לנו לבדוק אם אנחנו לא נוטים במקרה לעבדות יתר בעבורו.

מיומנו הראשון כחלק מהחברה האנושית, למדנו להכיר ולזהות את עצמנו ואת היכולות והכישורים שלנו, באמצעות השתקפותם אלינו דרך האחרים הסובבים אותנו. כך גם למדנו לזהות את נקודות החולשה והמגרעות שלנו ובעיקר, למדנו שאנחנו רוצים שיגידו עלינו דברים טובים ואף פעם, אף פעם דברים לא טובים.

הראשונים להפגיש אותנו עם הקודים ההתנהגותיים להם אנו מצופים במסגרת החברתית והקהילתית בה גדלנו היו אמא ואבא ושאר הדמויות המשמעותיות שסבבו אותנו.

עם הזמן התווספו לעולמנו גורמי סמכות ותרבות שונים שהגדירו את "הנכון", "הרצוי" ו"הנחשב". הם חרצו את התלמים אשר צעידה בהם, תקנה לנו נקודות זכות כאשר "יגידו…". נקודות זכות יקרות ונחשבות שמשמעותן: אני אהוב, אני רצוי, אני ראוי ומוערך. כל-כך מפתה…
אבל, מה קורה כאשר נטיית הלב היא לפעול דווקא אחרת ממה שמצפים מאיתנו, אלו שכל-כך אכפת לנו מה יגידו?? מה קורה כאשר האמת הפנימית שלנו מנחה אותנו לעשות מעשים, או לומר דברים שיעוררו הסתייגות, או התנגדות??

שם אנחנו נוטים להתבלבל לא פעם ולאפשר לפחד ממה שיגידו עלינו אחרים, לנהל אותנו. השאלה היא, עד כמה נהיה מוכנים לחטוא לאמת שלנו בעבור שמירת התדמית?

אין ספק, שלהדהוד הסביבה כלפינו יש ערך גדול וחשוב. אנחנו הרי חלק ממנה. המשוב המתקבל מזמין אותנו להתבוננות עצמית ולבדיקה האם אנחנו נאמנים לעצמנו ולמטרות האמיתיות שלנו. התבוננות נחוצה ומתבקשת.

כאשר אדם מכיר את ה"נכון" לו בתחומים ובמצבים שונים, ויודע מה הדרך בה הוא רוצה ללכת, עליו להיות מוכן להעמידם מול הציפיות שיש לאחרים ממנו ואף מול הציפיות שיש לו מעצמו (הרי הן, לא פעם, הפנמה של ציפיות האחרים ממנו). כשיעמדו אלה מול אלה, יוכל לבחור ביושרה ובאותנטיות את צעדו הבא.

ו… כן, יהיו גם כאלה שיגידו… יהיה לכך מחיר…

בעודי כותבת, נזכרתי בסיפור הבא:

אי שם בכפר לא גדול חי לו ילד קטן ונחמד, אך אבוי, לא יפה מראה היה. ימים רבים לא רצה לצאת ולשחק עם ילדי הכפר כי חשש ממה שיגידו עליו. אביו, שרצה לשמחו, הציע לו באחד הימים להתלוות אליו לשוק.

הילד נאות והאב הושיבו על החמור והחל לצעוד אל השוק והחמור לצדו. הדרך לשוק רחשה חיים. רוכלים פרשו את מרכולתם, נשות הכפר טיילו והעמיסו כל טוב אל סליהן, זקני הכפר ישבו והתחממו בשמש ועוברי אורח נחפזו לדרכם.

ככל שנמשכה דרכם, נשמעו התלחשויות מכל עבר וקולות שתמהו: "הכיצד זה יושב הבן הצעיר על החמור ואילו אביו המבוגר מושך אותו ומתעייף?".

"ממש חוסר כבוד", פסקו.

למחרת, שוב הציע האב לבנו להצטרף אליו ושוב עברה דרכם במרכזו ההומה של הכפר, אלא שהפעם, על החמור ישב האב והבן צעד לצידו. שוב נשמעו התלחשויות וקולות מכל עבר, אך הפעם היו אלה קולות אחרים והם תמהו: "הכיצד זה האב יושב על החמור ובנו הצעיר והחלש ממנו, צריך להתאמץ כל-כך?"

"אין זה יחס ראוי לילדים", פסקו.
ביום השלישי יצאו האב ובנו אל השוק אך הפעם, שניהם ישבו על החמור. הקולות שנשמעו הפעם תהו: "הכיצד זה שגם האב וגם הבן יושבים על החמור האומלל, אשר הולך ומתעייף?"

"ממש התעללות", פסקו.

ביום הרביעי עברו השניים כשהם נושאים את החמור על כתפיהם ואז פסקו הקולות סביבם: "הם כנראה יצאו שניהם מדעתם…".

האם לא תמיד יהיה למישהו משהו להגיד??

*****
תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם; דוברת שפת סימנים ישראלית.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com