מכירים את התחושות הלא נעימות בגוף ואת המחשבות והפרשנויות שלוחשות בארסיות: מה שרצית, שציפית, שהאמנת שיהיה… פשוט לא יהיה כמו בתסריט! מכירים את ההצפה הזו שבסופו של דבר צועקת "תיסכול"?
"אוף… למה היקום לא נענה לכל ציפיותיי???" "למה האגדות הן רק על המדף??
לפני שהתחלתי לכתוב הסתכלתי מתי היתה הפעם האחרונה שכתבתי. לאורך 79 טורים היה זה כמעט תמיד התאריך של אותו יום בשבוע הקודם. הפעם זה היה שונה.
התאריך שפגשו עיני היה ה-10.2.16 והיום ה-5.4.16. כמעט חודשיים שלא כתבתי!! כמעט חודשיים שאני חווה מכך תיסכול מתמשך, שנסמך ונשען על עוד תיסכולים קטנים וגדולים שהחיים מזמנים חינם אין כסף, ומקיים איתם מערכת יחסים, אותה אני כנראה אמורה לנהל.
באמת שרציתי לכתוב. הראש היה מלא ברעיונות, מחשבות ונושאים. אולי אפילו יותר מדי. אך כמו שאמר יהודה פוליקר: "יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי…" פשוט לא הצלחתי לגבש אותם למשהו שלם. הרגשתי מתוסכלת יותר ויותר, משבוע לשבוע.
התיסכול הלך וגבר ואני הרגשתי הולכת ונחלשת מולו. הגיגים על וויתור החלו צפים ועולים (כי זה מה שתיסכול יודע לייצר כל-כך טוב) ומולם, בימים וברגעים של אופטימיות ופוטנטיות, שמעתי בתוכי קולות הדוחפים שלא להיכנע לקושי. להימנע מלעטוף אותו בתירוצים ובהסברים. הקולות שאומרים: ישנה דרך ואת יכולה למצוא אותה!
עם הזמן הבנתי, שהתיסכול שלי ואני פשוט עסוקים בבנייה של קשר חדש. ההבנה הזו התחזקה הודות לקבוצת סטודנטים נפלאים שאני מנחה, אשר העזו במפגשים האחרונים של הקבוצה, לגעת בתיסכולים שלהם, באופן שמן הסתם, שלח אותי להתבונן גם על תיסכוליי שלי.
יש לי פז"ם של כמה עשרות שנים בחיים הללו, כך שברור שחוויתי כמה מיליוני תיסכולים לאורכן. לקטנים שבהם לא הקדשתי תשומת לב רבה מאוד והנחתי לכוחות שבי להתגבר ולהמשיך הלאה. הגדולים שלהם דרשו משאבי אנרגיה הרבה יותר גדולים ובהם מצאתי את עצמי פעמים רבות, איך לא? כועסת…
בשנים האחרונות אני חוקרת יותר לעומק את מהות הרגש המופלא הזה שנקרא תיסכול ואת אפקט הדומינו ההרסני שלו. אני לומדת להעמיק את מערכת היחסים שלי עם התיסכולים שאני פוגשת (ואני מצהירה כאן, קבל עם ועדה: אני פוגשת הרבה כאלה…) וכעת אני יכולה להודות: יש לי קשר חדש איתם ואני אפילו רוצה לקרוא תיגר על הצורך האוטומטי שלנו למגר תיסכולים מחיינו ומחיי היקרים לנו והחשובים לנו שסובבים אותנו.
הרי לו היה זה רגש מיותר, נראה כי לא היינו פוגשים בו לעתים כל-כך קרובות. לא בכדי, רבים וחכמים ממני דשו בו, במהותו ובנחיצותו אלפים בשנים. אני רק רוצה להציע את נקודת המבט שלי ליצירה מחודשת של יחסים אפקטיביים יותר עם התיסכולים שלנו.
איזו תועלת יש ברגש של תיסכול?
תיסכול הוא נורה אדומה שמאותתת לנו כי יש הפרה באיזון הפנימי-הרגשי (ההומאוסטזיס) שלנו. משהו אינו מתרחש כפי שהיינו רוצים שיתרחש והגוף והנפש מגיבים. על-פי עיקרון העונג של פרויד, עלינו לסלק כל אי נוחות מהר ככל האפשר.
תיסכול הוא, "קריאת השכמה" עבורנו ליציאה מחודשת לפעולה. דלק לפעולות הבאות שלנו.
התיסכול שולח אותנו למצוא דרך לתת מענה לציפיות שלנו, שלא נענו. למרבה הצער, הדרך המוכרת והנפוצה בשימוש, היא כעס. כעס הלוא מוכר לנו עוד מימים ימימה כמשהו שמוביל את האחר לציות. הרי גם אנחנו חששנו מתוצאותיו ולמדנו לציית לו…
כעס כידוע לנו, מופנה לא פעם פנימה, כלפי האדם עצמו ואז הדרך להפיג אותו ואת התיסכול שיצר אותו, עלולה להיות אכילה לא מבוקרת, עישון או שתייה, דיכאון, הימנעויות ועוד מרעין בישין, לא עלינו.
הדרכים שמצאנו, כל אחד מאיתנו, לריכוך התיסכול והכעס הפכו לימים אוטומטיות. ככל שעברו השנים הן לבשו דפוסי תגובה קבועים ומוכרים כך שכיום, נדרשת מעט מאוד אנרגיה כדי להפעילם ברגע האמת. הדפוסים האוטומטיים שלנו מאוד זמינים, גם אם לא יעילים.
מקור ההנעה שלנו הוא פנימי. שם נמצאות אמונות הליבה שלנו לגבי עצמנו, לגבי האחרים ולגבי העולם, שם דרות בצוותא הדעות הקדומות שלנו והסטיגמות שאימצנו, שם נמצאים הרעיונות שלנו על מה נכון ואיך צריך וכו’.
המשקפיים דרכם אנו צופים אל העולם, הם אלה שמגדירים את הציפיות שלנו מעצמנו ומהאחרים וכל מציאות שאנו פוגשים עוברת דרכם.
אין סוף, באמת שאין סוף, למצבי חיים שיכולים להפוך מתסכלים, במיוחד, כאשר המשקפיים דרכם אנו מביטים עליהם מאשרים לנו שאכן, יש פער בין המצוי לרצוי והיקום שוב לא שעה לרצונותינו וציפיותינו.
האם אפשר להחליף משקפיים?
אני סמוכה ובטוחה שכן, אך נדרשת הסכמה פנימית לרעיון שתיסכול, כמו רגשות לא נעימים וקשים אחרים הם בעצם כלי עבודה. אם נדחה אותם או נתעלם מהם – פספסנו הזדמנות. אם נכיר בשרות שהם יכולים לעשות למעננו – נרוויח.
הנטייה להפיג תיסכולים כמה שיותר מהר היא בעוכרנו ומונעת מאיתנו את הטיפול הנאות בהם.
ככל שנבין טוב יותר את מהות התיסכולים שלנו, קיימת סבירות גבוהה שנבחר בדרכים אפקטיביות כדי לפתור אותם ובפעולות שיקדמו אותנו למטרה הרצויה.
הסכמה נוספת שנדרשת היא לסבלנות, לחמלה ולהתמדה ביישום הדרך החדשה שנבחר. ללא מחוייבות אישית זה פשוט לא יילך.
נתחיל ממיון התיסכולים שלנו, הרי לא כולם נראים או שוקלים אותו דבר. בהנחה (מבוססת) כי אנשים שונים מתמודדים באופנים שונים עם תיסכול, הרי שלא ניתן לעשות הכללות ולכן, משימת המיון היא אישית.
קחו בעדינות וברגישות תיסכול אחר תיסכול, העניקו לו שם, הגדירו אותו. על ידי כך הוא יפסיק לנוע אמורפי במרחבי גופכם ונשמתכם.
אחר-כך, דמיינו שיש בידיכם סרגל מדידה עם ערכים שבין אפס למאה, קחו שוב אחד, אחד והעריכו את עצמתו, על פי החוויה הסובייקטיבית שלכם, בין אפס למאה. מייד תוכלו לראות עד כמה הם אינם אחידים.
האם תוכלו להניח את הקטנים שבהם הצידה לרגע ולהתמקד באותו אחד שאתם יודעים, כי כאשר תפתרו אותו, ההשפעה על איכות חייכם תהיה מירבית?
כאשר בחרתם, העזו לבדוק שוב מה היתה הציפייה המוקדמת, זו שמולה עומדת המציאות המתסכלת. האם הציפייה הזו שלכם – מעצמכם, מבן זוגכם, מילדיכם, מהבוס (רשימה ללא סוף) ריאלית בתוך מציאות חייכם? הרי לא כל מה שהגיוני, או לגיטימי לצפות לו, הוא גם ריאלי ובאמת יכול להתממש כפי שהיינו רוצים.
עם זאת, אין זאת אומרת שאנחנו לא יכולים לחתור לכך. האם זה אומר להקטין ציפיות, רחמנא לצלן? שאלה שנשאלתי לא פעם.
הכנסת הציפיות שלנו למסגרת ריאלית, אינה בהכרח צמצום או הקטנה של עצמנו. מסגרת ריאלית היא בסיס לבניית תוכנית לעבודה פנימית עם אמונות הליבה שלנו, ההנחות שלנו, הדעות הקדומות, היכולות והכישורים. אמנם, עבודה פנימית כזו לא תמיד יכולה להיעשות ללא ליווי של איש מקצוע, אך שווה להתחיל.
כאשר הציפייה שלנו מותאמת למתאפשר ולהגיוני במרקם חיינו, ניתן לחשב מחדש את המסלול אליה ולבחור בצעדים אפקטיביים כדי לממשה. צעדים שמובילים לתוצאות, מייצרים כוח הנעה שעם הזמן מפוגג את התיסכול. זה עובד. עובדה, השבוע כתבתי…
הרווח הגדול ביותר שיש במפגש מכבד ומעמיק עם הרגשות שלנו, הוא שיפור היכולת לקיים יחסים טובים ובוגרים יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.
****
תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.
עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;
מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם; דוברת שפת סימנים ישראלית.
טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com