“אדם כי יקריב מכם קרבן לה’, מן הבקר , ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם” [ויקרא א’ 2]. פרשת “ויקרא” מוקדשת לסוגי הקרבנות, עיתוין וצורת הקרבתן – כגילוי נשגב לעבודת ה’. ההנחיות שבספר “ויקר” ניתנו באהל מועד, אך נועדו לביצוע בבית מקדש, שייבנה לאחר ההתנחלות בארץ ישראל. על המזבח הועלו מן החי ומן הצומח, וגם מינרלים דוממים. הבקר והצאן הם עיקר מזונו של האדם בישראל מן החי, והם ראויים ונקשרים למזבח.

למחוסרי היכולת איפשרה התורה להביא קרבן שלמים מן העוף, “מן התורים או מן בני היונה” [ויקרא,א’ ,14]. מן הצומח הובאו מנחות-מאפה תנור , אם במחבת ואם במרחשת [בפרק ב’]. קין והבל הם הראשונים שהביאו קרבנות מן החי[הבל] ומן הצומח[קין]. הדלק הטבעי הדרוש להעלאת הקרבן, ניתן בידי הכהנים:”ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח, וערכו עצים על האש” [ויקר א 7]. המלח צורף לקרבנו כנציג מובחר של עולם המינרלים של ארץ ישראל. :”וכל קרבן מנחתך במלח תמלח , ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך…”[ויקרא ב’ 13]. המלח הוא ביטוי לנצחיות הברית שבין הבורא לארץ ישראל, על מזבח הארץ. [פרשה ארץ ישראלית, כהן שמואל].