אוי פרויד היקר, רציתי להודות לך על אותם רעיונות נפלאים שיצקת לעולמנו, כמו תשוקה, מיניות, או תוקפנות. נכון, הם תמיד היו שם, לא חיכו להגדרות וכותרות, אך היכולת שלנו להבין אותם ואת המשמעות שלהם בתוך חיינו, לא מעט בזכותך, מאפשרת לנו לגייס אותם או להרגיע אותם, כשצריך.

מהי תשוקה ולאן היא נעלמה אצל כל-כך הרבה אנשים?

מכירים את התחושה הזו, המתחילה לבעבע בגוף ומציפה את החושים? מהדהדת בחדרי הגוף ומרמזת על הרפתקה חדשה שעומדת לבוא?
היא מתחילה בגוף, ללא מילים, גולמית וקמאית. אם רק נאפשר לה, היא תצמח ותתעצם ותחדור להכרתנו מעוצבת במילים ופעמים רבות, גם נושאת מטרה. מאז שגיליתי שאני יכולה לשוחח איתה, היא הפכה אורחת הרבה יותר קבועה אצלי.

לפעמים היא מופיעה בעצמות גבוהות יותר ולפעמים, ממש צריך לתור אחריה, אבל דבר אחד ברור לי היטב, חיים בלי תשוקה, הם חיים של הישרדות בלבד.

אנחנו חיים בעולם מטורף ולא צריך אותי כדי לדעת זאת. חוקי הג’ונגל שלנו מחייבים אותנו להשקיע משאבי אנרגיה עצומים בצרכי ההישרדות היומיומיים, אותם רובנו עושים ללא תשוקה.

אני רואה איך חסרונה משפיע על הזוגיות, איך הוא גורם לאנשים צעירים לחוש חסרי כיוון ומבולבלים ואני צופה בעצב איך יותר ויותר מזוהה התשוקה, כמעט רק עם סקס.

המחשבות הללו החלו לקנן בראשי לפני כמה שנים, אולי כשהגיל החל לאותת לי כי כדאי לצאת ולהכיר בי תשוקות נוספות, לזו המינית.
בנסיעותיי הרבות בדרכים, יש לי המון זמן לחשוב. אני מנצלת אותו עד תום למסעות פנימה ולחקר והבנה של המתרחש סביבי ובתוכי. אי פעם באחת הנסיעות, התיישבה לה התשוקה על הכיסא לצדי וללא מילים הרגשנו שתינו מאושרות, על ששוב התאפשר המפגש בינינו.
חיבקתי אותה. הבטחתי לא להיפרד אף פעם. סיפרתי לה כמה היא חיה בתוכי בכל מפגש טיפולי, בכל אותן שעות מול המחשב כשאני מכינה קורסים חדשים, או בשעות הרבות ביום שישי, כשאני טורחת על מטעמי השבת עבור האנשים שאני הכי אוהבת.

מצאתי אותה בין חבלי הכביסה, בעודי מתענגת על ריחות המרכך והזיכרונות שקשורים לכל בגד של בני ביתי, ולא תאמינו, היא אפילו התחבאה בין המטאטא ליעה – מצחקקת ברגע שמצאתי אותה.

אני רואה את החדווה שעל פני בן-זוגי כשעשייתו מתובלת בתשוקה ואני חוזה בה בפליאה נשזרת בכל פיסת חימר תחת ידיה המופלאות של חברתי מלכה, אמנית הקרמיקה. אני עדה לכוחה המרפא!!!

התשוקה נולדה איתנו והתנועה שלה תלויה רק בנו. מי מאיתנו לא מכיר ואולי גם מתגעגע לתחושה הזו בגוף, כאשר התשוקה מבעבעת בו, הלב נהיה שמח ונדיב, האנשים סביב הופכים פתאום פחות קשים ואיכשהו תחושת העייפות מאבדת מכוחה המכריע?

אין סוף לסיבות שעלולות לבלום אותה, כמו יוקר המחיה, חשבון הבנק, המצב בארץ והכאוס בעולם. כשנמצאים במרוץ המטורף בו כולנו מצויים, לא פעם נדחקת לה התשוקה הצידה ומפסיקה להשפיע. בשלב הזה, אנחנו פשוט פועלים מכנית ושורדים את היום לקראת היום הבא.

אסור לזה להימשך! עשייה שאין בה תשוקה הופכת את האדם לעייף, פגיע יותר למחלות והרבה פחות נעים וידידותי לסביבה.
כאשר הגעגוע לנועם התשוקה מופנה רק לעינוגי הגוף, פעמים רבות התוצאה היא מאהב…

כל אחד צריך מאהב, שיגרום לו להתרגש, לצפות, לאהוב את עצמו ולהרגיש חיוני ומשמעותי.

אך, האם חשבנו שהמאהב יכול להיות גם מוסיקה, או סידרת הרצאות, יצירה או מחקר מעניין? האם מעורבות קהילתית, או אוכל טוב ויין לא יכולים לרגש? האם תחביב או טיול בטבע, אמנות או סרט טוב לא יכולים לייצר תחושת סיפוק ומלאות?
אז זהו, לא צריך מאהב, אבל כדאי לחפש את המקום בתוכנו שעדיין יש בו תשוקה ולהעיר אותה היכן שנרדמה.
אטיין דה סנאנקור, סופר צרפתי אמר: "האבידה האמיתית שאין לה תקנה היא אבדנה של התשוקה…"

*******

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.