הם באים זה אחר זה אחר זו, צעירים עתירי איכויות ופוטנציאל ועמוסי כאב ובלבול. הם יושבים על הכיסא מולי ביחידים או בקבוצות, הסיפורים שלהם שונים והדוגמאות לקשיים הן אינסופיות, אך המהות ושרשו של הכאב, כל-כך דומים.

מדוע הם כל-כך מבולבלים וחרדים, מדוע רבים מהם חווים מצבי רוח ירודים ודיכאונות? מדוע יש להם כזה קושי לקבל החלטות, להיות בזוגיות ובעיקר, מדוע רבים מהם נעים אל עבר עתידם ללא חדוות עשייה ותחושת משמעות, ונראים כגוררי כדור ברזל על רגלם?

אני כותבת על זה, כי אני מוטרדת. מאוד מוטרדת. לא רק מכל מה שקורה בעולם שלנו – על זה השפעתי הישירה אפסית, אלא ממה שקורה סביבי קצת יותר קרוב. כאן אולי יכולה להיות לי איזו השפעה. הצעירים הללו (לפעמים הם כבר בני 60 ויותר), מחזיקים בדבר משותף: הם מכורים לרעיון שרק בהיותם מיוחדים ונפלאים, הם שווים משהו ורק אז הם מסוגלים להרגיש שייכים ומשמעותיים. הם רוצים להמשיך להיות הכי מיוחדים ונפלאים בעולם, בכל מקום ובכל תחום, כמו שהיו עבור אמא ואבא, אי אז לפני שנים. אבל מה?

מול משימות החיים הבוגרים, הם כבר לא מאמינים שהם כאלה והם מפחדים פחד מוות להיות כמו כולם! הם הרי מיוחדים, ומה אם לא יצליח להם להוכיח זאת?

כאן צץ ועולה פרדוקס הברכה או הקללה שבאמירות הכל-כך תדירות שלנו לילדינו, כמה הם מיוחדים ומופלאים. האם האמירות האלו, שבאות בדרך כלל לאור הצלחות והישגים וכל-כך מעט כעידוד במצבים של אי הצלחה, פשלות וכד’, הן ברכה לילד, או קללה?
בכל מקרה, המסר ברור: ילד הרוצה לזכות בתואר "מיוחד ונפלא", צריך להתחיל "לעבוד" בשבילו.

הרצון לזכות בתחושת המיוחדות הנכספת כשברקע מסרים מכל אמצעי מדיה שהוא – כי רק מיוחד זה שווה (כסף, תהילה, פרסום וכיו"ב), יוצרים פחד גדול, כי אם אהיה רק כמו כולם, בעצם, כאילו לא אהיה.

יו פראתר, מחבר לא ידוע הוציא בשנת 1970 ספרון של הגיגיו שאסף עם השנים. רק מו"ל אחד קטן ביוטה שבארה"ב, נאות להוציאו לאור. מאז נמכר במיליוני עותקים.

וכך כתב: "אותו פחד שאינני אוהב ושאינני רוצה לציית לו, הוא זה המאיץ בי לפעול בניגוד לרגשותיי, או לפעול לפני שאני יודע מה הם רגשותיי. בדרך כלל זהו הפחד לאכזב אנשים. לעתים קרובות זהו הפחד שלא אעשה את אשר אני מניח (מהר מדי) שאנשים מצפים ממני… אני רוצה להיות ער לציפיותיהם של האנשים, אך לא נשלט על ידיהן…"

מתחילת דרכנו אנחנו מפלסים את השבילים בתנועה מתמדת בין הרצון להשתייך ולהיות חלק מקהילה כזו או אחרת, לבין הפחד להיבלע וללכת לאיבוד.

שאלתם את עצמכם פעם מה זה בכלל "מיוחד"? האם הפועל שהרכיב את הכיסא עליו אני יושבת כרגע, או התופרת האלמונית שתפרה את הבגדים שאני לובשת, נחשבים מיוחדים? האם מטאטא הרחובות שטורח לנקות אותם עבורי ועבורכם, מיוחד בעיניכם?? בעיני כן.

זוהי אולי קריאה אלינו, המבוגרים האחראים. הורים, סבתות וסבים, אנשי החינוך באשר הם, מפעילי החוגים למיניהם, במיוחד אלו התחרותיים ולכל מי שיש לו השפעה על עיצוב אישיותו של ילד כלשהו, שזה כמעט כולנו…

בואו לא נשכח לרגע, שהילדים שלנו סופגים את המסרים שאנחנו מעבירים אליהם, את אלו הגלויים ואת אלו הסמויים. המסרים הללו עוברים עיבוד במוחם הצעיר, בהתאם לפרשנות סובייקטיבית שלהם ומתקבעים בצורת מסקנות ותובנות. המסקנות והתובנות הללו יהוו את הבסיס לעיצוב האישיות שלהם ולדרך התנהלותם בעולם.

בואו נבדוק את האיזון במסרים שלנו. בואו נבדוק עד כמה אנחנו מכוונים אותם לשיתוף פעולה, לראיית האחר ולתרומה חברתית. כן, גם ילדים צעירים מאוד יכולים להבין משמעותה של תרומה ועשייה עם ולמען האחר. בואו נבדוק אם אנחנו לא דוחפים ולוחצים יתר על המידה להישגיות ומצויינות כתנאי לתחושת מיוחדות ולהערכה?

עלינו להוקיר ולהעריך את המאמצים שהם עושים, גם אם הם לא תמיד צולחים ואת הנכונות שלהם להעז ולהתנסות בדברים חדשים, אם רוצים אנו ללמד אותם את משמעותה של הדרך, את כוחה של העשייה ואת הנופך הייחודי שלהם, שהם יכולים להוסיף לה. מיוחדות אינה נמדדת בהכרח בהישגים מול האחרים.

בואו לא נתאכזב מהם, לא חשוב בני כמה הם. בואו נחזור ונאמר להם שהמיוחדות שלהם היא בעצם היותם הם! ולכך אין תנאים!

*******

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com