נולדתי במדבר: אני זוכרת איך בלילה הייתי שוכבת במיטה, מקשיבה לרוח השורקת. עד היום כשמגיעה השרקיה עולה בי תחושה מאוד מסוימת, כזו שאין לה מילים.
אני זוכרת סופות של חול, זוכרת איך אהבתי להסתכל על הגרגירים המתרוממים באוויר ולדמיין שהם שדים היוצאים ממנורה של קסמים.
נולדתי במדבר. עטופה באדום של הרים וכחול של ים, במקום בו הזמן נוזל לאט והאנשים חושבים אחרת. נולדתי בזמנים שונים. נולדתי במקום רחוק.
אולי אלו הרוחות שנשבו בחוזקה, אולי המליחות או השמש השורפת, אולי היו אלו האנשים שהקיפו אותי אבל אני נולדתי אל מקום בו זוגיות הייתה שדה של קרב. תמיד היו שני צדדים. אחד מימין השני משמאל וביניהם תהום גדולה פעורה לתמיד.
כשאתה טרי בשנים אתה סופג הכול אליך, מפנים, לומד ומחליט על דרך ההתנהלות שלך מול העולם.
מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי מצפן פנימי, כזה שסימן עבורי טוב מרע. תמיד ידעתי להבדיל ביניהם. הייתי מביטה אל המבוגרים שסביבי, מסמנת את הדברים אותם אני רוצה בחיי ובעיקר את אלו שלא.
הבטחתי לעצמי שהאהבה שלי תהיה אחרת. הפוכה ושונה מזו הצרובה בעור המדבר שלי.
כשהתחתנתי הגיע הזמן לממש את ההבטחה אותה הבטחתי לילדה קטנה. כשהתחתנתי היה לי מה להפסיד. כשיש לך מה להפסיד אתה אחרת. אתה הופך פחות נאמן לאני הפנימי שלך ואל התחושות אותן הוא מבקש ממך. יש לך מה להפסיד ואתה מתנהג בהתאם. אתה מוותר, מתאפק, משכנע את עצמך שהכל תקין, והכל תקין כי כשאתה מסתכל על החיים שלך, הכל ממש טוב.
הרבה מהזוגות המחזיקים בחיי נישואין הנראים טובים שייכים לאלו המיטיבים להתאפק.
לעיתים מגיע זמן התפוגה של היכולת להתאפק.
ואז הולכים.
כשהולכים, מתחיל תהליך.
מערכת היחסים הראשונה אחרי הגירושים הייתה כזו בה הפרתי את כל ההבטחות אותן הבטחתי לעצמי כשברחתי מרעש הבית אל שקט ההרים. היא הייתה כזו ששחזרה כמעט אחד לאחד את הזוגיות אותה נשמתי בילדותי.
כמו כל השיעורים הכואבים היא זו שהכריחה אותי להביט פנימה.
היא זו שגרמה לי להביט בעיניים מפוכחות, במבט של אישה על כל מה שמקולקל.
היא זו שגרמה לי להבין שנוף ילדותי הפך אותי לשועל קרבות מנוסה. זיהיתי שלמרות שהמצפן שלי עדיין עובד, מאותת לי כשלפניי שדה של מוקשים, במקום לקפל את הציוד ולחזור אל חוף מבטחים אני לובשת שכפ"ץ ויוצאת אל המלחמה. נחושה לעשות אחרת.
כל קשר זוגי צריך דלק כדי להמשיך להתקיים. הדלק הזה הוא נקודה של מפגש, של חיכוך עם הצד השני. יש אנשים שמולם אין שום נקודה של חיכוך ואז הכל מתייבש ומתפוגג ולעומתם כאלו שהחיכוך הוא גדול כל כך עד כי הוא מצית אש שורפת. שני המקומות אינם טובים עבורי. שניהם שייכים לזכרון ישן של ילדה קטנה המנסה לעשות אחרת אבל לא ממש יודעת איך.
האישה שגדלתי להיות כבר רוצה אחרת.
אני לא רוצה להילחם יותר על אהבה הורסת.
לא רוצה להתפשר על אהבה חצי כוח.
הזמן הזה בו אני לא בזוגיות הוא זמן מעולה להתאמן. לדייק את הרצון הבריא מול כל איש שמגיע.
החלטתי להפסיק ולשאול את עצמי אחרי כל מפגש מה אני מרגישה ולבוא ממקום פתוח. כזה שלא יודע, כזה המוכן לקבל את כל האפשרויות ואז במקום תחושה של כישלון על ששוב זה לא קרה מגיעה ההבנה שלמדתי עוד על עצמי, התאמנתי עוד קצת בזוגיות
ברגע הזיהוי מגיעה אליי הקלה גדולה. האמת נמצאת שם באמצע.
זוגיות היא לא שדה של מלחמה. אין צורך ללבוש אפוד מגן ולסכן את נפשנו כדי לקיים אותה אבל היא גם לא מצפן המורה רק על הטוב, מכבה את כל אש התשוקה. זוגיות אמיתית היא כזו המכילה את האש בביטחון ואין אני מסוגלת או רוצה לוותר על אחד מהם. אני צריכה את האש אבל חייבת להבעיר אותה בביטחון. זהו המקום בו אני רוצה לקיים אהבה.
אז אולי עדיין לא סיימתי את התהליך שלי ואולי הוא עדיין לא סיים את שלו אבל היום אני יודעת בוודאות שבסוף זה יקרה. בסוף אמצא את האיש הזה המכיל בתוכו את האש שתתחבר לזו הבוערת בי וזה יקרה מתוך אמון ובטחון.
אל לי להאיץ את התהליך אלה רק לקבל את כל שלביו כי היום אני יודעת שרק אני יכולה לחבר את שני חלקי התהום ולעשות ביניהם שלום ואז אגלה איך ילדה קטנה מול נוף של מדבר הופכת אישה, לומדת אהבה.
בינתיים מתאמנים.
יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל עוד להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אישה – אביתר בנאי.
שנזכה לתמיד להאמין באהבה
שתהיה שבת של שלום
