פרשת "קרח" והפטרת השבת [שמואלא’ יא’] מציגות אירועים של מרידות בסמכות. בפרשת קרח מפורט עירעורם של קרח ועדתו על הנהגתו של משה. המרד הגלוי של עדת קרח מתפרש כנקודת משבר חמורה בחברה המתהווה של בני ישראל, בכור ההיתוך-במדבר.
העונש למסיתים הוא ב"בריאה" ניסית, חד פעמית ומיוחדת, המביאה להיעלמם , על כל רכושם, בפיר עמוק שנפער תחתם. בריאה זו היא כדברי חז"ל, מעשר הדברים שנבראו "בין השמשות" , בבריאת העולם [אבות ה’ 6]. בהפטרה מובאת תוכחת שמואל הנביא על דרישת העם להנהיג מלוכה בארץ.
הכמיהה למלוכה- "ל"מלך…ככל הגויים", הביאה לאיתות מטבע הארץ – שמואל מבקש מה’ גשם עז בשיאו של הקיץ. איתות זה התפרש כאזהרה או כעונש וקללה. גשמי הקיץ מהווים סכנה לתוצרת החקלאית הצריכה בעונה זו יובש, להשלמת הבשלתה. קללת גשמי הקיץ באה ליד ביטוי במאמר חז"ל : "יצא ניסן וירדו גשמים – סימן קללה שנאמר : "הלא קציר חטים היום". גשם זה הוא אות לכעסו של ה’ [בבלי, תענית ב’ ע"ב]. [פרשה ארץ יקראלית, כהן שמואל].
