פרשת "שלח לך" פותחת תקוה לסיום הנדודים במדבר. יציאת המרגלים לתור את הארץ, מלווה בתחושה של המתנה למימוש ההבטחה. המרגלים יוצאים מקדש ברנע, עולים בנגב ממדבר צין ועד חברון. הימים הם ימי סוף האביב, ימים שבהם הענבים, הרימונים והתאנים נתנו פריים, ואמנם, עיני המרגלים ראו את הארץ, אך פירושם למראות היה שונה. בעיני יהושע וכלב היתה הארץ מאוד טובה, ואילו חבריהם נתקפים בחרדה מהיושבים בה.
חרדה המוציאה דיבת הארץ רעה. כבד העונש על דיבת הארץ- ארבעים שנה במדבר, ארבעם שנה של קבורת הדור ההוא – דור המדבר, ארבעים שנה של הכנה לכניסה לארץ ישראל. הפטרת השבת [יהושע ב’] מלמדת שהגיעה העת. אמנם , עדיין עז העם היושב בארץ, הערים בצורות, העמלקים יושבים בארץ הנגב, ועוד יוסיפו לשבת ולהציק עד ימי דוד. האמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל הירדן, וכולם התכנסו ובאו לקדם בחרב את האים. אך מצב העם השתנה לבלי הכר. נדודי המדבר הם שהביאו לשינוי.
יהושע הוא המנהיג שחווה את שני הארועים, הוא המקשר בין ימי המדבר ובין ימי הכיבוש וההתנחלות. מקשר ימים של תעייה עם ימים של ישועה. מצב הארץ הוא נתון , ותפידה של מנהיגות הוא ליטול אחריות, להציב אתגר , ולהתמודד. במקום שבו נכשלו המרגלים של משה , הצליח יהושע, אחרון אותם מרגלים, לתקן את המעוות. [פרשה ארץ ישראלית, כהן מאיר]
