“לנדר נדר נזיר להזיר לה’. מיין ושכר יזיר…” [במדבר ו’ 2-3]. הנזיר הינו חריג בתרבות היהודית. הנזיר הוא אדם המקבל על עצמו שלא להנות מן הגפן ומוצריה- מן הענבים, הצימוקים, היין, החרצן והזג. הוא אינו מגלח את שערו ולא נטמא למתים [במדבר ו’ 2-8]. האומר “הריני נזיר”, מחוייב בנזירות של שלושים יום.
אך יש המקבל על עצמו נזירות ארוכה יותר , ואפילו לכל חייו. בתום תקופת הנזירות על הנזיר להביא קרבנות, לגלח את שערותיו , ולהעלותן באש בלשכת הנזירים. הנזיר שנטמא בתוך תקופת נזירותו מחוייב לגלח את שערו, להביא קרבנות ולהתחיל מחדש את מניין נזירותו. חז”ל גילו יחס דו ערכי לנזיר. מחד שיבחו את הנזיר, המרחיק עצמו מן העבירה , ומאידך לא עודדו נזירות , ואפילו היו בהם שמצאו בנזירות – חטא.
בהיסטוריה היהודית ניתן למצוא בין הנזירים את שמשון, ושמואל הנביא. בתלמוד ירושלמי מסופר כי בימי ינאי המלך ושמעון בן שטח עלו שלוש מאות נזירים לירושלים, להקריב קרבנות בסיום נזירותם. בדורות האחרונים חי בירושלים הנזיר הרב דוד הכהן שהיה תלמידו של הרב קוק, הוא לא שתה יין וגידל את שיערו.[פרשה ארץ ישראלית, אתי פחימה].
