פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, כולם בכל מקום מדברים על החשיפה, על השקיפות ולפניי מונח רק השקר הקיים במחילות האלו.

לא משנה כמה קשה התקופה, או אפילו אם הפסיכולוג חושב שרצוי להעלות את מינון הציפרלקס, מה שחשוב זה לדאוג לצלם תמונה של רגע אחד קטן שיש בו שמחה כדי להראות לכולם שאנחנו על הסוס.

את מסתכלת עליו וכל מה שאת רואה זה את השערות שצמחו לו מהאף, אתה מביט בה ולא מצליח לראות שום דבר אחר חוץ מהעובדה שהיא הפכה להיות בול כמו אמא שלה שאתה ממש, אבל ממש, לא סובל.

אז מה, העיקר שהחזקתם ידיים מול שקיעה פוטוגנית במיוחד. הלייקים והתגובות שיגיעו אח"כ יאשרו את השקר שאתם זוג מושלם.

לא משנה כמה חרא יש בחיים שלנו, מה שחשוב זו תוכנת הפוטושופ איתה אנחנו מתקנים אותם כדי שכולם יקנאו וירצו להיות אנחנו.

רק מה שראוי וממתג אותנו כשמחים, אוהבים ורצוי גם רזים יזכה לעלות אל הקיר שלנו. אוי הקיר שלנו. כמה שאנחנו אוהבים את הקיר שלנו. יושבים לנו מול המסך ומביימים את החיים שלנו.

הפכנו להיות משרד יחסי הציבור של עצמנו. כותבים מוכשרים ועסוקים, משפצרים את קורות החיים שלנו. את החיים המזויפים שלנו.

רגע, רגע, מתי הפכתי להיות אחת כזו שגרה בבית מזכוכית וזורקת אבנים על עוברי אורח? הרי כבר למדתי שכל מה שאני רואה אצל אחרים הוא לא יותר מההשתקפות הפרטית שלי, זו המתקיימת בתוכם.

איפה המקום בו אני לא מדברת בכנות?. איפה אני משחקת את משחק ההסתרות?

אז ככה:

יש לי נפש סוערת. שנים רבות היא הייתה מטלטלת אותי בין הקצוות. מטלטלת עד שזה היה הופך משעמם ואז הייתה זורקת אותי אל תוך ריק גדול.

מכיוון שזכיתי בדמיון מפותח ועשיר במיוחד אני אוהבת להמציא את הדרך בה הגיעה אליי הנפש הסוערת הזו שלי. אני ממש יכולה לדמיין את הסופרמרקט הגדול שבשמיים. רואה את הנשמה שלי מסתובבת בין המעברים, מציצה אל המדפים, מחפשת לרכוש נפש לגלגול הבא שלה. מול מדף הסערה היא נעצרת שולחת יד בטוחה ואוספת אליה את זו שעושה הכי הרבה רעש. כשהיא מגיעה אל הקופה שואלת אותה הקופאית בקול מנומנם, תרצי להגדיל סערה בשקל שמונים? בוודאי עונה הנשמה שלי ללא כל היסוס ומוסיפה, כשחיוך קטן וזדוני מונח על שפתיה, אחלה מבצע יש לכם.

יש לי נפש סוערת. שנים רבות שהתביישתי בה, בנפש שלי. כשאתה מתבייש במשהו אתה מחביא אותו. העניין הוא שכשאתה מסתיר דברים שהם חלק ממך יש לזה מחיר, מחיר כבד. שנים שלא הרשתי לעצמי את הביטוי שדרשה הנפש שלי.

אולי מתוך חוסר כלים אולי מתוך פחד, אולי מתוך מוסכמות חברתיות התכחשתי לכל מה שהביאה אליי הנפש הזו. שלא תבינו לא נכון, כלפיי חוץ עשיתי את כל התנועות הנכונות, הלכתי לטיפולים נחשבים, אמרתי את הדברים החכמים. העליתי אל הקיר שלי רק את מה שעבר סינון ומיון קפדני, שאף אחד לא יראה, שאני לא אראה.

אתם יודעים מה קורה לאדם שהצורך בכנות הוא אחד הערכים המובילים הקיימים בו כשהוא מטאטא את כל מנעד הרגשות שלו כמו אבק לא רצוי אל מתחת לשטיח?, הם הופכים לדיכאון.

דכאון זהו מקום בו לא מתקיים אף גוון למעט אפור. זה כמו לאכול אוכל תפל, כמו לעשות אהבה בלי אהבה. זהו ה FLATLINE של הנפש. מקום של אפטיה, ייאוש ואדישות. משפחה, ילדים, חברים, כולם היו נטולי ריחות, צבעים וטקסטורה. הפכתי לרובוט מתפקד על אוטומט.

כנראה שזו הייתה הקארמה שלי מכיוון שהמקום הזה הוא זה שגרם לי להבין שאני חייבת לצאת למסע. ידעתי שזהו מסע אליו עליי לצאת בגפי.

מכיוון שלא היו לי הבנות למעט אותו קול קטן שציווה עליי לשנות, ניפצתי את כל המוכר ויצאתי עם עצמי אל המסע הזה. לא ידעתי מה אפגוש בדרך אבל ידעתי שכדי לפגוש את האמת עליי להתמודד עם הרבה מפלצות והן אכן הגיעו. ארבע שנים בהם נלחמתי בשדים, מכשפות רעות ודרקונים מן העבר. אחד אחרי השני למדתי להכיר אותם. מה אומר לכם, פשוט זה לא היה. היו גם רגעים בהם הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את הנפש הסוערת הזו, שנאתי אותה ואת הכאב שהיא מביאה לחיי, אבל בכל פעם שהבטתי על ילדיי הבנתי שאין לי ברירה, שאני חייבת בשבילם. הם אלו שנתנו לי כוח וסיבה להמשיך הלאה במסע המפרך והפוצע הזה פנימה.

למדתי לקבל. למדתי לקבל ולהכיל אותי ואת הנפש הסוערת שלי. ככל שקיבלתי יותר כך זכיתי במתנות שעזרו ותמכו בי במסע הזה. המתנה הגדולה ביותר לה זכיתי הן המילים. המילים שלי חזרו אלי, אחרי שנים של שיממון חזרתי לכתוב וזה קלח ממני.

המילים הפכו למרפאות. מנקות אותי מעל ומתחת. בצעדים קטנטנים התפזר הערפל ואז הופתעתי לראות שהסערה הזו היא לא רק שלילית, למדתי שיש בה גם מיליון דברים טובים. גיליתי שיש לי קשת רגשות מגוונת ועוצמתית, שאני יודעת לאהוב רחב יותר מרוב האנשים, לשמוח לכל העומק ולהתרגש נקי וצלול גם מדבר פעוט. הבנתי שביחד עם הנפש הזו קיבלתי גם את הכוחות הדרושים להכיל ולצמוח איתה, אולי אפילו בזכותה. גיליתי איך הביקורתיות כלפיי אחרים משתנה לחמלה. איך החיבוק שלי הופך להיות כזה שמגיע עמוק מבפנים ונוגע באחרים ישר בלב, מצאתי חוף מבטחים.

אנשים שניזונו מדרמת הנפש שלי נעלמו מחיי ובמקומם הגיעו אנשים חדשים ויקרים. אנשים נפלאים ושמחים שגרים בשקט נעים עמוק בתוך ליבי.

ואם פתאום חשקה נפשי בירידה אני מבינה שהגיע זמן הצומי שלה אז אני לוקחת אותה אל הים מורידה את הגלשן שלי וחותרת לעומקו של הים, זה שמחבר אותי לעומקיי שלי ושם אני מקשיבה לה. מקשיבה עד שהיא נרגעת וחוזרת להיות אחת כזו שמלאה באהבה אמיתית וצנועה, כזו כמו של ילדים.

בדרך חזרה אל החוף היא כבר צוחקת ביחד איתי כשאני אומרת לה, בואנה אחותי את וואחד דרמה קווין

יש לי נפש סוערת ואחרי שהסכמתי לראות שאני לא צריכה יותר לחפש נחמה בדמותם של אנשים אחרים כדי שיסיחו את דעתי מכל תנועה שהיא עושה וימלאו חלל בתוכי למדתי לאהוב אותה.

יש לי נפש סוערת ואני אוהבת אותה כי היא לא רק העצב והכאב שבתוכי, היא גם השמחה, החמלה, התשוקה, העוצמה והניצוץ הזה שמדליק לי אור בלב.
יש לי נפש סוערת ואני אוהבת אותה כי היא זו שהפכה אותי להיות האישה שאני היום.

וזה כל מה שביקשה ממני ללמוד. זה כל מה שרצתה שאהיה.
יש לי נפש סוערת ואני אוהבת אותה.

אז כן, המלך הזה הוא עירום והקטע הוא שלא אכפת לו גם אם מיליון ילדים יצביעו עליו בגיחוך. המלך הזה אוהב לרוץ עירום כי ככה הוא יכול להרגיש את הרוח מדגדגת לו בביצ…..

"האדם הוא פחות עצמו כשהוא מדבר כעצמו, תנו לו מסיכה והוא יגיד לכם את האמת" – אוסקר ויילד.