בהפטרת השבת [יחזקאל כ] מופיע הצבי כסמל לארץ ישראל. “ביום ההוא נשאתי ידי להם, להוציאם מארץ מצרים, אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש , צבי היא לכל הארצות” [פסוק 6]. הצבי הוא חיה טהורה, שבשרה מותר באכילה, ונקראת בארמית ובערבית בשם – גזלה. בארץ ישראל מצויים שני מיני צבאים: הצבי המצוי , וצבי הנגב. חושי הצבי-ראיה, שמיעה וריח-מפותחים מאוד. קלות רגליו של הצבי היתה לסמל למהירות [שמואל ב’ 18].

בשיר השירים נמשל האהוב לצבי , בשל אופיו ויופיו. מפעת חשיבותו נזכר הצבי בלשון השבעה “השבעתי אתכן בנות ירושלים בצבאות, או באילות השדה…” [שיר השירים ב’ 7]. בקינת דוד מופיע “הצבי ישראל , על במותיך חלל…” [שמואל ב’ א’ 19], כסמל ליפי העם והארץ. בשורש הפרוטו – שמי של המילה , משמש הצבי ככינוי לחמדה ולתפארת [ישעיה י,ג 19]. נראה שלזאת התכוונו הקדמונים בדימוי ארץ ישראל לצבי. [פרשה ארץ ישראלית, מאיר כהן].