“אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור…” [ויקרא, י”א 36]. פרשת “שמיני” מונה את בעלי החיים שמגעם גורם לטומאה , וכדי להיטהר יש לטבול במעין, בבור או במקוה מים. המעין [בארמית- מעינא, בערבית- אל עין], הוא מקום התגלותם של המים שמתחת לאדמה, הפורצים ועולים בשל גורמים קרקעיים שונים.

בארץ ישראל מצויים מעינות תהום, השופעים מים רבים, וכן מעינות חמים, בעלי סגולות רפואיות. חכמינו לימדונו שמעינות הם רכוש הציבור ואין היחיד יכול לקבל עליהם חזקה , “הנהרות והמעינות שמושכין הרי הן של כל אדם” [תוספתא בב”ק ו טו]. הבור הוא חפירה באדמה, שטויחה והוכשרה על ידי אדם, ותכליתה לאגור מיגשם, לצרכים פרטיים או ציבוריים. הוא ממוקם בדרך כלל ,במקום נמוך, ולפתחו הובילו תעלות צרות שהזרימו לו מים מכל הכיוונים, כי מפתחו לבד לא יתמלא- “אין הבור מתמלא מחוליתו” [ברכות, נ”ט , ע”א]. חכמינו ייחסו חשיבות רבה לתחזוקת הבור וקבעו” “מרחיקין את האילן מן הבור 25 אמה , ובחרוב ובשקמה 50 אמה”., כדי ששורשי העצים לא יזיקו לבור [בבא בתרא פ”ב י”א].

מקווה מים-מקום שהמים נקווים בו. בדרך כלל זהו שטח שבו נאגרים מים באופן טבעי, בלי התערבות יד אדם. מים אלה ,שנקוו במקום, מטהרים את הטמא מטומאתו. על מעלתה של ארץ ישראל ומקוואותיה אמרו חכמים: “ארץ ישראל טהורה, ומקוואותיה טהורים” [מקוואות ח’ א’]. [פרשה ארץ ישראלית, בר און מאיר]