נראה שאסתר שמיר צודקת בשירה ובאמת, “האביב הוא ציפייה דרוכה לאושר”. זה לא שבשאר ימות השנה אנחנו לא מייחלים לו ותוהים היכן הוא מסתתר, אך בימות האביב, משהו באוויר מתחלף, משתנה ומביא איתו מחדש, משוב של ציפייה.
מדי פעם אני חולפת במקום בו עדיין אפשר להריח את פריחת ההדרים. באותם ימים שבין שרב לקרירות הריחות המשכרים הללו נושאים אותי לילדות, למקום שבו העזתי לצפות והאמנתי שהכל פתוח. אי שם נמצא האושר. האם זה השתנה?

השנים חלפו ואיתן הופיעו ונעלמו תוכניות וחלומות, התרחשו אירועי חיים בכל קשת הגוונים, היו הישגים וגם נפילות והציפייה לאושר לא חלפה, תודה לאל. רך מהותה התחדדה.

עם השנים הבנתי שהציפייה הדרוכה לאושר יכולה בעצם לקבל מענה פעמים רבות במשך היום. סיבות קטנות לאושר נמצאות באינסוף מקומות סביבי, אך אני צריכה לבחור לראות אותן ולזהות אותן במעשיי ובהווייתי.

דבר נוסף הבנתי מהמפגשים שלי עם עצמי, עם בני משפחה וחברים, וכמובן גם עם מטופלים. נראה, שהרגשה של אושר יכולה להיות זמינה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו באמת מצליחים לחוות אותה, אך כדי שנזכה בה, עלינו לעשות, כנראה, שינויים פה ושם.

לעתים הצורך הוא בשינוי של תפיסות מסויימות, כאלו שאחיזה בהן תוקעת וממסמרת אותנו לדרך אחת ויחידה, גם אם אינה הטובה ביותר. פעמים רבות השינוי צריך לבוא בדפוסי ההתנהגות שלנו. אותם דפוסים שבחינה מחודשת שלהם מראה בבירור כי רק שינוי יביא לשיפור הדינאמיקה בינינו לבין הסובבים אותנו. השינוי נחוץ לא פעם בהחלפת האמונות שלנו לגבי הכישורים והיכולות שלנו. מה נעז לעשות ומה לא, כי בטוח ניכשל.

אמנם, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, אך הידיעה מה נכון ומה כדאי לעשות אינה מספקת ואינה מייצרת שינוי. בסופו של יום, רק התרגול המתמיד והעקבי של דפוסים חדשים (של חשיבה, תגובה וכד’) יביא עמו את השינוי.

הרגלים ודפוסים קשה לשנות ואין כמו סיפורם של העקרב והצפרדע, כדי להזכיר לנו זאת:

על שפת הנחל עמד עקרב שרצה לעבור לגדה האחרת. הוא פנה לצפרדע שפגש וביקש ממנה שתישא אותו על גבו לגדה שמנגד, מאחר ואינו יודע לשחות.

"השתגעת?!" קראה הצפרדע הפקחית, הרי אם אשא אותך על גבי, תעקוץ אותי. "אל תהיי טיפשה", השיב העקרב. "מה פתאום שאעקוץ אותך? הרי אם אעשה זאת, שנינו נטבע".

השתכנעה הצפרדע, אפשרה לעקרב לעלות על גבה והחלה לחצות את הנהר. פתאום, ממש באמצע הדרך, הרגישה הצפרדע בגבה צריבה חדה וכואבת של עקיצה. הרעל החל לשתק את גופה והיא עוד צעקה: "טיפש, למה עקצת אותי? עכשיו שנינו נמות!"

רגע לפני שטבעו השניים במי הנחל, שמעה עוד הצפרדע את העקרב אומר: "אני באמת מצטער, אבל אני כזה. עקרב שעוקץ. זה הטבע שלי ואני לא יכול להיות מישהו אחר"…

יש שינויים שעלינו להתאמץ לעשותם, אם נרצה להעניק לעצמנו רגעים של אושר ובוודאי אם נרצה להשיג מטרות.

לא בתמימותה של הצפרדע עסקנן, כי אם בקושי הגדול של העקרב לשנות מהרגלו, גם כשמנגד עומדים חייו. לא פעם אנחנו משולים לאותו עקרב. יש לנו דפוסי התנהגות, חשיבה ותגובה שלו רק נתחייב לעבוד על שינוי שלהם, ניטיב עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.

זה לא פשוט, וככל שאנחנו מתבגרים, שינויים הופכים להיות פשוטים עוד פחות. אך אם יש לנו ציפייה לאושר, כדאי שנסכים על הקשר בין שינויים נחוצים לבינו. חשוב שנדע מה יכול לקרב אותו ואם בשינוי כלשהו טמונה התשובה, הרי שאין כמו האביב, כדי להתחיל.

וכמו שאומרת אסתר שמיר (מומלץ להאזין לשיר ביוטיוב):

האביב הוא ציפייה דרוכה לאושר
כתמי צהוב פורחים כמו הבטחה
ומה שנזרע מניב חיים ויופי
דמעות כאב הופכות לדמעות שמחה

וזה מפחיד אותי לרצות לקחת חלק
אפשר להיפגע אפשר לכאוב

"קצת אומץ לב לא יעשה לי נזק
האביב הזה ייקח אותי אל תוך הטוב" …

תכלת, עד האופק, צהוב של חרציות…

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com