אם בחיים צריך יותר מזל משכל, אני נשארתי עם השכל ובלי טיפת מזל ( השיר של זהבה בן – עלי )
 
מזל נאחס: מזל, זה עוד אחד ממכלול הדברים שלא התברכתי בהם, ואם בחיים צריך יותר מזל משכל, אני נשארתי עם השכל ובלי טיפת מזל ( השיר של זהבה בן – עלי ).

בהתחלה, התעוררו בי חשדות קלים שמשהו לא בסדר, אתן יודעות, כל מיני דברים קטנים שלא הסתדרו.

הייתי מבקרת אצל חברים וכל פעם נשבר משהו אחר, הם לא ידעו איך להגיד לי את זה אבל אחר כך הבנתי, כי הפסיקו פשוט להזמין אותי.

מאז שהתחלתי ללכת ניסו הורי לשנות את רוע הגזירה, אין רב שלא ביקרתי אצלו, היה לי כרטיס חופשי חודשי אצל הבבא סאלי.
התהלכתי ימים שלמים עם שום בכיסים, רק לאחר תקופה ארוכה הבנתי מדוע כשאני הולכת ברחוב כולם עוברים לצד השני.
ישנתי לילות ארוכים עם פטרוזיליה באף, והפסקתי רק לאחר שראיתי שהתחיל לצמוח שם גן ירק ממש.

לאחר מכן הציעו לי שכנים וחברים טובים, יימח שמם, ללכת עם חמסה גדולה על הצוואר. חמישה ימים הלכתי שפופה, בביקור אצל הרופא אמר לי "תראי, זה חמישה קילוגרמים, את כמעט עם גיבנת".

כשזה לא עזר, אמא היקרה הצמידה לי סיכת בטחון כחולה כזו, עם עין שכל הלילה הסתכלה רק עלי והפחד הרג אותי.
לכל מקום שהלכתי ליוו אותי באופן קבוע, שלושה ארבעה חתולים שחורים, זה נראה לי דווקא נחמד, אבל כולם אמרו שזה מביא מזל רע – לי זה כבר לא הזיק.

הלכתי לרב של השכונה וסיפרתי לו שיש לי בעיות גם במיטה, והייתי די עדינה איתו, רק אמרתי לו שאני לא מצליחה לגמור, ויש לי בעייה עם הפיסוק ושבכלל הן לא כל כך יודעות לרדת, ההוא הביט עלי בשאט נפש ואמר לי למרוח זפת שחורה… ו…..
מסתבר שלא כל כך שמעתי את החלק האחרון של משפטו, כי הוא למעשה גירש אותי, אבל הסוף היה למרוח זפת שחורה על הדלת.
אני לא צריכה לספר לכם על מה אני מרחתי זפת שחורה, שלושה ימים בבית חולים.
לפני מספר חודשים החלטתי לחפש עבודה נוספת, לקחתי עיתון, כמו כולם, והתחלתי לחייג. לכל מקום שפניתי, עוד בטרם הצלחתי לומר את שמי ענו לי: לא אקטואלי.

לבסוף נמצא הצדיק בסדום, קבעתי מועד לראיון והאמת.. הרגשתי די טוב עם עצמי. למחרת לפני צאתי מהבית, שמתי מעט סוכר בכיסים, אומרים שזה מביא מזל… ברגע שהרכב לא הניע מייד, הבנתי שאולי הייתי צריכה לשים מלח בכיסים.

הגעתי לתל אביב באיחור גדול, למעלה מחצי שעה חיפשתי את בניין מילר, כאשר 20 דקות מזה אני נוסעת בסיבובים למעשה עד שהבנתי שמה שנראה בעיני מקסים, שכל הרחובות ככה אותו דבר, היו בעצם אותו רחוב .

הגעתי לבניין, ראיתי את תור המרואיינות ונהיה לי רע, כולן מטופחות ואני עם קוקו ואפילו השארתי את השפם, שאראה נחושה יותר.
שעתיים אחר כך נכנסתי, כולי מלאת מרץ, וההוא מספר לי שכמנהלת חשבונות אני…. "סליחה" שאלתי והוצאתי את הפתק מהתיק עם הכתובת, "זה לא בניין מילר???" כן ענה, מילר 1, בניין מילר זה ממול.

צעדתי בחוסר חשק די בולט החוצה, אל הבניין ההוא, עליתי שש קומות ברגל, רק כדי לשמוע שמועד הפגישה איתי נקבע בכלל למחר.
ירדתי לחניון, למקום בו החניתי את הרכב שלי, רכב ג’יפה, בקושי זז, מצאתי רק את המראה, לידי חונה מזדה חדשה, איך יכול להיות?
ברחתי כל עוד נפשי בי, פיזרתי את כל הסוכר על המדרגות כדי שלפחות איכשהו אגיע הבייתה.
כשהגעתי הבייתה הסתבר לי שעם הסוכר שפיזרתי, עפו לי גם המפתחות של הבית.

ניסיתי להיכנס מהחלון – אמיתי – בדיוק באותו רגע עוברת ניידת משטרה, שוטר קופץ ממנה וצועק לי לעצור, הסתכלתי עליו ואמרתי לו "עוד מילה אחת, באמא שלי, עוד מילה ואני קופצת עלייך מפה". העברתי את רגלי קדימה, נפלתי היישר על השולחן הזכוכית הקטן, שההיא שאני גרה איתה לפעמים, תמיד מזיזה, ופתאום אני שומעת אותה "נו נשמה, היה בסדר?"
"כן" אני עונה, "הכל דבש".