דליה ואורי מוסאי שאיבדו את בנם האהוב, עדן מוסאי ז”ל בתאונה מחרידה לפני כשנתיים וחצי בכפר סבא, מגיבים לראשונה בווידוי קורע לב על גזר הדין שקבע ארבע שנים מאסר בפועל לנהג הרכב, בו מצא עדן את מותו “הם יקבלו את הבן שלהם בחזרה עוד שלוש שנים, אנחנו נישאר עם תמונות”
"לא רציתי את עסקת הטיעון הזו כי העונש הזה לא מרתיע. אין בו שום מסר. זה נהיה הפקרות. כל אחד יכול לקחת את ההגה", כך, בעיניים לחות מדמעות אבל המסרבות להתייבש מאז נהרג לפני שנתיים וחצי בתאונה מחרידה, עדן מוסאי, בנם הבכור, האהוב של דליה ואורי מוסאי, מספרים ההורים בכאב על החיים שאחרי, ההתמודדות הקשה וחוסר היכולת להמשיך בחיים בלי עדן "חברים לא מפקירים. אני במלחמה הלכתי ראשון", אומר אורי, האב בנימת תוכחה כשראה את החברים המשותפים של עדן בנו ז"ל והנהג, צעיר כפרסאי שגם חייו נהרסו לאחר התאונה הקשה, מעלים תמונות לפייסבוק מאחד הבילויים האחרונים, כשאלה רצו לשמח את הנהג, חבר ילדות שהפך מכורח הנסיבות לחבר לשעבר. "שום עונש לא היה מספק אותנו אבל הוא היה צריך לקבל עונש יותר משמעותי רב שנים וכך היה מרגיש את הכאב. שכל יום ישב ויחשוב על מה שהוא עשה".
גזר הדין: ארבע שנים בפנים
בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בלוד ארבע שנים על הנהג הצעיר, תושב כפר סבא גם הוא, שנהג ברכב בו מצא עדן את מותו לאחר מרדף משטרתי. ההורים לא יכולים להירגע מאז ניתן גזר הדין ומרגישים כאילו הכל צף ועולה מחדש. השבוע נפגשתי עמם בביתם ברחוב בן גוריון במרכז העיר "מה היה במרדף אני לא יודע", אומר האב "הוא היה צריך לבוא כמו גבר ולומר אני מוכן לקחת על עצמי כל עונש", כך מתייסר אורי על השנתיים וחצי הקשות מאז, בהן לא שמע מילת התנצלות מהנהג, לדבריו "המשפט לא צלח יפה. לאחר מכן, הגישור גם לא צלח והם עשו הכל כדי שהנהג לא ישלם. אני לא אומר שהנהג בא במתכוון לעשות תאונה. אבל הוא לא הביע חרטה. רק בבית משפט הוא קם ואמר אני מצטער, איפה הוא היה שנתיים וחצי".
"החיים שלנו נהרסו"
מאז נהרג עדן באותה תאונה קטלנית, מנסה המשפחה שנותרה מאחור, דליה אורי ושני הבנים להתמודד עם החיים שאחרי, ללא הצלחה יתרה. בכל שיחה, הדמעות עולות והכאב מייסר "לקבל ארבע שנים אין פה שום מסר. שום הרתעה. החיים שלהם נהרסו, מה איתנו. כולנו בטיפול פסיכולוגי. הם יקבלו את הבן עוד שלוש שנים אנחנו שום דבר. מה שנשאר לנו זה תמונות", אומרת האם "אני רוצה להעביר מסר למשפחה שיפסיקו לעשות דרמות. מילא אם היה מדובר בשני זרים, אבל אלה שני ילדים שגדלו יחד במסיבות ל"ג בעומר, נפגשנו המשפחות באסיפות הורים, אני לא יכול להבין את ההתנהגות שלהם. יש לבן שלהם אחריות במה שהבן שלהם עשה ושלא יסובבו את כולם כאילו הוא לא אשם. זה לא נכון הם צריכים לדעת שהבן שלהם עשה טעות. אני יכולה להבין את אמא שלו, היא לא יכולה להבין אותי". אני מתביישת לומר שאני אזרחית מדינת ישראל בגלל מה שקורה בבית משפט. אסור לעשות עסקת טיעון ולא כלום. צריך היה להיות משפט ולא אי צדק. כשנוגעים בדבר הכי קשה למה מגיעים לעסקת טיעון אפילו לא נתנו לנו לדבר. זה זלזול במשפחות שאיבדו את הכי יקר להם. זה כואב שלא היה משפט היינו יכולים להביא עדים. לא התחשבו. רק רוצים עסקת טיעון. כל המשפחה שלנו נהרסה על זה לא חושבים בבית משפט".
"היה ילד מצטיין בכל"
כשמדברים עם ההורים על עדן, העיניים נוצצות "עדן היה ילד שהצליח בכל מה שנגע. כדורגלן מצטיין, בבגרות הצטיין בכל דבר. ספורטאי מצטיין. ילד שקט. מופנם. כולם אהבו אותו. בחיים לא הרמתי עליו את הקול. תמיד שבחו אותו. בכל שנה הם עורכים טורניר מושקע לזכרו ובקרוב הם חושבים אף להכניס ספר תורה "אין לי אינטרס שיירקב בבית סוהר אבל שבן אדם יעמוד כמו גבר ויקבל את העונש. הוא קיבל עונש אבל לא מספיק.. הוא היה צריך לקבל מינימום שבע שמונה שנים. זה עונש ראוי".
איך אתם מנסים להמשיך הלאה?
"יש לנו שני ילדים ובשבילם אנחנו עושים מאמץ עליון", אומרים ההורים "אף אחד לא יכול להבין מה זה. ממשיכים לעבוד, לנסות לנהל חיים נורמליים. אני קמה כל בוקר עם מסכה שאני עוטה על הפנים ובלילה נכנסת למיטה בוכה. שוכבת במיטה ונזכרת כל יום באותה נקישה על הדלת כשלאחריה הודיעו לי על הנורא מכל, שעדן איננו. אנחנו מנסים לשקם את עצמינו. מנסים לאזור כוחות. יש הרבה נפילות בעיקר בחגים. בשבתות. אני יושב בשולחן, עושים קידוש, יושבים ואז אני לא מחזיק מעמד, הולך למקלחת בוכה חמש דקות וחוזר למשפחה, להמשיך".
דליה האם "בכל צעד שלי אני רואה את עדן.. כשהוא עומד פה לידי, ממולי, זה מה שנותן לי כח להחזיק מעמד כאילו הוא איתי. יש לי סיוטים כל יום מחדש. עד היום לא הלכנו לשום אירוע. האירועים שלנו זה ללכת לשבת בבית העלמין עם עדן. אני יודעת שהיה לי מלאך בבית. לצערי אלוהים לוקח מלאכים. לא נעשה צדק בסיפור הזה".
