בשלישי האחרון חזרה משלחת הורים מכצנלסון מהמסע לפולין שכלל 18 איש, ביניהם דור שני לשואה. הנסיעה נערכה במקביל לנסיעת משלחת הילדים, שם נפגשו איתם במקומות מרגשים, ובקבלת שבת. נעמה כהן, יוזמת הרעיון בראיון מיוחד מספרת: “המסע היה מסע אישי לכל אחד ואחד מאיתנו והערך המוסף היה לפגוש שם את הילדים, לחזק ולהתחזק”
פולין – יומן מסע – יולי 2014: ב- 22/7/2014 יצאה משלחת של כ-100 נערים ונערות מבית ספר כצנלסון למסע בפולין. בתאום עם בית הספר, התארגנה קבוצה נוספת של חלק מהורי הילדים למסע משלהם, במקביל לילדים. משלחת ההורים כללה 18 איש, זוגות ויחידים, חלקם דור שני לשואה.
מלבד החובה שחשו ההורים לנסוע לפולין ולראות במו עיניהם את שקרה, חשבו גם שנוכל לפגוש את הילדים שם, על אדמת פולין, ללוות אותם מרחוק וקצת מקרוב.
"נסענו "ללקט גחליליות", לחפש את ניצוצות האור של העבר היהודי המפואר שחי על אדמת פולין לפני שהושמד. נסענו לתור אחר האנשים שאיבדו את חייהם, להזכיר את השמות, לראות, להריח, להקשיב, לנשום ולחוש את עוצמת הזוועה. בדרך פגשנו גם את פולין של היום, פולין המשופצת, המשוחזרת, שכל אחד מרגבי אדמתה זועק והיא מנסה להתאושש מהזוועה".
את השואה ראו ההורים בגטאות, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. לעיתים רק אנדרטה בודדת, משמשת עדות ומרמזות על האדמה הבוערת מתחת לדשא הירוק. לעיתים היו צריכים לראות בעיניי רוחם כיצד עבדה המכונה המשומנת של הרמייה וההשמדה. להבין שבמקומות רבים אפרם של היהודים פוזר לרוח או שימש כדשן… וכך בכל מקום שכף רגלנו דורכת בו, דמי אחינו זועקים מן האדמה.
נעמה כהן, יוזמת הרעיון מספרת:"בבירקנאו העיניים רואות, האוזניים שומעות והגרון נשנק מכאב. מקריאים שמות של בני משפחה ואחרים שנספו. וכשאנו מסיימים גם השמיים בוכים. גשם זלעפות ניחת על כולנו ומרטיב אותנו מכף רגל ועד ראש. המטרייה קורסת תחת המטח הכבד, הנעליים הבלתי מתאימות, ספוגות מים וכך אנחנו חווים יום אחד של קיץ מחיי היומיום במחנה…
"באושוויץ מדברות אלינו מזוודות מיותמות, נעליים שחוקות, שערות, כלי אוכל, תמונות של יקירים. מכונה משומנת, שטנית. ובמבנה אחר ישראלי – על קירות לבנים ציורים מדויקים של ילדים. המחשבות נושאות אותנו אל ציוריהם של ילדינו המשוחים בצבעים מסוגים שונים, והלב נצבט לנוכח ההשוואה".
בהמשך נסעו ההורים למיידנק. ממש בלב העיר שוכן לו מחנה השמדה עם תאי גזים, משרפות, וכיפה האוצרת בתוכה גל אפר ענק בתוכו עצמות אדם. מתבוננים באנדרטה ומדמיינים את הזעקות, את הסוף, את חוסר הסיכוי, את ההשפלה ואולי גם את התקווה. מהלכים בתהום הנפערת ועולים במדרגות צרות המסמלות את הקושי. ליד תנורי שריפת הגופות, שרים את השיר ‘כשהלב בוכה’ והעיניים זולגות דמעות.
בערב שישי חוברים לילדים לקבלת השבת. ההתרגשות רבה. קידוש, שירי שבת, ארוחת ערב, דבר המנהלת, דבר הילדים, דבר ההורים, ומכתבים מרגשים מהבית שנמסרו טרם הנסיעה. הילדים בוכים וצוחקים, מתרגשים. אנחנו איתם, מקשיבים.
טרבלינקה, הפתרון הסופי. שם לא היו חיים, רק מוות. רק המחשבות הנודדות מאפשרות להורים להבין שרגליהם דורכות בבית הקברות היהודי הגדול ביותר בעולם. לקראת סוף המלחמה הגרמנים משמידים ראיות. בורות ההריגה נפתחים, הגופות נשרפות ואפרם מופץ לרוח…
נכנסים בדממה זועקת ליער לופוחובה. ביד כל אחד מההורים, עדות כתובה על אדם יהודי שהתגורר בעיירה. עוקבים אחר מסעו בדרך ליער. עומדים ליד בורות הירי. עצי אורן גבוהים נעים בדממה. קולות הגברים קורעים את השקט בשירת ‘אל מלא רחמים’…
"מסענו מקביל למסע הילדים. מפעם לפעם אנחנו רואים אותם. נפנוף לשלום, נשיקה וממשיכים הלאה. באחד ממחנות הריכוז, אנחנו נפגשים עם הילדים לטקס משותף. מראה הילדים בחולצות לבנות נושאים בידיהם את דגל ישראל מעצים את ההתרגשות. לאחר שירת התקווה מתחבקים עמם, מצטלמים, ומרגישים חיבור קצת אחר".
ביקור בבתי הקברות איפשר להם לראות את שהיה ואיננו עוד. רבנים ולוחמים… קברי אחים ללא זהות… אנדרטה לזכר מיליון הילדים שאליה נכנסים דרך סמל המנורה הקבוע ברצפה. חיבור בין השמדת העם היהודי לבין התקומה שלו בארצו, שמקבל משמעות חזקה יותר כשבארץ מתחוללת מלחמה ואנו שוב נלחמים על הבית.
,עצמנו עיניים וניסינו לדמיין את החייטים, הנגרים, הרבנים, הסוחרים, האנשים הטובים, התמימים, שכל רצונם היה לחיות ולהישאר עם משפחותיהם. ניסינו לדמיין את רגעי החסד בעזרה ההדדית בגטאות, את רגעי התקווה של האנשים שנידונו לחיים לאחר הסלקציה, את רגעי הזוועה שהיו כרוכים בצמא, ברעב, בקור, באיבוד השיער והזהות, ובעיקר בפרידה מהאהובים. ראינו בעיני רוחנו גם את אלה שלא הסכימו להשלים עם המצב וניסו למרוד. הרהורים רבים ותהיות על התנהגות האסירים, על הפולנים שחששו לחייהם, על מילוי פקודות, על סיכון חיים… לא שפטנו, לא ביקרנו. מתסכל לחשוב מה יכול היה להיות אילו… הלב כואב על תרבות שלמה שהוכחדה, על כישרונות שנגדעו, על ילדים שהובלו אל מותם… והכי מצמרר לחשוב על כך שהפשע הנורא בוצע בידי אנשים בשר ודם.
שם, במחנות הריכוז, המוות, ההשמדה והפתרון הסופי, אנחנו מתחבקים, ושרים, ונודרים ‘לזכור את הכול, לזכור ודבר לא לשכוח’ ומרגישים מחויבות להעביר את זה הלאה. זהו מסע שננצור בלבנו כל ימי חיינו. אנו חושבים כי כל אדם באשר הוא אדם חייב לעבור את המסע, לרבות יהודים תושבי מדינת ישראל ואחרים".
היה להם מדריך מצויין, מודי גבעון, שהצליח לחבר אותם לסיפורים ולמקומות בעדינות וברגש, והיתה להם קבוצת שייכות נהדרת שבתוכה נוצר קשר אישי חם וקרוב, מה שאיפשר לכל אחד לפתוח את סגור ליבו, לשתף ולדמוע. ,ניתן לומר כי הנסיעה כקבוצת הורים במקביל למסע הילדים הוכיחה את עצמה מכל הבחינות, ואנו ממליצים עליה בחום".
