סיפורה האישי של הקורבן שהגיעה לקבל עיסוי ועברה טראומה אצל המעסה נחשף לראשונה בווידוי אישי ומצמרר במטרה לחזק נשים אחרות:”הגוף שלי התאבן. הנשימה שלי שתמיד הייתה סודרה וסייעה לי להכיל את עוצמת העבודה על רקמת השריר נעתקה. קפאתי. הוא הניח את התחתון לצד המיטה לא הרחק מכפות רגליי. התחיל לעסות החל מכפות הרגליים כלפי מעלה לכיוון השוק והירך. אני מרגישה כל מה שקורה לי. אני בהבנה מלאה שקורה כאן משהו אחר לגמרי שאינו תקין ואני לא מסוגלת לשחרר נשימה. בשלב כלשהו הוא נמצא מצידי הימני, לצד המיטה עובד עדיין על אזור הירך. הוא התחיל נוגע קלות באזור איבר המין”
 
לפני כחודשיים פניתי לשירותי כללית רפואה משלימה בכפר סבא, העיר בה אני מתגוררת, כדי לבדוק אפשרות לקבל דרכם טיפול משלים לכאבי גב תחתון מהם אני סובלת באופן תדיר.
הבחירה במסגרת טיפולית זו, בניגוד לפנייה למסגרות טיפול פרטיות (ספא, מטפלים פרטיים וכו’) נבעה מתוך כוונה ברורה להימנע מלפול לידיים זרות, נוכלים ושרלטנים ולסכן את עצמי באופן מיותר.

היה לי ברור שגוף כזה, המהווה את שירותי הבריאות הציבוריים, הממלכתיים, הלגיטימיים במדינת ישראל, יהווה מסגרת בטוחה, כזו הפועלת על פי נהלים ואתיקה סדורה.

בביקורי הראשון במרפאה פגשה אותי רופאה מאבחנת שתשאלה אותי וביצעה בדיקה פיזיולוגית להתאמת הטיפול המדויק ביותר עבורי.

לאור לתלונותיי ולאבחון הפיזיולוגי, הפנתה אותי לטיפול דחוף. סידרה של 5 טיפולי כירופרקט ועוד חמישה עיסויים רפואיים.
פניתי לצוות המשרד עם התיק הרפואי על מנת לתאם את הטיפולים.

היות שהמקרה הועבר לצוות כמקרה דחוף היתה חשיבות להתחיל את הטיפולים בהקדם האפשרי וכן להקפיד על כך שיבוצעו על ידי אותו מטפל כדי לשמור על רצף טיפולי והכרות עם המקרה. כך הופניתי על ידיהם למטפל.

המטפל הוגדר לי כמטפל מקצועי ובכיר בתחומו במרפאה. כדי להתקבל אצלו הייתי צריכה לחכות למעלה מחודש (עומס מטופלים) וכן להתאים את עצמי ללוח הזמנים של המרפאה. לא היתה בינינו היכרות קודמת. הוא נבחר עבורי רנדומלית בהתאם לפנייותו.

היות שאני אישה עובדת ולא יכולה להגיע למרפאה בשעות האור, נקבעו הטיפולים לשעות הערב.

במהלך 4 הטיפולים הראשונים הכל התקיים באופן תקין ונורמטיבי. הגעתי כאמור בשעה שנקבעה לי לטיפול. המטפל קיבל אותי בלבביות רבה, סיפק תחושת ביטחון ויצר יחסי אימון טובים. הוא התעניין באופי התלונות שלי על הכאב. התאים את עוצמת העבודה על רקמת השריר ועודד אותי להשתמש בנשימה ככלי להרפיית מתח השריר.

נרקמו בינינו יחסי אימון טובים. הוא ידע עלי מידע כללי לרבות מצבי המשפחתי, עיסוקי וכו’. כל אלה נראו לי לגיטימיים לאופי התלונות שלי על כאבי הגב. יחס חשיבות לעובדה שאני יושבת משרדים ולא רצה מרתון…אם לבנות שאולי נצרכת להרים ילדים וכו’.

לטיפולים היתה שגרה די מסודרת של עבודת עיסוי על חלקי הגוף השונים. מה שהשתנה היה ויסות עוצמת הטיפול לפי בקשתי ,היות שספזם השריר שלי הוא מאד נוקשה.

עם הגעתי, המטפל הביא לי מים לשתייה ויצא מן החדר כדי לאפשר לי להתארגן, לפשוט את בגדיי למעט תחתונים, לעלות על מיטת הטיפולים כאשר אני שוכבת על הבטן ולהתכסות בסדין.

כל אלה לא נראו לי חריגה מנוהל טיפול רגיל. למותר לציין שעברתי בעבר טיפולי ספא למיניהם וזה היה נוהג מקובל. לאחר מס’ דקות תקתק על דלת החדר וביקש רשות להיכנס. כשהייתי מוכנה לטיפול הוא נכנס וכך התנהלו כל הטיפולים. במחצית הראשונה הייתי שכובה על הבטן ובמחצית השניה בהתאם להנחיה הסתובבתי לשכיבה על הגב.

כפי שציינתי, הוא מהווה מטפל בכיר בכללית ,יש לו יחסי אימון מלאים עם צוות המשרד של המרפאה. בשעה שצוות המשרד היה מסיים את המשמרת, נגיד לקראת 20:00 בערב היו המזכירות, או המזכירה התורנית מתקתקים חלושות על דלת חדר הטיפולים ומיידעות את המטפל שהן יוצאות הביתה. בשלב זה הוא היה פותח מעט את דלת חדר הטיפולים על מנת שתתאפשר כניסה של אור ואויר.

אני מודה שבשלב ראשון נראה לי מוזר כי מתקיימים טיפולים במרפאה בשעות שצוות אינו נוכח באין משגיח. אך מכיוון ששוקף לי שהוא בכיר וותיק במרפאה, ומכיוון שאחרי תמיד היו מטופלים נוספים והדבר היה לנוהג לא ייחסתי לכך חשיבות.

בטיפול האחרון שהתקיים ביום שלישי האחרון 14.10.14 ונקבע לשעה 19:45 קרו דברים אחרים.

הגעתי לטיפול בשעה היעודה 19:45. בשעה זו עדיין יש צוות במרפאה. התקבלתי על ידי המזכירות וכחמש דקות לאחר מכן המטפל קיבל אותי לטיפול. עד כאן הכל התנהל כסדרו.

בתחילת הטיפול ביקשתי ממנו שהטיפול היום יהיה עדין יותר מבחינת עוצמת העבודה היות שעוד הייתי כאובה מהטיפול הקודם שהיה אינטנסיבי יותר.

הוא נעתר בחפץ לב לבקשתי והטיפול התחיל. עד לשלב עזיבת צוות המשרד הכל התנהל כרגיל. הוא ציין בתחילת הטיפול כי יש להם היום בעיה חשמלית עם הדימר (עמעם) של החדר והשאיר אור עדין משעון הרדיו הקיים בחדר.

כמו תמיד ביקשתי ממנו בתחילת הטיפול כמו בכל הטיפולים שקדמו לו שיעבוד ללא מוזיקה. פחות או יותר עשרים דקות אחרי תחילת הטיפול יידע צוות המרפאה על עזיבה.

המטפל אישר ותחת מעט את הדלת. במחצית הטיפול השניה הוא הדריך אותי להתהפך על הגב. המרפאה כעת ריקה. בשלב כלשהו הגיע מנקה המרפאה. המטפל שוחח איתו מתוך חדר הטיפולים. ביקש ממנו לעדכן את המטופל הבא שצריך להגיע שיש כרבע שעה איחור.

הוא המשיך לעבוד על גבולות הגוף עד שהגיע אל איזו כפות הרגליים. כשעמד מקביל לכפות רגליי משך מעלי את התחתונים בהם הייתי לבושה כבכל טיפול. הוא אחז בתחתונים בשני הצדדים ומשך אותם ממני בחוזקה. בשלב זה אני שכובה על הגב. היות שגופי היה משוך בשמן העיסוי לא נתקל בקושי לבצע את הדבר.

הגוף שלי התאבן. הנשימה שלי שתמיד היתה סודרה וסייעה לי להכיל את עוצמת העבודה על רקמת השריר נעתקה. קפאתי. הוא הניח את התחתון לצד המיטה לא הרחק מכפות רגליי. התחיל לעסות החל מכפות הרגליים כלפי מעלה לכיוון השוק והירך.

אני מרגישה כל מה שקורה לי. אני בהבנה מלאה שקורה כאן משהו אחר לגמרי שאינו תקין ואני לא מסוגלת לשחרר נשימה. בשלב כלשהו הוא נמצא מצידי הימני, לצד המיטה עובד עדיין על אזור הירך. הוא התחיל נוגע קלות באזור איבר המין.

בתחילה אזור שיער הערווה, לאחר מכן שיפתי הפות החיצוניים, הפנימיים, הדגדגן…הכין את המקום, הכל כחלק ממערך הטיפול. לאחר מכן ביצע החדרת אצבעותיו אל איבר המין שלי בתנועה אינטנסיבית שנמשכה מספר דקות. הייתי בקיפאון מוחלט. הנשימה שלי נעתקה, התאבנתי, לא הייתי מסוגלת לפצות פה. לאחר מספר דקות כאלה משסיים זז אל אזור הרגליים וביקש להלביש לי חזרה את התחתון.

הוא העלה אותו משני צידיו פחות או יותר עד קו הירך ולא הצליח להעלותו יותר. יש להניח שבגלל התאבנות הגוף שלי שלא אפשר את העלאתם עד הסוף. בשלב זה אני תופסת את שני צידי התחתונים ומושכת אותם מעלה בחוזקה ומכסה את עצמי.

בשלב זה הוא חוזר למראשותיי וממשיך בטיפול כסדרו כאילו כל מה שאירא הוא חלק מהתוכנית הטיפולית. בשלב כלשהו אני חשה את ראשו מול ראשי ואת שפתיו מרפרפות על שפתיי. זה השלב היחיד שבו אני מצליחה לשחרר הגה מפי. אני אומרת לו בכל חלוש "מה אתה עושה"? הוא קולט היטב את דבריי וזה השלב היחיד שבו הוא מתנתק ומתרומם מעלי. הוא חוזר לעבוד על אזור הכתפיים, והעורף והטיפול מסתיים.

הוא אומר לי כבכל טיפול "קומי לאט לאט, דרך הצד" ויוצא מן החדר. אני קמה בבת אחת מהמיטה, מתלבשת במהירות הבזק. אני שומעת אותו מבחוץ משוחח עם המטופל שאחרי. הוא נכנס אל החדר בשלב שאני כבר לבושה לחלוטין, רוכסת את הסנדלים במהירות שיא. הוא מזכיר לי את תקלת הדימר ושואל אם יש לי מספיק אור. אני עונה בתקיפות "אני רואה מצוין".

מסיימת לרכוס את סנדלי ומתכוונת לצאת מהחדר בשלב זה הוא פשוט את ידיו לחיבוק ושואל "מה אין חיבוק היום"? אני מניפה מולו את ידי בתנועת "עצור" ואומרת "לא"! ויוצאת באחת מהחדר.

אני בפניקה נוראית ובסטרס ומרוב חיפזון ביציאה אני טועה בדלת. במקום לצאת מהדלת הראשית במרפאה. מקום שהייתי בו כבר במספר לא מבוטל של טיפולים ותמיד יצאתי ברגשות תודה ובשלווה. אני פותחת בטעות את דלת הארכיב. המטופל שהיה אחרי במרפאה הבחין בסערת הנפש שבה יצאתי מחדר הטיפולים וכן בדלת השגויה.

איכשהו אני מצליחה לאסוף את עצמי להגיע אל הרכב שלי שחנה בחוץ. אני יושבת חמש דקות ברכב בניסיון להחזיר את נשמתי. אני נוהגת הביתה. נכנסת. קוראת לבן זוגי שנשאר בבית עם הבת לפינת האוכל. הוא קולט שמשהו אירע ומתחיל לחקור אותי מה קרה. אני מספרת לו במהירות מה קרה ומבקשת שנצא בדחיפות לתחנת המשטרה בכפר סבא להגיש תלונה.

היה לי חשוב להגיע במהירות לתחנה כדי אולי להצליח להביא לזה שהוא יעצר עוד במהלך הטיפול שביצע מיד אחרי. זה לא קרה. בסופו של דבר עד גמר הגשת התלונה הטיפול הסתיים והוא שב לביתו. הוא נעצר שעה לאחר מכן בביתו. נכון להיום הוא עדיין עצור. בשלב זה גבו ממני את העדויות הרלוונטיות, התקיים עימות יזום שבו טען שהייתי שרויה בשינה עמוקה עד כדי כך שהיה צורך להעיר אותי. שחלמתי ופנטזתי את הדברים. מה שלא הסתדר עם כמות המידע הרבה שאני זוכרת ממעמד האירוע לפרטי פרטים.

בשלב זה הוחלט להגיש כתב אישום היום על ידי הפרקליטות.

מצאתי לנכון להביא את הדברים אלייך, למרות העימות החוזר עם החוויה של מה שאירע לי אך ורק מתוך הרצון לאפשר לנשים שחוו אירוע דומה להתעצם ולפנות לרשויות החוק ולהתלונן. הקלות הזאת שבה נשים בישראל מוטרדות היא פשוט מזעזעת ומקוממת. הנורא מכל שזה קורה בחסות גופים ציבוריים שאמונים על אכיפה והכשרה וצריכים לדגום את המטפלים שלהם ולרענן נהלים ואתה מקצועית השכם והערב.

ידוע לי שבנוסף לטיפולים המתבצעים בחסות כללית רפואה משלימה למטפל גם קליניקה ביתית משגשגת ברמת השרון. במהלך שנה עוברים תחת ידיו 250 מטופלים בחודש וכ-3000 בשנה….

זה חייב להיעצר. אנחנו לא יכולות להטיף מבוקר עד ערב לבנות שלנו להתגונן ולדווח ולקבור אירועים כאלה בתוכנו. אני לפחות לא מסוגלת.

אירית, אני מדגישה כי הפנייה שלי אלייך היא רק על מנת להביא את הסיפור שלי לחשיפה כדי לתת לגיטימציה לנשים נוספות לדווח על מקרים דומים.

שתפו מתחת לשורה זו