השבוע אני רוצה לכתוב על צביעות. על הצביעות שלנו כאינדיבדואל ועל הצביעות שלנו כחברה
מאז שאני זוכרת אני כותבת. מאז שאני זוכרת אני מרסנת את עצמי. מאלפת את המילים כדי שיהיו מנומסות.
מאז שאני זוכרת אני נכנסת מרצוני החופשי לתוך קופסא קטנה כדי שאתאים למודלים החברתיים המקובלים מסביבי. מנסה להתנהג בצורה מהוגנת ונאותה, מחביאה את הטירוף ומלבישה אותו בבגדי מעצבים כדי שיתאים לקולקטיב הנהוג.
בשנים האחרונות אני לומדת להשיל ממני את המסכות, הזיופים וההצגות וזאת מתוך הבנה שלעטות אותם גוזל ממני כוחות ואנרגיה.
כמו בכל תהליך של חיבור אמיתי אל מי שאתה גם התהליך הזה הביא עמו המון שמחה לחיי. הדיוק הרגיש נפלא. יכולתי לכתוב את המילים שלי מבלי לביים אותן, מבלי לפחד איך זה יראה או מה יגידו. הרגשתי כאילו אני משילה מעליי שקים של עודפים מיותרים, אבל אז הגיעה הביקורת מבחוץ.
"אישה שכותבת ומתבטאת באופן כזה בוטה משדרת מסר מאוד ברור של מי היא, תחשבי טוב על הדמות שאת יוצרת והאופן בו את מצטיירת דרך המילים שלך".
מתוך הרגליות של שנים התגובה הראשונית הייתה קיפאון. אחריה הגיע הרצון להתקפל קטן, קטן אבל כשהמסיבה הגבירה את הווליום והזמינה גם את כל המחשבות ההזויות ביותר להשתתף, דפקתי ברקס רציני, אמרתי סטופ ועצרתי.
יצאתי מלב הסערה ומתוך מידת הרוחק שאפשרתי לעצמי, התבוננתי על התגובה שלי וראיתי. ראיתי את האוטומט המסרס, זה שדאג להשאיר אותי מהוגנת כמו נזירה במסדר האחיות הקדושות (בטוח יש אחד שנקרא ככה).
פתאום ראיתי את הצביעות בה אני לקחתי חלק פעיל ע"י כך שסתמתי את הפה, ע"י כך שהחלפתי את המילים האותנטיות השורטות בכאלו שיהיו יותר ידידותיות למשתמש.
הביקורת הזו שיקפה את הפחד הגדול שלי בכתיבה, אם אכתוב סיפור מיני, אם אשתמש בטור שלי במילים בוטות, אם אכתוב שיר גס אז אהיה מתויגת כאישה כזו ולא יהיה באמת שום ערך לאישה שאני בחיים האמיתיים.
לא משנה תחת איזו כותרת או תירוץ הסתתרתי אני לא יותר מפחדנית. אחת כזו שנתנה לחברת המוסר הכפול להיכנס לה עמוק לתוך התודעה עד כי שינתה אותה למשהו שנתפס כמוסרי. משהו שלא יכתים את חיי האישים.
התחלתי להתבונן אחורה אל העבר ומכל פינה נגלתה הצביעות הרבה. בילדותי אסור היה לי לקלל או להתנהג בצורה לא ראויה. את בת, אבא היה אומר לי, תתנהגי בהתאם. אותם חוקים מעולם לא חלו עליו, ההיפך הגמור.
לפני ארבע שנים הרגשתי שעובר עליי משהו כל כך גדול עד כי אני חייבת לפרוש מכל המוכר והבטוח וזאת כדי לשאול את כל השאלות השורפות אותי מבפנים ולענות עליהן באומץ וללא טיוח. זו הייתה החלטה שהשאירה אותי מאוד בודדה אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, גם מוסרית. הסביבה לא חשבה כך. אם את לא מנהלת רומן ועוזבת בשביל גבר אחר את טיפשה, על גבול ההזויה.
משום מה לעזוב את חיי נישואין בעבור גבר אחר נשמע הרבה יותר "מקובל", מאשר הרצון הפשוט להתמודד עם החיים כדי למצוא את האמת. היו גם כאלו שהגדילו לעשות והציעו לי לנהל רומן כדי לשמר את הזוגיות שלי. תבגדי, תשקרי רק אל תהרסי את המקובל.
כולנו מסתכלים על הפושעים בבית המשפט שפתאום מחליטים לשים כיפה על הראש ובזים להם, בזים לצביעות ולחוסר האותנטיות אבל אולי הסיבה האמיתית שאנחנו מגיבים כך היא כי גם אנחנו שמים כיפה על המקומות המכוערים שבנו ואז מגדילים לעשות ומפנים אצבע מאשימה כלפיי האחרים וזאת כדי להסיט את האש מעלינו?.
אנשים בוגדים, משקרים, הולכים רכיל, ועדיין נתפסים כמוסריים כי הם עושים את התנועות הנכונות, משתמשים במילים חלקלקות.
אף פעם לא ידעתי להיות כזו.
אני חיה ומתנהלת תחת ערכים ומוסר אותם קבעתי אני לעצמי וזאת תחת חוק אחד בלבד, חוק ברזל והוא לדאוג שמעשיי לא יפגעו באף אחד אחר. זה המצפון והמצפן על פיו אני מנווטת את חיי.
אני לא מוכנה יותר לחיות בתוך קופסא. לא מוכנה להיות מריונטה על חוטי המוסר הכפול.
אני כותבת אותי. את המילים שרבים אחרים מרגישים בתוך תוכם ופוחדים להגיד.
אני כותבת שקוף. ללא מסיכות ולא כי אני אקסביסטיוניסטית נפשית אלא כי אין לי מה להסתיר.
אני כותבת בצורה בוטה כי זו האמת שלי והיא בוטה כדרכה של אמת שלא עוברת צנזורה.
אני כותבת על סקס על גברים ונשים, כי זה חלק מהותי מחיינו, לא רק מחיי.
אני בוררת את מעשיי ולא את דעותיי, אני לא רוצה לכתוב בצורה מסוימת כדי להשיג עוד נקודת רייטינג. אני לא מיינסטרים, מעולם לא הייתי.
אז כן לא תמיד יהיו לי שתי צמות וגרביים עד הברך ולא תמיד אומר לכם את מה שאתם רוצים לשמוע אבל אני מבטיחה להיות כנה ואמתית גם אם זה גורם לי להראות מכוערת, זולה, ובוטה.
"אני הצלחתי על ידי כך שאמרתי את מה של האחרים חושבים" ג’ואן ריברס.
שנזכה לחיות את חיינו באותה הצורה שאנחנו רוקדים כשאף אחד לא רואה
שתהיה שבת של קבלה