חשיפה בלעדית באתר השרון פוסט: במסגרת דיוני בית המשפט בנושא כתב האישום שהוגש כנגד יהודה בן חמו, ראש עיריית כפר סבא לשעבר, הגיעה מנהלת לשכתו, רונית ודאי להעיד לפני כשבועיים וחצי בתאריך 5/12/2019. בפתח דבריה סיפרה ודאי על עבודתה בלשכה. הדיון בעניינה נמשך קרוב לחמש שעות בבית המשפט, חמש שעות קשות ביותר בהן גוללה ודאי את מערכת היחסים שלה עם בן חמו ועוד. עיקרי הדיון והופעתה בבית המשפט לפניכם

מאת: אירית מרק

עו”ד אוחיון:              לבקשת בית המשפט אני מבהיר את ההתייחסות של הנאשם לכל נושא התלושים. הנאשם היה מודע לקבלת התלושים ולחלוקתם לנזקקים, גם אם לא בכל ההיקף שלהם וגם אם לא לפרטי הפרטים. הנאשם סבר שהמהלך הזה הוא מהלך מבורך ולעיתים גם חילק בעצמו לנזקקים שאותם הכיר. גרסתו של הנאשם היא איננה שכל העדים משקרים, זה לתגובה לדברי בית המשפט. הנאשם לא הסתיר שיש גרעין מסוים של מבקשי רעתו, שהוא אדוני שכולל את רונית ודאי, את דני הרוש, את חזי ברזני, גם את גרושתו, (לא ברור). גרעין שגם ישבו ביחד יותר מפעם אחת וטיכסו עצה איך להתנכל לנאשם. כל יתר האחרים, גם אם (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              גם אם יש לנו מחלוקת על הדברים שלהם, היא אינה,

כב’ הש’ קובו:            רבותיי זה מפריע.

עו”ד אוחיון:              שלכאורה הוא באותו קשר שחקרו אחרים. חקירת המשטרה התנהלה בצורה כזו או אחרת כפי שבית המשפט נחשף. במהלך חקירה כזו בהחלט עדים יכולים לומר דברים שאנחנו נחלוק עליהם, אבל אנחנו לא טוענים לגביהם את אותה קונספירציה, את אותה מזימה, את אותה טיכוס עצה יחדיו כדי להתנכל לנאשם, אנחנו לא טוענים את זה לגביהם, רק לגבי אותו גרעין שדיברתי עליו. ולגבי התלושים, אנחנו לא טוענים שאין לו יד ורגל ושהוא לא ידע, ממש לא. אנחנו מסכימים שהוא ידע, שהוא בעצמו גם חילק מפעם לפעם ושהוא גם בירך על הפעילות הזאת וראה בה פעילות מבורכת.

כב’ הש’ קובו:            לגבי חלוקת תלושים לעובדי הלשכה?

עו”ד אוחיון:              לעובדי הלשכה הייתה חלוקת תלושים, אבל לא מתוך אותם תווים. לעובדי הלשכה התבקש לגביהם הנאשם מפעם לפעם לצרף ברכה, אבל זה היה בחגים ממש באותה תקופה שהיו מקבלים את השי מהעירייה. המעטפות הונחו בפניו, בדרך כלל על ידי חזי ברזני, אני חושב שתמיד על ידי חזי ברזני, כי יותר מאוחר זה כבר לא קרה אחרי שחזי ברזני פרש, והוא צירף ברכה.

כב’ הש’ קובו:            אבל הוא יודע שהתקבלו על ידי גופים עסקיים בעצם מחולקים לעובדי הלשכה?

עו”ד אוחיון:              לא, לא, אמרתי התלושים האלה הם תלושים שהתקבלו כמתנה מהעירייה. זה בדיוק היה באותה תקופת חגים שהיו מקבלים תלושים של מתנה מהעירייה. הוא לא יכול לדעת,

כב’ הש’ קובו:            שהעירייה רוכשת את התלושים בכסף?

עו”ד אוחיון:              כן, העירייה רוכשת את התלושים בכסף ומחלקת אותם לעובדים כשי לחג. ולעובדי הלשכה צירף הנאשם ברכה לאותו שי לחג שהם קיבלו מהעירייה, לא מאותם תלושים לפחות כך הוא הבין מחזי. שהוא קיבל את המעטפות הן היו מעטפות סגורות והוא היה צריך לצרף להם ברכה.

כב’ הש’ קובו:            אבל העירייה תחתיו רכשה תלושים כדי לחלק לעובדי העירייה?

עו”ד אוחיון:              כן, כן, כן.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי.

עו”ד אוחיון:              זה שי לחג של מקום העבודה, העירייה היא חלק ממקומות העבודה שמחלקים שי לחג.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי.

עו”ד אוחיון:              הם קיבלו. והוא לא יכול, גם לא מסכימים שזה לא היה תלושים אחרים, אבל גם אם הם היו תלושים שלא מהעירייה, בוודאי שזה לא היה בידיעתו של הנאשם שכל שהוא נתבקש היה לצרף ברכה למעטפות של התלושים שחולקו לעובדי הלשכה, כי הוא היה ביחס קרוב וישר איתם, בשונה מאשר כל יתר עובדי העירייה שאליהם הוא לא צירף את הברכה האישית.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי, תודה רבה, תודה.

עו”ד שרגנהיים:         אדוני ישאל גם לגבי שימוש אישי?

כב’ הש’ קובו:            כן, אז אולי גם ההגנה תגיד (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              הנאשם,

כב’ הש’ קובו:            כן, כן.

עו”ד אוחיון:              בבקשה. הנאשם לא השתמש שימוש אישי בתלושים של אותם גופים שתרמו לעירייה לצורך חלוקה לנזקקים. הנאשם כחלק מהתנהלות שוטפת השתמש בעצמו בתלושים שאותם הוא רכש בעצמו. יש לזה הרבה הוכחות וראיות במשפט, אנחנו נצטרך לסכם על זה. למשל היום הוגשו לבית המשפט, תיכף יוגשו ראיות בהסכמה, משם אפשר ללמוד את זה באופן גורף. ולכן במכוון בוודאי שהוא לא השתמש בשום תלוש, בשום תו שהגיע לעירייה על מנת לחלק לנזקקים. אנחנו לא פוסלים אפשרות שבגלל שהייתה לו התנהלות אישית עם תלושים, בגלל שתלושים הגיעו אליו גם לצורך חלוקה לנזקקים ובגלל שבמגירות שלו גם היו תלושים, במגירות של העבודה, היו תלושים שנועדו לחלוקה לנזקקים ומשם גם חולקו לנזקקים על ידי הנאשם ועל ידי אחרים בהוראת הנאשם. אנחנו לא מוציאים מכלל אפשרות שתלוש פה ותלוש שם יכול להיות שהשתרבב לתוך התלושים הפרטיים שלו, וגם יכול להיות שהיה מהלך הפוך. בהחלט יכול להיות שהנאשם גם חילק מהתלושים שלו מתוך מחשבה שמדובר בתלושים שהתקבלו לנזקקים. זה לא נעשה במכוון, זה לא במודע, בשום פנים ואופן לא. לא היה שימוש אישי של הנאשם באותם תלושים במודע. אני עוד פעם אומר לאדוני יכול להיות שהשתרבב תלוש אחד או שניים, אבל ממש לא במודע וממש לא באופן שיטתי.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי, תודה.

עו”ד אוחיון:              תודה רבה.

כב’ הש’ קובו:            תודה על ההבהרות. כן העדה שלנו? כן, העדה תבוא לכאן בבקשה. מה שמך?

עו”ד שרגנהיים:         רונית ודאי.

עו”ד שרגנהיים:         רונית בואי תציגי את עצמך בבקשה לבית המשפט מבחינת מה הקשר שלך אל עיריית כפר סבא, ללשכת ראש העיר ולנאשם?

העד, גב’ ודאי:           עבדתי בלשכת ראש העיר מפברואר 2006 עד סוף 2013. התחלתי בהתחלה כמזכירה, הייתי כמעט חצי שנה כמזכירה ואחר כך מוניתי להיות מנהלת לשכה.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי, ומה זה אומר להיות מנהלת לשכה? מהם תחומי האחריות כמנהלת לשכה?

העד, גב’ ודאי:           הייתי אחראית על סדר היום של ראש העיר, על היומן שלו, על פניות של תושבים, על מענה למכתבים, מענה למיילים. היה לי צוות, היה לנו צוות בלשכה של עוד בנות איתי בלשכה והיה לנו, הייתה מזכירות העירייה שהיו שם 3 בנות שגם ניהלתי אותן. אחראית על הנהג שלו. כל מה שקשור לראש העיר עבר דרכי בעצם.

עו”ד שרגנהיים:         אז בואי אני אשאל יותר ספציפית, לאיזה חומרים שבאמת נוגעים לעבודתו של ראש העיר בעצם את נחשפת במסגרת התפקיד הזה?

העד, גב’ ודאי:           קראתי את כל המיילים, גם מיילים שלי, גם מיילים אישיים שלו. הייתה לי ממש את תיבת הדואר האישית שלו אצלי במחשב וגם בנייד. את כל המכתבים, כל המכתבים שהגיעו ללשכת ראש העיר

עו”ד אוחיון:              אני מבקש (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           ללשכת ראש העיר וכל המכתבים שהגיעו, כל הפניות של התושבים שהגיעו עברו דרכי, טלפונים.

עו”ד שרגנהיים:         שיש פנייה של תושב, מה את עושה איתה?

העד, גב’ ודאי:           מרגע שהגיעו פניות של תושבים אז בעצם,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שיש פנייה,

עו”ד שרגנהיים:         מבחינת ההודעה הראשונה שלה.

עו”ד נחמן:                (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         סליחה ב15 למרץ, ב15 למרץ שורות 7 עד 10.

העד, גב’ ודאי:           שתושב העיר,

כב’ הש’ קובו:            שנייה, שנייה.

עו”ד נחמן:                15 מרץ 2015 ההודעה השנייה שורות 7 עד 10.

עו”ד אוחיון:              שנייה לא ראשונה, אוקיי.

עו”ד הולנדר:             איזה שורות?

עו”ד נחמן:                7 עד 10.

כב’ הש’ קובו:            כן יכולה להמשיך.

העד, גב’ ודאי:           לשכת ראש העיר, תושבים היו פונים בכל נושא. בין אם זה דוחות חניה, בין אם זה חינוך, בין אם זה כל מה שקשור, בין אם זה ארנונה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כל מה שקשור,

עו”ד אוחיון:              “מה שהגיע הייתי מעבירה”.

עו”ד שרגנהיים:         לא נכון, תקרא את הכל.

עו”ד אוחיון:              “לכל פנייה הייתי מוסיפה לו מידע רלוונטי”,

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי במקום שאתה תקרא אולי העדה תקריא. תמשיכי.

כב’ הש’ קובו:            כן בבקשה.

העד, גב’ ודאי:           וכל פנייה כזאת שהגיעה, למשל אם מישהו התלונן על משהו כלפי העירייה אז בעצם היינו פונים, אני והצוות היינו פונים למחלקות הרלוונטיות של הפנייה והייתי מעבירה את זה לראש העיר עם כל הפרטים הרלוונטיים לאותה פנייה בעצם.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי ומה קורה עם הפנייה הזאת אחר כך?

העד, גב’ ודאי:           ואחר כך מקבלים הנחיות מראש העיר מה לעשות. הייתי נכנסת אליו כמובן בצורה מסודרת עם כל החומרים ומקבלת ממנו הנחיות, או שהוא היה כתוב על מזכר מה לעשות עם זה, היה נותן הנחיות.

עו”ד שרגנהיים:         ואיך ההנחיות הללו עברו?

העד, גב’ ודאי:           מולי, מה זאת אומרת? כאילו אני הייתי יושבת איתו.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי.

העד, גב’ ודאי:           או שהוא היה שם בדואר עם מזכר משלו, בכתב יד מעביר לי באופן אישי.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. בואי תסבירי לנו אם אפשר בכמה מילים על הנושא של ניהול היומן. מה יש ביומן של ראש העיר, מה נרשם, מה לא נרשם?

העד, גב’ ודאי:           ביומן של ראש העיר נרשמות כל הפגישות כמובן והועדות, מה הוא עושה, לאיזה אירועים הוא הולך מהבוקר עד הערב. מי משתתף בפגישות. מה לא נרשם?

עו”ד שרגנהיים:         מה לא נרשם?

העד, גב’ ודאי:           היו פגישות בשלב מסוים שלא רשמנו.

עו”ד שרגנהיים:         מה זה אומר?

העד, גב’ ודאי:           שהיו פגישות שהתקיימו שלא נרשמו ביומן.

עו”ד שרגנהיים:         למה?

עו”ד אוחיון:              רק אם היא יודעת.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא אם היא משערת, אם היא יודעת.

העד, גב’ ודאי:           ברור שאני יודעת, ניהלתי לו את היומן, הכל ידעתי. מה? הכל ידעתי. כל מי שנכנס עבר דרכי, אף אחד לא נכנס אליו ללשכה בלי שהוא עבר דרכי. הייתי יושבת פה, דלת כאן. הרבה פעמים גם הייתי רבה עם אנשים לא להיכנס כדי שלא יפריעו לו. אז אלא אם כן לא הייתי בעבודה באותו יום ידעתי כל מי שנכנס. אז היו פגישות שהוא ביקש ממני לא לרשום בגלל שלפני כן הייתה לנו ביקורת של מבקר העירייה, מבקר המדינה סליחה, שבאו באופן מפתיע ובדקו את כל הפגישות ביומן ואחר כך הגישו דוח למה אנחנו לא מנהלים פרוטוקולים לכל הפגישות שהיו, בעיקר עם קבלנים או כאלה שזה בענייני עבודה. ואז באיזה שלב מסוים פשוט קיבלתי הנחיה שיש פגישות לא לרשום ביומן.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. את זוכרת,

עו”ד אוחיון:              זה קשור לכתב האישום?

עו”ד שרגנהיים:         כן, אם אפשר זו השאלה הבאה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אז אני מיד אשאל את השאלה הבאה ואולי אנחנו נשמע תשובה שקשורה לכתב האישום.

עו”ד אוחיון:              לא, אנחנו צריכים לשמוע עכשיו, לא אולי.

עו”ד שרגנהיים:         מה זה, אז בבקשה, תפנה להודעה 9 למאי 16,

עו”ד אוחיון:              מה זה קשור לכתב האישום?

עו”ד שרגנהיים:         אבל זה קשור, תפנה לשורות שאני מפנה אותך אליהן אז בוודאי תראה,

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד) אני משער שזה יסתדר. כן?

עו”ד שרגנהיים:         בואי תספרי לנו אם יש קבלנים שאת זוכרת וגם צוינו בחקירתך במשטרה,

עו”ד אוחיון:              לא, את לא יכולה להדריך אותה בצורה הזאת.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           היא לא צריכה להדריך אותי (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            רבותיי, רבותיי, רבותיי בואו. העדה מספרת על מה שהיא מסרה בחקירה במשטרה.

עו”ד שרגנהיים:         בוודאי.

עו”ד אוחיון:              היא מפנה אותה.

כב’ הש’ קובו:            בסדר.

עו”ד אוחיון:              מותר לה?

כב’ הש’ קובו:            כל עוד זה רלוונטי לכתב האישום לידיעתה.

עו”ד אוחיון:              כל עוד זה רלוונטי לכתב האישום.

כב’ הש’ קובו:            אני מניח שזה יתברר. כן?

עו”ד אוחיון:              אני מציע שאדוני,

כב’ הש’ קובו:            כן?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אם את זוכרת (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            דקה, דקה, בואו נעשה את זה מסודר, בלי הפרעות. כן? כן בבקשה.

עו”ד שרגנהיים:         רונית אם אפשר שתצייני בפני בית המשפט שמות קבלנים שאת זוכרת שבכוונה לא צוינו ביומן הפגישות לבקשתו של הנאשם?

כב’ הש’ קובו:            שנייה רגע, אני עוצר שנייה, אפשר לעצור את ההקלטה שנייה אחת?

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי השאלה, הבנת?

כב’ הש’ קובו:            לחזור על השאלה שוב.

עו”ד שרגנהיים:         אז השאלה היא איזה קבלנים אם זכור לך פגישה עימם בכוונה לא נרשמה ביומן לבקשתו של הנאשם?

העד, גב’ ודאי:           כן, היה קבלן אחד שקראו לו סמי מצלאוי, ואז רשמתי ביומן סמי, כאילו סמי אח של ראש העיר לשעבר. והיו מינוב, פעם הייתה פגישה בערב שגם כן לא רשמתי.

עו”ד שרגנהיים:         מה זה מינוב? את זוכרת מי?

העד, גב’ ודאי:           היה לנצ’נר משהו, לא זוכרת את השם הפרטי שלו.

כב’ הש’ קובו:            דברי רק ברור שנשמע אותך, ברור וחזק.

העד, גב’ ודאי:           חברת ינוב, חברה לבנייה ינוב. קראו לו לנצ’נר, אני לא זוכרת את השם הפרטי שלו, אבל זה גם כן לא רשמתי ביומן.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה מקרים שאני זוכרת.

עו”ד אוחיון:              היומן הומצא? אפשר להתייחס אליו? (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         היא בטח לא הביאה את היומן.

עו”ד אוחיון:              את הבאת את היומן?

עו”ד שרגנהיים:         היא לא עבדה, לא, אני לא הבאתי את היומן.

עו”ד אוחיון:              אז מה עכשיו? ככה היא תאמר דברים ואנחנו נתייחס אליהם?

עו”ד שרגנהיים:         כן, (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            היא תאמר, אחר כך בחקירה הנגדית (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אפשר לעשות עם זה בחקירה הנגדית כל שעולה על דעתך, בסדר?

כב’ הש’ קובו:            ההגנה תעשה בחקירה הנגדית (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שמבזים פה את ההליך.

כב’ הש’ קובו:            כן בבקשה.

עו”ד אוחיון:              עם עדה (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            לא, לא, אבל אין צורך בהערות האלה.

עו”ד אוחיון:              עושים צחוק (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אבל ההערות האלה הן לא חלק מההליך.

עו”ד אוחיון:              זה נוגע אדוני לכתב האישום? למה אני צריך לנהל הליך פלילי כזה? איך זה קשור לכתב האישום? זו הכפשה, זו השחרה. מה זה נוגע?

כב’ הש’ קובו:            התובעת תסביר לנו איך זה נוגע לכתב האישום.

עו”ד אוחיון:              איך זה נוגע לכתב האישום?

כב’ הש’ קובו:            חבל, חבל,

עו”ד אוחיון:              חוץ מאשר להשחיר את פניו על ידי מי שבאה לשם כך ועוסקת בכך שנים, (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אדוני בכל הכבוד אני לא חושבת שזה לאוזני העדה אבל.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            שנייה, המדינה רק תפנה לסעיפים בכתב האישום שזה רלוונטי אליהם.

עו”ד שרגנהיים:         מיד אדוני.

כב’ הש’ קובו:            מתוך כתב האישום להגיד על מה אנחנו מדברים כרגע, על איזה אישום ופחות או יותר על איזה סעיפים.

עו”ד שרגנהיים:         אני צריכה את כתב האישום, רק שנייה.

כב’ הש’ קובו:            תמיד כדאי שיהיה לנגד עינינו.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) בלי שאפשר לאמת אותו, בלי שאפשר לבדוק.

כב’ הש’ קובו:            זה הבסיס שלשמו התכנסנו.

עו”ד שרגנהיים:         אדוני סעיף 9 ב’.

כב’ הש’ קובו:            איזה אישום?

עו”ד שרגנהיים:         אישום ראשון אדוני, אישום התלושים.

כב’ הש’ קובו:            9 ב’?

עו”ד שרגנהיים:         סעיף 9 ב’.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי, בסדר גמור. כן?

עו”ד שרגנהיים:         שמענו גם עדים כמובן בנוגע לזה, אחרים.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אני לא אפרט, בסדר אדוני? מול העדה.

כב’ הש’ קובו:            כן.

עו”ד שרגנהיים:         טוב. רונית אנחנו בגדול מתכנסים פה כדי לדבר על נושא של תווי קנייה שעברו דרך לשכת ראש העיר ואני מבקשת לשאול אותך מתי את בכלל נחשפת לראשונה לנושא של תווי קנייה במסגרת עבודתך בלשכה?

העד, גב’ ודאי:           מההתחלה כמעט, איך שהתחלתי לעבוד.

עו”ד שרגנהיים:         תסבירי לנו.

העד, גב’ ודאי:           עוד כשהייתי מזכירה,

כב’ הש’ קובו:            דברי חזק וברור בבקשה.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי בתור חדשה עדיין בלשכה, בתור מזכירה, ניסחתי מכתבי תודה לכאלה שתרמו תלושים לנזקקים. זה משהו שהיה די ידוע לי מההתחלה.

עו”ד שרגנהיים:         אם תוכלי להגיד לנו מי היה צוות הלשכה באותו זמן?

העד, גב’ ודאי:           מנהלת הלשכה שלי הייתה יעל וייסמן, ואני לא זוכרת מי עוד עבד בלשכה ממש כאילו.

עו”ד שרגנהיים:         היה אז עוזר או,

העד, גב’ ודאי:           אחר כך התחיל להיות עוזר,

עו”ד שרגנהיים:         לראש העיר?

העד, גב’ ודאי:           היה חזי ברזני, אחר כך עוזר, ממש בהתחלה כשאני הייתי מנהלת הלשכה הייתה גם עוזרת שלו וגם מנהלת לשכה.

עו”ד שרגנהיים:         זאת אומרת יעל וייסמן (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כן, הייתה בהתחלה ואחר כך היה חזי, כן.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. עכשיו בואי תספרי לנו מתי היה מתרחש כל מה שקשור לתווי קנייה בלשכה?

העד, גב’ ודאי:           בראש השנה ובפסח, בחגים.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. ומי בעצם בלשכה היה אחראי לטפל בכל הנושא הזה של תווי קנייה?

העד, גב’ ודאי:           עוזר ראש העיר, חזי ברזני, אל מול ראש העיר.

כב’ הש’ קובו:            סליחה שוב הפרעה, מה תפקידה?

העד, גב’ ודאי:           מנהלת לשכה.

כב’ הש’ קובו:            מנהלת לשכה.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. אז בואי תספרי לנו בבקשה את כל מה שידוע לך באופן אישי בכל מה שנוגע לאיסוף תווי קנייה ללשכת ראש העיר בתקופה של כהונת הנאשם כראש עיר?

העד, גב’ ודאי:           זה היה בדרך כלל,

עו”ד אוחיון:              באופן אישי זאת אומרת לא (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           באופן,

עו”ד שרגנהיים:         זה היה מאוד ברור אני חושבת השאלה שלי ואין צורך לתקן את השאלה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              עם העדה הזאת, סליחה גברתי את יודעת בדיוק (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         לא, אין בעיה עם העדה, (מדברים ביחד) לא שמעת שיש בעיה.

עו”ד אוחיון:              לא אדוני, (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            השאלה הייתה מאוד מאוד ברורה. התנגדות היא לשאלות, לא לתשובות צפויות. השאלה הייתה מאוד מאוד בהירה.

עו”ד שרגנהיים:         ואני אבהיר עוד יותר שאני מדברת כרגע על שלב האיסוף של תווים אל הלשכה.

העד, גב’ ודאי:           זה היה בדרך כלל בראש השנה ובפסח, כמה שבועות לפני החג. אני נכחתי בחדר, כן אני יודעת בעדות שאני חייבת לתת עדות שאני שמעתי ממקור ראשון ולא שסיפרו לי. אז אני ישבתי בחדר של ראש העיר, בלשכה של ראש העיר יחד עם העוזר שלו ושמעתי את ראש העיר אומר לעוזר שלו למי לפנות כדי לבקש תלושים לחג. ואחר כך,

עו”ד שרגנהיים:         ומי את זוכרת ששמעת שצריך לפנות אליהם?

העד, גב’ ודאי:           הוא היה פונה ליינות ביתן, הוא היה פונה לרמי שבירו, הוא היה פונה לג’אבר שהוא היה קבלן, לזיתוני. הוא גם היה פונה לסלי מזון, אבי הכט אני זוכרת.

עו”ד שרגנהיים:         אלה שמות שאת זוכרת שהוא היה פונה אליהם או שמות שאת זוכרת שהוא היה מונחה על ידי ראש העיר לפנות אליהם?

העד, גב’ ודאי:           ראש העיר אמר לחזי ברזני לפנות אליהם.

עו”ד שרגנהיים:         את השמות האלה?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. אז את יודעת שהייתה הנחיה כזו. מה את יודעת שקורה איתה מידיעה אישית?

העד, גב’ ודאי:           חזי, חזי אחר כך היה מתקשר, ואני יודעת כי גם חזי היה מספר שהוא צריך להתקשר והוא צריך לבקש ושנאחל לו בהצלחה שייתנו לו כמה שיותר. אז חזי היה מתקשר וחזי היה הולך ומקבל את זה והיה מביא לראש העיר במעטפה.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. וכשאת אומרת הוא היה מעביר לראש העיר במעטפה, מאיזו ידיעה זו? זה משהו שחזי היה מספר?

העד, גב’ ודאי:           אני ראיתי גם.

עו”ד שרגנהיים:         זה דברים שאת ראית?

העד, גב’ ודאי:           היו פעמים שראיתי והיו פעמים שלא ראיתי. עם כל השנים האלה בטוח שראיתי, ראיתי כמה פעמים.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. אז בואי תספרי לנו ממה שראית, מה ראית?

העד, גב’ ודאי:           ראיתי את חזי נכנס לראש העיר עם מעטפה של תלושים. הוא היה מגיע אחרי שהוא היה אצל, הוא היה מגיע אחרי שהוא היה אוסף את זה והוא היה נכנס אליו ונותן לו את זה.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי.

העד, גב’ ודאי:           זה היה על השולחן שלו.

עו”ד שרגנהיים:         וזה עבר איזשהו תהליך לפני שהוא היה מכניס את המעטפה לראש העיר?

העד, גב’ ודאי:           כן, חלק,

עו”ד שרגנהיים:         תהליך שראית, שנחשפת אליו?

העד, גב’ ודאי:           כן, חלק מהתלושים חזי היה לוקח אליו וחלק מהתלושים הוא היה מעביר לראש העיר.

עו”ד שרגנהיים:         ואיך את יודעת את זה?

העד, גב’ ודאי:           כי אני ראיתי, הייתי אצלו בחדר.

עו”ד שרגנהיים:         תסבירי לנו מה ראית, תספרי לנו את הסיטואציה.

העד, גב’ ודאי:           הוא היה מעביר תלושים למעטפה אחת בשביל עצמו ומעטפה אחת לראש העיר והוא היה נכנס אליו ונותן לו את זה.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי.

העד, גב’ ודאי:           זה לא היה סוד כאילו.

עו”ד שרגנהיים:         ואת יודעת לספר לנו מה קרה עם המעטפות הללו? זו שנשארה בידיו של חזי וזו שנשארה בידיו של ראש העיר?

העד, גב’ ודאי:           מה שהיה אצל חזי, חזי חילק באמת לאנשים בעיר.

עו”ד שרגנהיים:         מה זה אומר חילק לאנשים בעיר? מה את יודעת לספר לנו על תהליך החלוקה הזה? איך זה עבד?

העד, גב’ ודאי:           הייתה רשימה, היו משפחות נזקקות שהיו פונות ללשכה שהן צריכות עזרה.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי.

העד, גב’ ודאי:           שאין להן כסף לקנות מצרכים לחג, אז הוא היה נותן להן תלושים. ובהמשך כבר לקראת ערב החג עצמו כשנשארו תלושים אז הוא גם היה מעביר לכל מיני אנשים אחרים, לא רק לנזקקים.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. בואי נישאר רגע עם הרשימה שאת מדברת עליה. מי נמצא ברשימה ואיך את יודעת?

העד, גב’ ודאי:           זו רשימה שאצל חזי. אני לא מכירה את השמות באופן אישי. אני יודעת שבמהלך החודשים שהיו פונים אלינו באמת אנשים נזקקים אז שם אחד או שניים או כמה שמות הייתי מעבירה גם לחזי שיוסיף לרשימה כדי שייתן להם. דווקא זה היה חלק כיפי בתפקיד שאתה יכול כאילו לעזור לאנשים תכלס. גם עובדי הלשכה בערב חג של ראש השנה ופסח היינו מקבלים תלושים מתנה. וזהו.

עו”ד שרגנהיים:         חלוקה לנזקקים הייתה רק ישירות לנזקק שפנה לפני כן ללשכה? או שהייתה חלוקה נוספת לנזקקים?

העד, גב’ ודאי:           לא, חלוקה נוספת לנזקקים הייתה דרך הרווחה בפסח רק, לא דרך העירייה.

עו”ד שרגנהיים:         לא, אני לא מדברת על חלוקה דרך הרווחה, אני מדברת עדיין על חלוקה מאותם תלושים שנאספו בלשכת ראש העיר.

עו”ד אוחיון:              את מדריכה אותה.

עו”ד שרגנהיים:         שאני אומרת למה אני מתכוונת?

עו”ד אוחיון:              את מדריכה אותה.

כב’ הש’ קובו:            לא, מכוונת לה את השאלה שלא תדבר על הרווחה (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אני מכוונת לה את השאלה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         אני שואלת, אני שואלת עוד פעם, אם חלוקה לנזקקים הייתה רק באופן שבו את אומרת שהיו נזקקים שפנו לפני כן ללשכה ואז באו וחזי נתן להם?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זאת הדרכה אדוני. היא לא דיברה על זה קודם והיא מכוונת אותה. (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         היא דיברה על זה בחקירה שלה ואם צריך אני ארענן את זיכרונה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            העדה אמרה כן.

עו”ד שרגנהיים:         נו באמת.

כב’ הש’ קובו:            כן?

העד, גב’ ודאי:           לא, אני שוב אומרת היו את הנזקקים שאנחנו ידענו שהם אנשים שנזקקים ופנו אלינו, והיו גם אנשים שהם לא נזקקים שקיבלו,

עו”ד אוחיון:              הנה אדוני.

העד, גב’ ודאי:           שקיבלו תלושים. אבל אמרתי את זה גם קודם.

עו”ד אוחיון:              הנה.

עו”ד שרגנהיים:         אין שום בעיה.

העד, גב’ ודאי:           זה אנשים שהיו מקורבים לראש העיר, זה היו אנשים, עיתונאים, זה היה כל מיני רבנים. היו כל מיני אנשים שקיבלו תלושים שהם לא רק נזקקים.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי שנייה, בואי נדבר רגע על האנשים האלה שאמרת עכשיו. אמרת מקורבים לראש העיר, מה הכוונה?

העד, גב’ ודאי:           אנשים שהיו פעילים בשבילו בבחירות.

עו”ד שרגנהיים:         שוב, תפרטי לי. מי זה הפעילים (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני צריכה להגיד שמות?

עו”ד שרגנהיים:         כן.

העד, גב’ ודאי:           אבי ידעי, אמנון אשכנזי, מה שאני זוכרת מקסים סוסן. היה גם חבר מועצה מש”ס שמעון פרץ גם שחזי נתן לו פעם.

עו”ד שרגנהיים:         דיברת גם על רבנים, איזה רבנים את יודעת שקיבלו?

העד, גב’ ודאי:           את הרב יניב אני זוכרת, אני לא זוכרת (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         מה זה הרב יניב? יניב זה שם פרטי יניב?

העד, גב’ ודאי:           יניב זה שם פרטי, כן.

עו”ד שרגנהיים:         ומה שם המשפחה?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת את שם המשפחה שלו עכשיו.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי, המכונה הרב יניב, בסדר. יש עוד רבנים שזכור לך?

העד, גב’ ודאי:           שאני לא זוכרת שמות אבל, לא זוכרת שמות עכשיו.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. ואיך הם קיבלו תלושים?

העד, גב’ ודאי:           חזי העביר להם במעטפה, מה זאת אומרת?

עו”ד שרגנהיים:         למה?

העד, גב’ ודאי:           למה? לחג.

עו”ד שרגנהיים:         לא, למה חזי החליט להעביר להם?

כב’ הש’ קובו:            זו שאלה באמת של סברה.

עו”ד אוחיון:              אם היא יודעת.

כב’ הש’ קובו:            רק מה שהיא יודעת.

עו”ד שרגנהיים:         רק מה, אם את יודעת,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         דקה, אז אני אשאל את זה בדיוק כמו שחברי רוצה. למה ככל שאת יודעת חזי מעביר לאותם מקורבים לראש העיר?

העד, גב’ ודאי:           אני רוצה להגיד משהו בסדר? אני הייתי נכנסת לראש העיר והייתי הרבה בלשכה שלו. ברוב הפעמים האלה אני לא הייתי אמורה להיות חלק מהדיון, זה כמו שמדברים מעל הראש שלך. וזה ההנחיות ששמעתי את ראש העיר אומר לחזי. חזי, בכלל כל עובד בלשכה מעולם לא עשה משהו שראש העיר לא אמר לו. אנחנו היינו פשוט חיילים שלו, באמת ממקום אבל גם טוב. כל דבר שעשינו היה,

עו”ד אוחיון:              אדוני זה קשור לתשובה? אדוני רואה למה אני מתכוון?

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              שואלים אותה איך את יודעת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           מתוך הנחיה.

עו”ד אוחיון:              אז היא אומרת שהיא הייתה חיילת ושום דבר (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה לא קשור, אבל אמרתי,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אבל זה לגיטימי.

עו”ד שרגנהיים:         אפשר לאפשר לעדה להשלים את תשובתה?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         באמת ההפרעות של חברי הן מוגזמות והן לא מוצדקות.

כב’ הש’ קובו:            התשובה היא, זכותה של העדה לתאר מה היה בלשכה. היא,

עו”ד אוחיון:              היא נשאלה על זה אדוני?

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              היא לא נשאלה, היא נשאלה מאיפה את יודעת את זה.

עו”ד שרגנהיים:         נכון, זו התשובה לשאלה בדיוק.

כב’ הש’ קובו:            לגיטימי שהעדה תסביר בחקירה הנגדית (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            להציג לה את הטענה הנגדית. כן?

העד, גב’ ודאי:           זה ככה אני יודעת.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי.

עו”ד שרגנהיים:         את יודעת מה נעשה עם אותם תווים שחולקו למקורבים או לרבנים?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד שרגנהיים:         את יודעת מה הייתה המטרה בלחלק להם? ככל שאת יודעת.

העד, גב’ ודאי:           לא, אני יכולה לנחש, אבל לא.

עו”ד שרגנהיים:         אז לא ננחש, נעבור הלאה.

עו”ד אוחיון:              כאילו שהיא לא אמרה את זה קודם.

כב’ הש’ קובו:            לא, לא, אבל אנחנו לא צריכים את ההערות האלה אחרי כל משפט.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. מלבד מה שסיפרת לנו עד עכשיו, לאיזה תווים נוספים שמקורם באותו גיוס מהקבלנים שציינת או מיינות ביתן, את נחשפת ובאיזה אופן במהלך עבודתך?

העד, גב’ ודאי:           אוקיי, בהתחלה נחשפתי רק לחלוקה הזאת של התווים ובאיזשהו שלב נחשפתי, ראש העיר ביקש ממני לקחת מהמגירה שלו תלושים ולתת לאחד הגננים האתיופים שעבד בחוץ, כאילו לחג שיהיה לו כסף. אז הוצאתי, פתחתי את המגירה והייתה שם מעטפה עם המון המון תלושים.

עו”ד שרגנהיים:         בואי תסבירי לנו איזה מגירה מדובר.

העד, גב’ ודאי:           המגירה של ראש העיר בלשכה. והיו שם הרבה הרבה תלושים. ובאיזשהו שלב גם הוא היה נותן לי תלושים לקנות מתנות אישיות.

עו”ד שרגנהיים:         בואי תסבירי לנו,

העד, גב’ ודאי:           לאירועים.

עו”ד שרגנהיים:         תפרטי לנו קצת על הדבר הזה שאמרת עכשיו.

העד, גב’ ודאי:           פעם הוא נתן לי תלושים לקנות מתנה מצעים לאחותו שעברה לבית חדש, או לחבר טוב שעבר לבית חדש. ופעם קניתי,

כב’ הש’ קובו:            חבר של מי?

העד, גב’ ודאי:           של ראש העיר. ולקנות חולצה או לקנות תלושים מתנה מאחת הרשתות ולתת מתנה. זה היה אז לאירית מרק. פעם אחת קניתי בגדים לילדים שלו.

עו”ד שרגנהיים:         בואי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         מה קנית מה שציינת לאירית מרק? מה נדרש לעשות?

כב’ הש’ קובו:            מי זאת אירית מרק?

עו”ד שרגנהיים:         העיתונאית.

העד, גב’ ודאי:           עיתונאית. אירית מרק עיתונאית, קניתי לה 400 שקל תלושים בקסטרו. (אירית מרק הגישה תלונה במשטרה על קבלת תלושים כמתנה ליום הולדת א”מ)

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. וסיפרת משהו על בגדים לילדים. זכור לך משהו על המחיר של הבגדים לילדים?

העד, גב’ ודאי:           כן, קניתי בערב ראש השנה בגדים לילדים בבילבונג.

עו”ד שרגנהיים:         את יודעת להגיד לנו איזה ראש השנה?

העד, גב’ ודאי:           כן, זה היה ראש השנה לפני שעזבתי. זה היה בשלושה בספטמבר 2013.

עו”ד שרגנהיים:         ומתי עזבת?

העד, גב’ ודאי:           אני עזבתי בסוף ספטמבר, ב22 לספטמבר הגשתי מכתב התפטרות.

עו”ד שרגנהיים:         באותה שנה? ב2013?

העד, גב’ ודאי:           כן, ב2013 כן.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. כמה פעמים את מעריכה נדרשת לבצע את קניית המתנות הזו בתווי קנייה?

העד, גב’ ודאי:           בערך עשרות פעמים. זה היה משהו די שגרתי.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. רונית אני רוצה להציג לך משהו שאת נתת לחוקרת את חקירתך הראשונה. את יכולה להסביר לנו מה זה, מה הבאת פה לחוקרת?

העד, גב’ ודאי:           זה החשבוניות של הקניות שעשיתי.

עו”ד שרגנהיים:         תסבירי לנו בבקשה. את באת לחקירה עם חשבוניות?

העד, גב’ ודאי:           באתי לחקירה עם כל החומרים שהיו לי מהלשכה, כל מה שאספתי מהמגירה שלי כשסיימתי את התפקיד.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. ומה זה החשבוניות האלה שהבאת לחוקרת והיא סימנה אותן?

העד, גב’ ודאי:           זו החשבונית שקניתי את הבגדים לילדים בבילבונג. זה חשבונית, יש פה שקניתי חולצה בגולף, תווי שי בגולף, בסטימצקי ובקסטרו, את השובר של קסטרו.

עו”ד אוחיון:              אפשר לראות את זה? אפשר לקבל את זה?

עו”ד שרגנהיים:         בוודאי, צורף גם להודעה הראשונה.

כב’ הש’ קובו:            זה מוגש?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         כן, כן אדוני, זה מיד יוגש. אני אאפשר לחברי לעיין בזה.

עו”ד אוחיון:              כי בצילום לא רואים את זה טוב.

עו”ד שרגנהיים:         בואי תספרי בבקשה על,

כב’ הש’ קובו:            אז רק שנייה אחת רגע, ההגנה תיתן לי לשנייה אחת את החשבוניות, אני אסמן אותן ואני אחזיר להגנה. המאשימה תעזור לי, הת’ האחרון שהיה לנו היה ת/68?

עו”ד נחמן:                רק רגע אדוני.

עו”ד שרגנהיים:         אדוני ההעתק של החשבוניות האלו הוגש גם במסגרת ת/55 (לא ברור).

כב’ הש’ קובו:            החשבוניות המקוריות מוגשות כאסופה 1 ומסומנות כולן ת/69. כן בבקשה אפשר להמשיך.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. רונית אני עוברת לנושא אחר אם אפשר. בואי תספרי לנו איך מתבצעת חלוקת מתנות חג בעירייה? באופן כללי, לאו דווקא בלשכה.

העד, גב’ ודאי:           בעירייה אנחנו היינו מקבלים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח 400 שקלים. ופעם בשנה זה היה מהעירייה ופעם בשנה זה היה מהוועד.

עו”ד שרגנהיים:         מה לגבי ראש העיר ומתנות חג מהעירייה עבורו?

העד, גב’ ודאי:           הוא היה מקבל פעם בשנה רק כי הוא לא בוועד.

עו”ד שרגנהיים:         אז הוא היה מקבל את המתנה,

העד, גב’ ודאי:           רק של העירייה,

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כן. כמו כולם, 400 שקלים זה היה אז.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. ובואי תספרי בבקשה על תווי קנייה שהייתם מקבלים שלא דרך הועד או העירייה, ככל שהיו כאלה.

עו”ד אוחיון:              זו הדרכה. את יודעת את הגרסה שלה, אבל תמשיכי להדריך. האמת (מדברים ביחד) היא תגיד לך.

כב’ הש’ קובו:            זו שאלה לגיטימית, בדיוק. העדה תענה. (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              העדה הזאת (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         כבר ניתנה הרבה לפני שהיא הכירה אותי, בסדר?

כב’ הש’ קובו:            כן.

העד, גב’ ודאי:           אני אמרתי את זה גם קודם, קיבלנו מראש העיר לחג לראש השנה ולפסח תלושים מתנה.

עו”ד שרגנהיים:         בואי תספרי,

העד, גב’ ודאי:           כל עובדי העירייה, כל עובדי לשכה סליחה.

כב’ הש’ קובו:            זה בנוסף לתלושים שקיבלתם,

העד, גב’ ודאי:           כן.

כב’ הש’ קובו:            מהוועד או מהעירייה?

העד, גב’ ודאי:           כן.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. אז בואי תסבירי לנו איך עבד התהליך הזה שבו אתם מקבלים מעבר למה שמקבלים או מהעירייה או מהוועד פעם בשנה כך ופעם בשנה כך? איך מתרחשת המתנה הנוספת הזאת?

העד, גב’ ודאי:           חזי היה שם לראש העיר מעטפות על השולחן עם השמות שלנו בקטן ועם הסכומים וראש העיר היה רושם ברכה, וראש העיר היה רושם לכל אחד ברכה אישית. היו מעטפות לבנות, לא מעטפות של העירייה, כי זו הייתה מתנה אישית. ואז חזי היה שם בפנים תלושים ומחלק.

עו”ד שרגנהיים:         ואת קיבלת כאלו תלושים?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד שרגנהיים:         כאלה מתנות?

העד, גב’ ודאי:           קיבלתי תלושים, קיבלתי מתנות.

עו”ד שרגנהיים:         בואי תספרי לנו מה קיבלת?

העד, גב’ ודאי:           פעם קיבלתי אלף שקל, פעם קיבלתי 1500 שקל, גם פעם קיבלתי 2000 שקל, בסוף, לקראת הסוף. גם קיבלתי ממנו פעם אלף שקל שהוא קיבל כשהוא היה דירקטוריון מפעל הפיס, אז הוא נתן לי אלף שקל מאצלו.

עו”ד שרגנהיים:         בואי תספרי לנו על זה. מה את זוכרת?

העד, גב’ ודאי:           על האלף שקל?

עו”ד שרגנהיים:         כן.

העד, גב’ ודאי:           שהוא קיבל מעטפה מתנה לחג עם שובר אז זה לא בתלושים, ואז הוא נתן לי את זה מתנה לחג. כן הוא אמר,

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. ומה היה המקור של האלף שקל הזה?

העד, גב’ ודאי:           של מפעל הפיס, דירקטוריון מפעל הפיס. מתנה לחג שהם קיבלו.

עו”ד שרגנהיים:         שמי היה חבר דירקטוריון מפעל,

העד, גב’ ודאי:           ראש העיר.

עו”ד שרגנהיים:         הוא עצמו?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. ומה היה מקור התלושים שסיפרת שחזי היה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         עם ברכת ראש העיר?

כב’ הש’ קובו:            ככל שהעדה יודעת.

עו”ד שרגנהיים:         ככל שאת יודעת.

העד, גב’ ודאי:           זה התלושים שהיו אצל חזי בחדר.

עו”ד אוחיון:              מאיפה, טוב. את שאלת אותה מאיפה היא יודעת?

עו”ד שרגנהיים:         מה הייתה המעורבות שלך בנושא המעטפות שלנו ככל שהייתה?

העד, גב’ ודאי:           לפעמים היה נותן לי ואני הייתי מחלקת לעובדים להגיד שנה טובה. זה היה לפני החג, עבדנו ממש קשה בלשכה לפני החג וזה היה להגיד תודה לעובדים.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי. מה שתיארת לנו על התהליך עם המעטפות שמתרחש בין חזי לבין ראש העיר, מניין את יודעת על זה?

העד, גב’ ודאי:           הייתי בחדר.

עו”ד שרגנהיים:         איפה, באיזה חדר?

העד, גב’ ודאי:           בלשכה של ראש העיר.

עו”ד שרגנהיים:         אני סיימתי אדוני.

כב’ הש’ קובו:            תודה. חקירה נגדית.

ע.ת/29 גב’ רונית ודאי, משיבה בחקירה נגדית לעורך הדין אוחיון:

עו”ד אוחיון:              אני לא הסתרתי שאני חושב שהעדות שלך היא עדות שקר. אני אשים את זה בגלוי ועכשיו נברר את זה. תגידי לי, שמענו פה במשפט שהייתה איזושהי חבורה שאת נמנית עליה, אולי גם הובלת אותה, שישבה ביחד והמכנה המשותף שלהם היה שהם ביקשו, שהם היו שונאים של הנאשם. את יודעת על מה אני מדבר?

העד, גב’ ודאי:           אני לא כל כך הבנתי את השאלה.

עו”ד אוחיון:              יש לך בעיות בהבנה?

העד, גב’ ודאי:           קצת, לפעמים, תגיד לי. אני רוצה להבין על מה אני עונה לך.

עו”ד אוחיון:              אני חשבתי שאת עונה לתובעת על כל שאלה עוד לפני שהיא התחילה לשאול. לא נקרו הבעיות האלה שענית לתובעת. את יכולה להסביר איך הן צצו?

העד, גב’ ודאי:           אני מנסה, תשאל אותי שאלה אני אענה לך.

עו”ד אוחיון:              השאלה הייתה מאוד פשוטה.

העד, גב’ ודאי:           אז תשאל אדוני.

עו”ד אוחיון:              שאלתי אם את יודעת על מה אני מדבר, על חבורה שנמנית עליה, שישבה והמכנה המשותף שלה, ישבה יותר מפעם אחת, המכנה המשותף היה לדבר על מה שקורה עם יהודה ושכולם היה להם בליבם על יהודה. את יודעת על מה אני מדבר או לא?

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אבל לא נעים להגיד לך ש80 אחוז מהאנשים שאני אפגוש עכשיו בכפר סבא המכנה המשותף שלהם שהם לא אוהבים את ראש העיר לשעבר. זו לא ממש חוכמה.

עו”ד אוחיון:              אז בואי, בואי, בואי, אם כבר דיברת על זה בואי ניגע, נניח רגע לחבורה. את לא אהבת את ראש העיר כמעט מהיום הראשון נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא. מאוד אהבתי אותו תקופה מאוד ארוכה, אני הייתי שם 8 שמונה. אחרת לא הייתי מחזיקה מעמד.

עו”ד אוחיון:              מה, את סלדת ממנו לא רק שלא אהבת אותו. אני טועה?

העד, גב’ ודאי:           בשנה האחרונה, אתה טועה מאוד.

עו”ד אוחיון:              אני טועה מאוד.

העד, גב’ ודאי:           אני הייתי בת בית שם, אני מאוד אהבתי אותו, מאוד.

עו”ד אוחיון:              בואי תגידי לי מה אני קורא, ממה שכתוב בשמך. תגידי לי אם זה את אמרת את זה. כתוב שאת סלדת ממנו בגלל האופי שלו.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זה נכון מה שכתוב או לא?

העד, גב’ ודאי:           בשנה האחרונה בהחלט.

עו”ד אוחיון:              השתנה לו האופי בשנה האחרונה?

העד, גב’ ודאי:           בהחלט.

עו”ד אוחיון:              אה, השתנה לו האופי בשנה האחרונה.

העד, גב’ ודאי:           זה הקצין, כן.

עו”ד אוחיון:              אוקיי. זאת אומרת מה שאת אמרת, אנחנו נקרא את זה, תנסה למצוא את זה. שאמרת את זה באופן הכללי ביותר על האופי שלו, שאת סלדת מיהודה בגלל האופי שלו. עכשיו את אומרת לנו בעקבות שאלות שבעצם לא שנאת אותו מההתחלה. האופי שלו את מדברת רק על מה שהיה בשנה האחרונה. אופי של בן אדם גברת ודאי כן, זה דבר שאדם נושא איתו בטח בגיל בוגר. מה את אומרת? את משנה את התשובה שלך?

העד, גב’ ודאי:           על מה? אני לא משנה את התשובה שלי. אני הייתי בלשכת העיר 8 שנים. ב2010, פברואר 2010 בגלל שהוא דיבר אליי מאוד לא יפה עזבתי את הלשכה ורציתי לעזוב את הלשכה. אחר כך חזרתי לעבודה כי ביקשו ממני להישאר והיו שנים שבאמת הוא התנהג יותר יפה, למרות שהיה קשה והיה אינטנסיבי והיו צעקות והיו בכיות והייתה אינטנסיביות מטורפת. בשנה האחרונה זה הקצין.

עו”ד אוחיון:              טוב.

העד, גב’ ודאי:           בשנה האחרונה זה הקצין כי גם נחשפתי להרבה דברים שלא רציתי להיחשף אליהם, שקשורים לאופי.

עו”ד אוחיון:              עכשיו את מבינה אם יש לך מניע, אז קצת אולי יש, וגם מגמתי. אז את מתארת דברים בצורה אחרת, מנסה להתחכם. בואי נקרא ביחד איך אמרת את הדברים בחקירה במשטרה וגם חברתי לא העבירה אליי שום הבהרה בעניין הזה. משמע שישבת איתה וקיבלת את הדברים כפי שהם. וכך אמרת “יהודה בן חמו הוא בן אדם קשה שלא קל לעבוד איתו, סלדתי מהאישיות שלו”. זה כל מה שאמרת. לא חשבת שאת צריכה,

כב’ הש’ קובו:            תעני במילים לא בהנהונים.

העד, גב’ ודאי:           סליחה אני לא מבינה איפה זה סותר את מה שאמרתי קודם.

עו”ד אוחיון:              את לא מבינה? אז נמשיך הלאה.

העד, גב’ ודאי:           הוא בן אדם קשה, אבל עבדתי איתו 8 שנים. זה לא אומר שהוא היה קל, אבל לא שנאתי אותו 8 שנים.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           רק בשנה האחרונה התחלתי לסלוד ממנו,

עו”ד אוחיון:              לא שנאת אותו, סלדת ממנו.

העד, גב’ ודאי:           בשנה האחרונה סלדתי ממנו.

עו”ד אוחיון:              איפה זה כתוב גברתי הנכבדה? כל מי שקורא את הדברים הללו מבין שזו אמירה כללית ואם זה היה רק בשנה האחרונה היית צריכה לציין את זה בשנה האחרונה.

העד, גב’ ודאי:           עובדה שעזבתי,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אחרת הייתי עוזבת קודם. לא.

עו”ד אוחיון:              נמשיך. אז סלדת. עכשיו בוא נלך לפי שיטתך כרגע, השנה האחרונה מה זה אומר? 2013 – 2014?

העד, גב’ ודאי:           לא, 2014 לא הייתי בלשכה.

כב’ הש’ קובו:            מתי סיימת את העבודה בלשכה?

העד, גב’ ודאי:           סיימתי את העבודה בסוף 2013.

עו”ד אוחיון:              בסוף 2013.

העד, גב’ ודאי:           אוקטובר 2013.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת את אומרת הסלידה היא 2012 – 2013?

העד, גב’ ודאי:           סלידה, כן.

עו”ד אוחיון:              תשמעי מישהו היה צריך להתייחס לדברים שלך, (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כשאתה נחשף לדברים,

עו”ד אוחיון:              זה את אומרת לא אני, כן? את לפי שיטתך רק שנה, עכשיו כן, אז 12 – 13 הבנתי נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              טוב. עכשיו,

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה אבל רגע להגיד משהו?

עו”ד אוחיון:              רגע, זו חקירה נגדית.

כב’ הש’ קובו:            שנייה, תיתן לה רק להשלים את התשובה.

העד, גב’ ודאי:           אתה עושה את זה דיכוטומי של 7 שנים ושנה. אני יכולה להגיד לך שבמהלך 8 השנים האלה היו לי כמה פעמים שסלדתי ממנו נקודתית בגלל משהו שהוא דיבר, משהו שהוא עשה. אי אפשר לתחום את זה ל7 שנים ושנה, אי אפשר לעשות את זה שחור – לבן. זה 8 שנים (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שחור – לבן.

העד, גב’ ודאי:           ובעיקר בשנה האחרונה, בגלל זה גם עזבתי ברגע שלא יכולתי כבר להישאר שם.

עו”ד אוחיון:              הקראתי את התשובה שלה, היא הייתה שחור – לבן.

העד, גב’ ודאי:           אני גם לא רוצה להגיד לך למה נחשפתי בסדר? אני לא רוצה להגיד לך למה נחשפתי שגרם לי לסלוד ממנו, כי זה לא קשור למשפט.

עו”ד אוחיון:              אבל את מרמזת.

העד, גב’ ודאי:           אני לא מרמזת כלום,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני רק אומרת שאם אתה רוצה להמשיך לשאול אותי על זה אז אני אענה לך.

עו”ד אוחיון:              גברת ודאי תקשיבי, אמרת משהו בחקירה שהוא לשון חותכת, ברורה, כללית, לא מתוחמת, לא בשלב כזה. את מנסה עכשיו לתקן את הדברים, בית המשפט יכריע אם הוא מאמין לך. אני לא. בואי נמשיך ואני רוצה עכשיו לדבר על משהו שקשור בהמשך. את סלדת ממנו, הפסקת לעבוד ואחר כך הפסקת לסלוד ממנו או המשכת לסלוד ממנו?

העד, גב’ ודאי:           פחדתי ממנו.

עו”ד אוחיון:              פחדת ממנו.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              סלדת ממנו שאלתי.

העד, גב’ ודאי:           פחדתי ממנו.

עו”ד אוחיון:              שאלתי אותך שאלה פשוטה גברתי,

העד, גב’ ודאי:           נגעלתי ממנו וסלדתי ממנו זה אותו דבר?

עו”ד אוחיון:              זה ממש לא נראה שפחדת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני עברתי רפרטואר של רגשות תאמין לי.

עו”ד אוחיון:              תיכף נראה, תיכף נראה את הדברים. עכשיו שאלתי אותך על החבורה הזאת, לא ענית. פעמיים שאלתי אותך על החבורה, אני נותן לך הזדמנות פעם שלישית. את יודעת על מה אני מדבר?

העד, גב’ ודאי:           איזה חבורה? תגיד לי שמות של אנשים אני אענה לך.

עו”ד אוחיון:              את לבד לא ידעת?

העד, גב’ ודאי:           תגיד לי חבורה. יש לי כל כך הרבה חברים,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) טוב, כל כך הרבה חברים. נתתי לך מאפיינים של החבורה, את מתחמקת.

העד, גב’ ודאי:           אני באמת אומרת לך שכל בן אדם שהיה לידי זה בן אדם שלא חיבב אותו בלשון המעטה, אז מה אתה רוצה שאני אגיד לך חבורה?

עו”ד אוחיון:              אני חושב שאת יודעת ושאת מתחמקת ואני בכל זאת אומר לך. ישיבה עם, את סלדת ממנו, דני הרוש היה פה, שמענו (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כן, דני.

עו”ד אוחיון:              חזי הוא, כבר שמענו פה. מירב אולי עוד נשמע, אבל בוודאי שגם היא היו לה גירושים קשים מהנאשם. בואי נתחיל עם הארבעה, עם הגרעין הקשה של החבורה. עכשיו את יודעת למה אני מתכוונת?

העד, גב’ ודאי:           כל מי שציינת הם חברים שלי, כן. חזי פחות, חזי אני לא בקשר איתו,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) מספיק להתחמק.

העד, גב’ ודאי:           דני חבר שלי, כן.

עו”ד אוחיון:              אני מדבר, תקשיבי בית המשפט מסתכל עלייך. דיברת על ישיבות ביחד כשזה המכונה המשותף שלכם וכשאתם מדברים על יהודה. עכשיו את יכולה לענות תשובה?

העד, גב’ ודאי:           אתה טועה.

עו”ד אוחיון:              טועה, בסדר זכותך. תגידי לי בבקשה אם אני טועה,

העד, גב’ ודאי:           המכונה המשותף זו העבודה בעירייה, עבדנו כולם בעירייה.

עו”ד אוחיון:              שישבתם, ישבתם ביחד, אני אומר לך לפי דעתי המידע שקיבלתי הוא מדויק. ישבתם ביחד יותר מפעם אחת אחרי שהתחילה החקירה, בין היתר אני חושב בבית שלך. אולי בבית של אחד האחרים, לא משנה.

העד, גב’ ודאי:           בבית שלי לא, אין ספק.

עו”ד אוחיון:              לא, אולי בבית של אחד האחרים מהחבורה. וישבתם וכל אחד דיבר מה הוא יודע על יהודה ומה יהודה עשה וכולי וכולי והחלפתם מידעים ביניכם. זה יכול להיות דבר כזה?

העד, גב’ ודאי:           רגע מישהו, אתה היית איתנו בחדר שאתה יודע על מה דיברנו? אני לא צוחקת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אז אני רוצה להגיד, דני, אני חבורה טובה של המשפחה, אני מתארחת גם בחגים וארוחות שבת. דני חבר שלי, דני ואשתו חברים שלי. חזי ברזני לא חבר שלי, עבדנו בעירייה יש לנו מכנה משותף. מירב חברה שלי. אנחנו יושבים ומדברים, אני לא עובדת בלשכה יותר, אני מחפשת עבודה. ברור שנדבר על מה שחווינו בעירייה גם ביחד. לא ברור לי למה זה משהו שהוא אסור.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי אחרי שהתחילה החקירה היה ברור לכם שזה אסור, את מדברת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא דיברנו על החקירה, לא דיברנו על החקירה.

עו”ד אוחיון:              אני עוד פעם שואל, תקשיבי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת לך שהזהירו אותנו אבל.

עו”ד אוחיון:              את החקירה שלך ואולי גם את האיסורים שלך. תקשיבי טוב, אני שואל דבר פשוט. אחרי שהתחילה החקירה היה לך ברור שזה אסור לשבת ביחד נחקרים ולדבר על מה עשה יהודה?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              לא היה ברור לך.

העד, גב’ ודאי:           היה ברור לי שאסור לדבר על החקירה.

עו”ד אוחיון:              סליחה והחקירה לא עוסקת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא דיברנו על החקירה, לא דיברנו על החקירה.

עו”ד אוחיון:              למה את נכנסת בדברים שלי?

העד, גב’ ודאי:           סליחה אבל לא דיברנו על החקירה.

עו”ד אוחיון:              לא, אז אל תיכנסי בדברים שלי. אני שואל אותך פשוט, לא היה ברור לך שהחקירה עוסקת במה עשה יהודה?

העד, גב’ ודאי:           לא הבנתי את השאלה.

עו”ד אוחיון:              עוד פעם את לא מבינה?

העד, גב’ ודאי:           כן, לא הבנתי, באמת שלא הבנתי.

עו”ד אוחיון:              אני שואל אותך,

העד, גב’ ודאי:           מה אתה שואל אותי?

עו”ד אוחיון:              האם שנה אחרי, שנה וחצי אחרי שהתחילה החקירה ואחרי שאת נחקרת, כבר היה לך ברור,

עו”ד שרגנהיים:         רגע סליחה שנייה, חברי צריך לכוון אותנו לזמנים משום שמדובר בעדה שנחקרה שנתיים לפני הפרוץ.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי.

עו”ד שרגנהיים:         אז אם חברי יוכל לכוון אותנו למה הוא מתייחס התחילה החקירה. אם הכוונה לחקירה שלה, האם הכוונה למעצר הנאשם?

עו”ד אוחיון:              שלה, שלה, שלה, שלה.

כב’ הש’ קובו:            החקירה שלה.

עו”ד אוחיון:              שלה, היא יודעת כבר שיש חקירה.

העד, גב’ ודאי:           אז שוב אני,

עו”ד אוחיון:              אני שואל אותך,

כב’ הש’ קובו:            רגע תשמעי את השאלה עד הסוף ואז תעני.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              האם, האם אחרי הפעם הראשונה שנחקרת במשטרה כבר היה ברור לך שהחקירה עוסקת בשאלה מה עשה יהודה?

העד, גב’ ודאי:           אתה מדבר על החקירה או על הפגישה שלנו?

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה תעני על השאלות שלי, שאלתי אותך על החקירה.

העד, גב’ ודאי:           אם אני יודעת אחרי החקירה הראשונה שלי,

עו”ד אוחיון:              שהחקירה עוסקת בשאלה מה עשה יהודה? למה את מתחמקת משאלות פשוטות?

העד, גב’ ודאי:           כן, אני יודעת, אבל זה ברור.

עו”ד אוחיון:              את יודעת, את יודעת. וזה נכון שהזהירו אותך בחקירה הראשונה כבר לא לדבר עם אף אחד על נושאים,

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              שהחקירה קשורה אליהם, נכון או לא?

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת אם את אחרי שהזהירו אותך המשכת לדבר עם מי שאת יודעת שגם הוא נחקר בנושאים שעוסקת בהם החקירה, דהיינו מה עשה יהודה, עשית את זה מתוך ידיעה שאת עושה עבירה נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא דיברנו על החקירה. (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              על מה דיברתם? לא דיברתם על מה שעשה יהודה?

העד, גב’ ודאי:           רגע שנייה, אני יכולה להסביר משהו?

כב’ הש’ קובו:            כן, בטח.

העד, גב’ ודאי:           כשחקרו אותנו, שהייתי בחקירה הזהירו אותנו שאסור, הזהירו אותי שאסור לדבר על מה שנאמר בחקירה בסדר? זאת אומרת אם אני רוצה לדבר על ראש העיר לשעבר ולהגיד דברים עליו שלא קשורים לחקירה, מותר לי. והיו הרבה כאלה כי לא כל דבר היה בחקירה.

עו”ד אוחיון:              את מתחמקת, אני לא אתן לך להתחמק.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד) אני אומרת לך את האמת, זה מה שאתה מבקש.

עו”ד אוחיון:              גברתי מה דברים לא טובים שעשה יהודה, זה היה ברור לך שזה חלק מהחקירה? (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא כל דבר, לא כל דבר. אז אני עונה לך לא כל דבר היה קשור לחקירה. מה שהיה בחקירה בחדר שאלו אותי, לא דיברתי עם אנשים, עם חברים שלי.

עו”ד אוחיון:              סליחה גברתי תפסיקי להתחכם.

העד, גב’ ודאי:           אבל אני עונה לך.

עו”ד אוחיון:              תראי, תגידי לי כמה פעמים נפגשה החבורה הזאת ודיברה על יהודה? אחרי שנחקרת במשטרה בפעם הראשונה, כמה פעמים? 3, 4, 10, כמה?

העד, גב’ ודאי:           זה השלב ששאלת 5 שאלות ואני צריכה לענות על אחת? תפרוט לי את זה לפרוטות סבבה? כמה פעמים נפגשנו החבורה? נפגשנו לארוחות ערב לא יודעת, אולי פעמיים – שלוש. כמה פעמים דיברנו עליו? אולי פעם אחת, כי הוא כבר לא היה בראש מעיינינו בשלב מסוים. אתה יודע עברו כמה שנים, כבר פחות מעניין. מה הייתה השאלה השלישית?

עו”ד אוחיון:              מה זה עברו כמה שנים? אני מדבר, תראי את נחקרת חקירה ראשונה בפברואר 15,

עו”ד הולנדר:             פברואר 15.

העד, גב’ ודאי:           2015.

עו”ד אוחיון:              פברואר 15 בסדר? בואי נדבר על השנה וחצי מאז שנחקרת בסדר?

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              כמה פעמים בשנה וחצי בתקופה הזו, מאז שנחקרת, התכנסתם הארבעה ודיברתם על יהודה?

כב’ הש’ קובו:            הארבעה זה?

עו”ד אוחיון:              החבורה. החבורה זה את, דני הרוש, מירב וחזי.

העד, גב’ ודאי:           אז מירב מעולם לא נפגשה עם כולנו. אני, מירב וחזי פעם אחת ישבנו בבית קפה לשתות קפה וזה היה פומבי לחלוטין. זו לא חבורה ולא שום דבר כזה.

עו”ד אוחיון:              כן? ודיברתם על יהודה בבית הקפה, כן או לא?

העד, גב’ ודאי:           תמיד אני ומירב דיברנו על יהודה, מה זאת אומרת?

עו”ד אוחיון:              לא, דיברת, את, מירב וחזי אמרת עכשיו?

העד, גב’ ודאי:           חזי היה שם, כן.

עו”ד אוחיון:              אז אני מדבר, תקשיבי טוב, תפסיקי לטשטש אותנו, אני שואל שאלות פשוטות. את, מירב, חזי ודני ישבתם בבית הקפה ביחד?

העד, גב’ ודאי:           דני לא ישב איתנו.

עו”ד אוחיון:              דני לא ישב איתנו. הוא לא מעיד ככה, אבל מה זה חשוב? ושישבתם,

העד, גב’ ודאי:           אולי בפעם אחרת.

עו”ד אוחיון:              לפי טענתך שלושה, את, חזי ומירב.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              דיברתם על יהודה ומה שאתם קוראים לו מה שהוא עשה בעירייה או לא?

העד, גב’ ודאי:           לא, לא.

עו”ד אוחיון:              לא.

העד, גב’ ודאי:           מירב לא קשורה בכלל. היא לא עבדה איתנו אז מאיפה היא יודעת מה הוא עשה בעירייה?

עו”ד אוחיון:              תשמעי היו פה אחרים והעידו אחרת, אבל את לפי גרסתך שלך שאני אמרתי לך מה אני חושב עליה, את ומירב חברות נכון?

העד, גב’ ודאי:           היום?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           היום פחות, כן.

עו”ד אוחיון:              היום פחות. אז גברתי, אז הייתן חברות?

העד, גב’ ודאי:           כן, בהחלט.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי מה יש לחזי לעשות בשיחה של שתי חברות כשאת בכלל לא חברה שלו? מה יש לחזי לבוא לשוחח עם שתי חברות? על מה?

העד, גב’ ודאי:           תשאל את חזי. אני לא צוחקת, כאילו זה היה מפגש חברים נטו.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שואלים אותך, את היית שם. מה זה תשאל את חזי? מה את שולחת אותי לחזי כשאת נמצאת פה? את היית בשיחה.

העד, גב’ ודאי:           אבל אני מסבירה לך זו הייתה פגישה חברית. מה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אבל חזי לא חבר שלך.

העד, גב’ ודאי:           נכון, הוא היה,

עו”ד אוחיון:              אז למה הוא היה בפגישה הזאת?

העד, גב’ ודאי:           הוא בא לכפר סבא, הוא בא לבקר, הוא רצה להיפגש.

עו”ד אוחיון:              אבל הוא לא, תראי, תראי, אני לא כל כך מתמצא בפגישות של חברות, אבל לפעמים אני רואה את אשתי הולכת לחברה שלה. אפילו אני לא נמצא בשיחות שלהן. לפעמים אני רואה את הבנות שלי, יש לי 5 בנות שיהיו בריאות. אני רואה את החברות שלהן, אני רואה שאפילו האחים שלהם לא נכנסים לפגישות של החברות. את נפגשת עם מירב בבית קפה, אני פעם אחרונה אתן לך את ההזדמנות (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אתה יכול לשאול (מדברים ביחד), אין לי משהו להסתיר (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) תקשיבי גם חזי היה פה והעיד שדיברתם וגם דני. אבל את רוצה תעידי איך שאת רוצה. עוד פעם אני שואל אותך לפי גרסתך מה היה לחזי לעשות בפגישה שלך עם מירב? איך הוא הגיע לבית קפה? במקרה הוא עבר בכפר סבא?

העד, גב’ ודאי:           לא, הוא אמר “אני בא לכפר סבא, בא לכם לשתות קפה?”, אמרתי לו אני פוגשת את מירב, אז הוא אומר “יאללה ביחד” והוא הצטרף אלינו.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת יוזמה של חזי לשתות קפה ביחד איתך ועם מירב?

העד, גב’ ודאי:           הוא אמר שהוא בכפר סבא אז למה לא?

עו”ד אוחיון:              נכון, אבל הוא שאל אם בא לכן לשתות קפה, אמרת שזו יוזמה שלו נכון? עכשיו אמרת.

העד, גב’ ודאי:           זה מה שאני זוכרת, כן.

עו”ד אוחיון:              יפה. זאת אומרת היוזמה של חזי הייתה לשתות קפה ביחד איתך, שאת לא חברה שלו, ומירב שבכלל מה היא בשבילו? מה את אומרת? שאנחנו נאמין שלא הייתה פה קנוניה?

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה לענות לזה בבקשה?

כב’ הש’ קובו:            כן, בוודאי.

עו”ד אוחיון:              מישהו אמר לך לא לענות?

עו”ד שרגנהיים:         אתה נכנס לדבריה ולא מאפשר לה.

העד, גב’ ודאי:           אני באמת רוצה להגיד משהו על זה, באמת.

(מדברים ביחד)

כב’ הש’ קובו:            היא פה בשביל להסביר.

העד, גב’ ודאי:           אני רק רוצה להגיד משהו על זה. המילה קנוניה, אתה יודע יש שמועות, שמעתי אותה כבר קודם. ואני רוצה להגיד לך כשאני עזבתי את לשכת ראש העיר זה היה חודש לפני בחירות ואם מישהו היה רוצה לפגוע בראש העיר זה כבר היה אז. אם כל האנשים שהוא פגע בהם וכל האנשים שסלדו ממנו, כל האנשים שנפגעו ממנו באותו זמן והיו מאוד אמוציונאליים היו עושים כבר משהו אז, היו יוצאים אז ומספרים והיו כתבות ובלגן וזה היה פוגע בו. אף אחד לא תכנן לפגוע. אני ישבתי בבית חודש לפני הבחירות, אף אחד אפילו לא ידע שאני בבית ואני הייתי יד ימינו 8 שנים ואני הייתי בלשכה. וכל אחד שחיפש אותי אמרו שאני חולה ואני אמרתי שאני חולה,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא, היא לא עונה על שאלות.

(מדברים ביחד)

כב’ הש’ קובו:            אי אפשר להתנגד לתשובות.

עו”ד אוחיון:              לא, אבל אדוני אפשר להפסיק אותה.

(מדברים ביחד)

עו”ד אוחיון:              היא יודעת שזה קו ההגנה, היא באה מוכנה עם נאום. היא לא עונה על שאלות.

כב’ הש’ קובו:            לא, לא, העדה תשלים את התשובה. אי אפשר להתנגד לתשובות, אפשר להתנגד לשאלות (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אני יכול לבקש מבית המשפט לא לאפשר לה (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            לא, לא, אני רוצה לאפשר לה כי אני רוצה לשמוע את גרסתה. בשביל זה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זו לא גרסתה, זה מה שהיא קוראת בעיתונים והיא באה להגן על זה.

כב’ הש’ קובו:            זו גרסתה, חשוב לי לשמוע את גרסתה.

העד, גב’ ודאי:           אני לא בעיתונים. אני חייתי את הלשכה. היו הרבה אנשים שהיו מפוטרים מהעירייה ושנאו את ראש העיר והיו הרבה אנשים,

עו”ד אוחיון:              עם כל הכבוד אדוני (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד), אפשר להפסיק עם זה?

(מדברים ביחד)

עו”ד אוחיון:              אני שאלתי מה עשיתם. אז אני צריך לקבל את הנאום הזה?

כב’ הש’ קובו:            הטיחו בעדה שהיא חלק מקנוניה אז העדה צריכה לענות. ההגנה, שנייה, ההגנה מותר לך להניח בעדה שהיא חלק מקנוניה או קונספירציה, זה לגיטימי, זה בסדר. עכשיו צריך לתת לעדה לענות על זה. יש פה הטחה,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            יש פה הטחה שהיא משמעותית,

עו”ד אוחיון:              בהקשר של הפגישה,

כב’ הש’ קובו:            חשובה, נכון. ואני רוצה לשמוע מה גרסת העדה, בשביל זה אני פה.

עו”ד אוחיון:              היא באה עם נאום, שתסיים את הנאום.

כב’ הש’ קובו:            העדה תסיים את התשובה.

עו”ד אוחיון:              אני אשב אדוני, כשהיא תסיים את הנאום אני אמשיך.

כב’ הש’ קובו:            כן?

העד, גב’ ודאי:           זה לא נאום.

עו”ד אוחיון:              תסיימי את הנאום אני אמשיך.

העד, גב’ ודאי:           זה לא נאום, אני באמת מבקשת להבהיר שכחלק מהתפקיד שלנו בעירייה זה היה לשמור על ראש העיר וזה היה חלק מהלויאליות שלנו. וכשאני עזבתי את הלשכה, אם זה היה גם, גם אני ידעתי שהוא לפני גירושים לפני הבחירות וגם זה נשמר בסוד. אף אחד לא הוציא שום דבר ולא הדליף שום דבר כי לא רצינו לפגוע בו. אם הייתה כוונה לפגוע בו ואם לכאורה היינו צריכים להתקבץ כל האנשים שלא אוהבים, זה עוד היה הרבה קודם. זה שנפגשנו, נפגשנו חברים. זה שנפגשנו זה אנשים שכביכול, אתה יודע אני רוצה להגיד עוד משהו, יש דברים שאנחנו, אתה יודע הכל נשאר במשפחה. אחד הדברים שדני הרוש נהיה חבר מאוד מאוד טוב שלי, כשעזבתי את הלשכה ואף אחד לא ידע מזה, הוא היחידי שבא לבקר אותי, הוא היחידי שדיבר איתי. לא יכולתי לדבר על זה עם אנשים מבחוץ כדי שזה לא ידלוף לעיתונות, לא יכולתי לדבר עם אנשים,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אחרים,

עו”ד אוחיון:              10 דקות לנאום, אולי יותר? (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            לא, לא, אני רוצה לשמוע את העדה. רבותיי הייתה שאלה, אני רוצה לשמוע את העדה. כן?

העד, גב’ ודאי:           לכן אני אומרת שלא,

עו”ד אוחיון:              זו חקירה נגדית אדוני.

העד, גב’ ודאי:           הייתה שום כוונה כזאת. לא הייתה שום כוונה של קנוניה,

עו”ד אוחיון:              אדוני מאפשר לה לנאום נאום שלם (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            כן, אני מאפשר לעדה להשיב. הטיחו בה שהיא חלק מקנוניה, אני רוצה לשמוע מה תשובת העדה. בשביל זה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            כן. אם יש הטחה כזאת בעדה שצריכה להגיב,

עו”ד אוחיון:              זה נאום.

כב’ הש’ קובו:            רבותיי העדה צריכה להגיב. זכותה של העדה להגיב למה שהוטח בה. כן?

העד, גב’ ודאי:           וזהו, אני יצאתי מהעירייה בקטע כזה ששמרתי את זה בסוד. יצאתי במצב בריאותי מאוד קשה ופשוט שמרתי את זה בסוד. והם היו היחידים שדיברו איתי, זה היה דני הרוש ואז מירב שיכולתי באמת לדבר איתם ולספר להם הכל כי ידעתי שזה לא ידלוף החוצה. וזהו, ככה נהיינו חברים. זאת אומרת זה היה מכורח הנסיבות.

כב’ הש’ קובו:            תודה. כן?

עו”ד אוחיון:              אפשר תשובה גם, אחרי הנאום הזה שתיכף נראה מה המקור שלו, ושלצערי בית המשפט אפשר לך אותו ככה ביד רחבה. תשובה לשאלה שלי את יכולה לתת? את זוכרת אותה בכלל?

העד, גב’ ודאי:           אתה רוצה לחזור?

עו”ד אוחיון:              לא. גברתי את באה לפה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              ולא לענות על שאלות. הייתה לי שאלה ספציפית.

העד, גב’ ודאי:           הפגישה שלי,

עו”ד אוחיון:              מה הייתה, מה התשובה לשאלה שלי?

העד, גב’ ודאי:           התשובה של מירב ושלי ושל חזי בכלל לא הייתה בגלל ראש העיר לשעבר, בכלל לא קשורה.

עו”ד אוחיון:              גברתי,

העד, גב’ ודאי:           ואם השם שלו עלה זה אולי היה בקונוטציות אחרות, אבל ממש לא קשור לחקירה.

עו”ד אוחיון:              אז אולי, אולי תגידי למישהו שלא מאמין לך אפילו לא למילה, פעם אחרונה הזדמנות. מה יש לחזי ליזום פגישה איתך שאת לא חברה שלו ועם מירב, בדיוק עובר לחקירה ובדיוק להיכנס לשיחות שכבר ממילא אתן רוצות (לא ברור) יש לך תשובה?

עו”ד שרגנהיים:         אני מתנגדת לשאלה של חברי ואני אבקש שהעדה כרגע לא תענה. חברי פתח במילים “מה יש לחזי ליזום”. מה יש לחזי ליזום זו שאלה עבור חזי לא עבור העדה. חברי מבקש פה שהעדה תנחש מה עובר במוחו של אדם אחר.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         חבל, כי חברי הייתה לו את ההזדמנות לחקור את אותו אדם אחר.

עו”ד אוחיון:              אני חושב שזאת חוצפה של התנגדות. העדה אומרת “חזי יזם”. הרי היא לא איזושהי בובה, מריונטה. היא צריכה להגיב לזה, היא צריכה להבהיר אם יש בזה היגיון, לאיזה צורך. (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            לא השערות אלא רק ככל שאת יודעת.

העד, גב’ ודאי:           אה לא לנחש?

כב’ הש’ קובו:            לא, את לא פה בשביל לנחש, את פה בשביל לדווח על מה שאת יודעת.

העד, גב’ ודאי:           אז לא.

עו”ד אוחיון:              אז את לא יודעת?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              ומהשיחה אחר כך שהוא הצטרף, הבנת למה הוא ביקש לדבר?

העד, גב’ ודאי:           גם ממש לא.

עו”ד אוחיון:              לא. וכשהוא ביקש, את שאלת אותו “רגע, חזי אנחנו לא חברים. מה פתאום אתה רוצה לשבת איתי ועם מירב?”?

העד, גב’ ודאי:           מה פתאום? למה?

עו”ד אוחיון:              שאלת או לא שאלת?

העד, גב’ ודאי:           לא, למה שאני אשאל? זה לגיטימי, עבדנו ביחידה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לגיטימי, לגיטימי. תגידי לי לגיטימי שהוא יתערב בפגישה של שתי חברות שהוא לא חבר של אף אחד מהן? טוב אשרי המאמין, לא אני. בואי נמשיך. וחוץ מבית הקפה, בית הקפה הזה היה לפני שנחקרת במשטרה או אחרי?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת.

העד, גב’ ודאי:           אבל יש תמונה בעיתון, אז אני אסתכל אני אגיד לך מה התאריך.

עו”ד אוחיון:              אז את ידעת שיש על זה תמונה בעיתון?

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת שיש תמונה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת, בואי אני אגיד לך עוד משהו ידעת ולכן דיברת. את שמעת את הטענה שמדובר בקנוניה של אותה חברה, לא פעם ראשונה עכשיו בבית המשפט נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא חבורה, שמעתי קנוניה, את המילה קנוניה.

עו”ד אוחיון:              קנוניה של כמה וכמה אנשים.

העד, גב’ ודאי:           של חצי מהעיר, כן.

עו”ד אוחיון:              של חצי מהעיר שמעת. והנאום עכשיו,

העד, גב’ ודאי:           לא, של חצי מהעיר הקנוניה, סליחה.

עו”ד אוחיון:              לא, לא, לא חצי מהעיר. זה קראת בעיתון לא מזמן (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא קוראת עיתונים.

עו”ד אוחיון:              אדוני צריך להיזהר בשאלות כי זה מה שפורסם אחרי זה בעיתון. מה כולם משקרים? אז הנה העדה קוראת עיתונים ובאה לבית המשפט.

העד, גב’ ודאי:           אני לא קוראת.

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה, האם את הטענה של הנאשם שמדובר בקנוניה של גרעין הקשה שדיברתי עליו עכשיו, שמעת פעם ראשונה בבית משפט או לפני כן?

העד, גב’ ודאי:           לפני כן.

עו”ד אוחיון:              לפני כן, יפה. זאת אומרת מה שעכשיו באת היום ונאמת את הנאום לבית המשפט על הקנוניה זה בוודאי דברים שחשבת עליהם לפני כן וגם חשבת איך אני מתמודדת איתם, איך אני מזימה אותם. זה לא בא לך ספונטני עכשיו מה שאמרת פה בבית המשפט נכון? זה ברור (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זה דברים שחשבת עליהם נכון?

העד, גב’ ודאי:           מה אתה שואל אותי? עוד פעם, אתה עוד פעם לא שואל, לא הבנתי מה אתה שואל.

עו”ד אוחיון:              לא גברתי, יש גבול כמה את יכולה לעייף אותי.

העד, גב’ ודאי:           לא באמת, תשאל.

עו”ד אוחיון:              נתתי לך את ההזדמנות גברתי. מה באמת לא הבנת את השאלה שלי?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              האם את הנאום שנאמת פה,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אתה דיברת על חבורה,

עו”ד אוחיון:              את באמת לא מבינה את השאלות שלי?

העד, גב’ ודאי:           אתה דיברת על חבורה.

עו”ד אוחיון:              כן, ועכשיו דיברתי על מה שאת באת, בית המשפט אמר שהוא רוצה לשמוע את גרסתך, אם שהגרסה שלך היא מן גרסה ספונטנית. לא, את חשבת על הדברים קודם, ידעת את הטענה קודם ובאת מוכנה עם הנאום הזה.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           הלוואי והייתי באה מוכנה, תאמין לי.

עו”ד אוחיון:              הלוואי והיית באה מוכנה?

העד, גב’ ודאי:           ניסיתי להדחיק את זה שאני אמורה להעיד בבית משפט. זה לא משהו שהייתי רוצה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) כמה פעמים היית אצל התובעת לצורך הכנה לחקירה הזו?

העד, גב’ ודאי:           לצורך הכנה? הייתי,

עו”ד אוחיון:              לחקירה הזאת, כן.

העד, גב’ ודאי:           הייתי פעם אחת.

עו”ד אוחיון:              פעם אחת. מתי זה היה?

העד, גב’ ודאי:           ביום שני.

עו”ד אוחיון:              ביום שני?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              טוב. וקראת את כל ההודעות שלך?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              יופי.

העד, גב’ ודאי:           הקריאו לי יותר נכון, לא קראתי.

עו”ד אוחיון:              הקריאו ואישרת אותן?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              יש לך הבנת הנקרא?

העד, גב’ ודאי:           הקריאו לי.

עו”ד אוחיון:              הקריאו לך ואת הבנת?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              יפה. אז בואי נראה. תגידי לי בבקשה, כשניגשת לחקירה הראשונה בתחילת 2015, פברואר 2015,

העד, גב’ ודאי:           כן?

עו”ד אוחיון:              זה הפתיע אותך או שאת ידעת על מה את הולכת להיחקר?

העד, גב’ ודאי:           מה זאת אומרת אם הפתיע אותי?

עו”ד אוחיון:              גברתי מה זאת אומרת מה זאת אומרת? את באמת לא מבינה את השאלות שלי?

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              איך היית ראש לשכה אם את לא מבינה?

העד, גב’ ודאי:           וואי, חבל לך על הזמן.

עו”ד אוחיון:              אני שואל אותך פשוט, אם,

העד, גב’ ודאי:           ממה הייתי מופתעת? מזה שקראו לי?

עו”ד אוחיון:              מהנושא, מזה שקראו לך, או שאת ידעת שאת הולכת להיחקר על נושא מסוים?

העד, גב’ ודאי:           לא הייתי מופתעת, הייתי בעיקר מבוהלת.

עו”ד אוחיון:              מבוהלת. זאת אומרת ידעת על מה את הולכת להיחקר?

העד, גב’ ודאי:           אמרו לי שמזמנים אותי לחקירה על ראש עיריית כפר סבא ועל תפקידי בלשכה.

עו”ד אוחיון:              ואז חיכית שיזמנו אותך?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              אני שואל. וכמה זמן עבר עד שזימנו אותך?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              לא משנה.

העד, גב’ ודאי:           זה היה מזמן.

עו”ד אוחיון:              שבוע, שבועיים, שלושה, חודש, כמה? פחות או יותר.

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת, זה היה מזמן, וואי.

עו”ד אוחיון:              פחות או יותר. גברתי אני אראה לך מה את זכרת פה, זכרת תאריך מסוים של קנייה.

העד, גב’ ודאי:           לא, אתה מדבר איתי,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           ברור, כי עזבתי באותו יום למחרת. זה היה ראש השנה, אני אגיד לך גם את הימים. זה היה יום שלישי, יום רביעי זה היה 4.9 ערב חג וטסתי לחו”ל בסוף שבוע.

עו”ד אוחיון:              טוב.

העד, גב’ ודאי:           זה היה ראש השנה. אני זוכרת מה אני אעשה?

עו”ד אוחיון:              100 אחוז, 100 אחוז.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              אז את אומרת לנו פה,

העד, גב’ ודאי:           אני רק לא זוכרת מה עבר בין הטלפון לבין זה שבאתי, אני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי, את אומרת לנו פה שיום לפני שעזבת בגלל יחסים מקולקלים עם יהודה נכון?

עו”ד הולנדר:             פוטרה אולי.

עו”ד אוחיון:              עזוב, עזוב זה לא משנה כרגע. פוטרה, ודאי שהיא פוטרה. אני שואל את עזבת לפי דברייך,

העד, גב’ ודאי:           מכתב התפטרות יש פה, כן.

עו”ד אוחיון:              מכתב, כן, כן. זו דרך יפה מאוד. אבל בכל אופן מבחינתך את, את עזבת בגלל יחסים מקולקלים עם יהודה, סלידה מיהודה נכון?

העד, גב’ ודאי:           בין היתר.

עו”ד אוחיון:              גברתי עוד פעם אני,

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת לך בין היתר. זו לא הסיבה היחידה.

עו”ד אוחיון:              מה עוד? מה עוד? מה עוד? יהודה זה לא הסיבה היחידה לעזיבה שלך?

העד, גב’ ודאי:           אה יהודה, כן זו הסיבה היחידה לעזיבה שלי.

עו”ד אוחיון:              יפה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אבל לא רק הסלידה שלי ממנו, ההתנהגות שלו אליי.

עו”ד אוחיון:              אז עוד דברים מקולקלים שמצאת ביהודה,

העד, גב’ ודאי:           לא, ההתנהגות שלו אליי, זה שחור על גבי לבן. זה לא משהו שאני יכולה להמציא אפילו.

עו”ד אוחיון:              100 אחוז.

העד, גב’ ודאי:           תאמין לי שהייתי שמחה להישאר לעבוד בעבודה, זו הייתה עבודה מאוד טובה.

עו”ד אוחיון:              גברתי תפסיקי לנאום, אני שואל שאלות פשוטות. את עזבת רק בגלל יהודה נכון?

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              בגלל כל מיני סיבות, זה לא רק, חשוב לי עכשיו לפרט.

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              היה לך בליבך על יהודה נכון? זה פשוט, ברור נכון?

העד, גב’ ודאי:           היה לי בליבי? מה אתה מתכוון היה לי בליבי על יהודה?

עו”ד אוחיון:              וואי, היא לא מבינה כלום העדה הזאת.

העד, גב’ ודאי:           כי אני רוצה שתכוון אותי.

עו”ד אוחיון:              את באמת לא מבינה מה זה היה לך בליבך?

העד, גב’ ודאי:           אתה לוקח מילים שאני אומרת ומפרש אחר כך, אז אני רוצה להיות מדויקת. תגיד לי בדיוק מה אתה שואל אותי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא עומדת למשפט פה אדוני וכאילו תשאל אותי מה שאתה רוצה,

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה,

העד, גב’ ודאי:           אבל תשאל אותי ברור.

עו”ד אוחיון:              במדינה מתוקנת היית צריכה לעמוד לדעתי. אבל עכשיו אני מדבר על דבר פשוט. את לא יודעת מה זה היה לי בליבי?

העד, גב’ ודאי:           לא, תסביר לי מה בליבי. יש לי מחשבות, יש לי רגשות? אתה רוצה שאני אגיד לך מה הרגשתי?

עו”ד אוחיון:              כן, כן, כן.

העד, גב’ ודאי:           הייתי מתעוררת בלילה מהצעקות שלו בראש שלי, הייתי בפחד, (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           הייתי עם כדורי הרגעה.

עו”ד אוחיון:              אדוני רואה?

העד, גב’ ודאי:           היה לי לחץ דם גבוה. מה?

עו”ד אוחיון:              היא מחפשת כל הזדמנות כדי, היה לי בליבי זה היה, הכוונה שנטרת לו.

העד, גב’ ודאי:           לא נטרתי לו, פחדתי ממנו פחד מוות, לא נטרתי לו. אז עוד לא הייתי במצב של בכלל לנטור, פחדתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). הייתה לך, היו לך הרבה טענות כלפיו. הרגשת שהוא קיפח אותך.

העד, גב’ ודאי:           לא הרגשתי שהוא קיפח אותי. הוא התנהג אליי בצורה מחפירה בסוף,

עו”ד אוחיון:              מחפירה,

העד, גב’ ודאי:           מחפירה כן.

עו”ד אוחיון:              וזה לדעתך לא קיפוח?

העד, גב’ ודאי:           מה זה,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) נמשיך, נמשיך. מישהו לימד אותך כאן להתחמק מכל שאלה, נראה כמה זה יועיל לך. ואת אומרת שיום לפני שזהו, הגיעו מים עד נפש, את עוד הולכת לקנות בשבילו בתלושים שאת חושבת שהם של נזקקים, מכל מיני, דברים לילדים שלו? זה מה שאת עושה?

העד, גב’ ודאי:           עכשיו עוד פעם מה השאלה? אתה שואל אותי,

עו”ד אוחיון:              זה מה שאת טוענת שעשית?

העד, גב’ ודאי:           אתה שואל אותי למה קניתי לילדים שלו בגדים? כי מאוד אהבתי את הילדים שלו.

עו”ד אוחיון:              לא, שאלתי אותך, תראי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני מאוד אוהבת את הילדים שלו, למה שאני לא אקנה לילדים שלו בגדים? הוא נתן לי תלושים לקנות להם, שמחתי. אני מכירה אותם (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לפי טענתך, לפי טענתך חשבת שמדובר בתלושים של נזקקים, כן או לא? או שאת לא יודעת, או שלא חשבת? מה את אומרת?

העד, גב’ ודאי:           נפתחו לי העיניים, זה כבר לא היה של הנזקקים. בשלב מסוים הבנתי שחלק הולך לנזקקים וחלק הולך אליו.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת לפי מה שאת אומרת התלושים שהוא נתן לך, לפי מחשבתך היו תלושים שהיו מיועדים לנזקקים. זה מה שאת אומרת.

העד, גב’ ודאי:           שבאיזשהו שלב הבנתי שלא כל הנזקקים,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי לא ידעתי שיש סכומים כאלה, רק שראיתי את הגודל של הסכומים הבנתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). ב3.9 לפי גרסתך השקרית, ב3.9.2013 כשאת לפי טענתך לוקחת תלושים והולכת לקנות במצוותו של יהודה דברים לילדים שלו, האם את חשבת, לפי מה שאת אומרת עכשיו כן, תגידי את זה במפורש, שמדובר בתלושים שהם בעצם מיועדים לנזקקים?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              למה לא? עכשיו אמרת שכן,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              מה פתאום עכשיו לא?

העד, גב’ ודאי:           כי מה שחולק לנזקקים חולק וזה הבנתי שזה היה בשימושו האישי, כי השתמשתי בזה הרבה לשימוש אישי לא לנזקקים.

עו”ד אוחיון:              אבל, אדוני אפשר אולי בית המשפט,

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אולי היא לא מבינה או שהיא מנסה להתחמק.

העד, גב’ ודאי:           אולי אני לא מבינה.

עו”ד אוחיון:              היא מבינה אדוני, רואים שהיא מבינה.

העד, גב’ ודאי:           זה אותם תלושים שהגיעו מחזי, מהקבלנים? כן.

כב’ הש’ קובו:            כן.

עו”ד אוחיון:              יש לך (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            שנייה, תחזרי על זה, זה הכוונה.

העד, גב’ ודאי:           כן.

כב’ הש’ קובו:            תסבירי.

העד, גב’ ודאי:           זה אותם תלושים שהגיעו מהקבלנים שחזי הביא, זה אותם תלושים כן.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי.

עו”ד אוחיון:              אז זהו,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עכשיו נדבר גם על אחותך עם התלושים. יש לך אחות בשם לימור?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד הולנדר:             לא, לא לימור.

עו”ד אוחיון:              בסדר, אז לא, לימור. טעיתי בשם. תיכף נראה מה עשית עם התלושים לאחותך. אבל את עכשיו באה ואומרת לנו פה שיום לפני שאת כבר עוזבת את העבודה כי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה לא היה בתאריך הזה שעזבתי, אבל שנייה לא, אבל למה? עזבתי ב22.9, זה היה 3.9. למה כאילו להקדים לי?

עו”ד אוחיון:              כי את אמרת פה,

העד, גב’ ודאי:           לא, אמרתי שהייתי כבר לקראת סיום תפקידי אבל,

עו”ד אוחיון:              אמרת שלמחרת כבר טסת וכל זה. ב3.9, מתי סיימת את העבודה?

העד, גב’ ודאי:           ב22.9 הגשתי מכתב התפטרות.

עו”ד אוחיון:              2013?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              יפה. עכשיו אנחנו מדברים על 3.9.2013, זכרת אותו בעל פה. את רוצה לומר, ואחרי זה כבר לא היית בעבודה, עכשיו אמרת לנו שטסת.

העד, גב’ ודאי:           לא, ב4.9 טסתי, זה היה ראש השנה, ערב ראש השנה.

עו”ד אוחיון:              בסדר. אז את רוצה לומר לנו שביום האחרון של העבודה שלך, ב3.9, מה שאת עושה זה שאת לוקחת תלושים מיהודה, עושה דבר שאסור לך לעשות, אסור לך לעשות,

עו”ד שרגנהיים:         מה השאלה?

עו”ד אוחיון:              זה עניין פרטי והוא לא רשאי להעסיק אותך בעניין פרטי, ועוד בתלושים שהם בעצם נגזלו מנזקקים. זה מה שאת עשית ביום האחרון במצוותו של מי שאת סולדת ממנו?

העד, גב’ ודאי:           הוא נתן לי את התלושים, הוא ביקש שאני אקנה לילדים שלו בגדים.

עו”ד אוחיון:              אבל סליחה,

העד, גב’ ודאי:           למה שאני לא? למה לא?

עו”ד אוחיון:              למה שלא?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי את אם באמת היית חושבת ודאי, אם באמת היית חושבת שמדובר בתלושים של נזקקים שיהודה לוקח לשימושו הפרטי, את (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זו בעיה שלו, לא בעיה שלי.

עו”ד אוחיון:              אה, ככה את רואה את זה.

העד, גב’ ודאי:           אני לא,

עו”ד אוחיון:              יש לך סטנדרטים מאוד נמוכים. תודה לאל שליהודה יש סטנדרטים הרבה יותר גבוהים. תיכף נדבר על הסטנדרטים שלך.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              ואת מציינת גם בחקירה במשטרה ששאלו אותך “תגידי איך את שומרת כל כך הרבה זמן את החשבוניות האלו? שנים רבות”. את אומרת,

העד, גב’ ודאי:           איך שנים רבות? אמרת שזה היה לפני כמה חודשים שעבדתי. זה לא שנים רבות.

עו”ד אוחיון:              סליחה שנים רבות, את יודעת ממתי התלושים האלה?

העד, גב’ ודאי:           תסתכל על התאריך, כן מ2013.

עו”ד אוחיון:              2013. ומתי הבאת אותם למשטרה?

העד, גב’ ודאי:           2015.

עו”ד אוחיון:              אז זה שנים.

העד, גב’ ודאי:           היה לי בבית, הייתה לי מעטפה עם כל החומר שלי מהלשכה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אדם סביר לא שומר אותם שנים. אני שואל אותך עוד פעם, כששאלו אותך למה את שומרת חשבוניות כאלה את אומרת “אני רציתי להוכיח שיהודה שלח אותי, לכן שמרתי אותן”.

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              אמרת לא אמרת?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              טוב. בוא נראה.

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה להגיד מה אמרתי?

עו”ד אוחיון:              בוא נראה מה אמרת.

העד, גב’ ודאי:           כששאלו אותי למה שמרתי את התלושים, למה שמרתי את החשבוניות האלה בכלל, קודם כל לא זכרתי שיש לי אותן כי היו הרבה יותר, אבל זה במקרה היה כי זה נכנס לי למסמכים שלקחתי מהמגירה שעזבתי. שאלו אותי למה שמרתי את זה. שמרתי את זה כי כשכל פעם הוא נתן לי לקנות משהו אז הייתה לי הוכחה כמה כסף הוצאתי. הוא נתן לי 400 שקלים, קניתי ב300 ומשהו אז שמרתי את החשבונית.

עו”ד אוחיון:              הוכחה למי?

העד, גב’ ודאי:           כל פעם שקניתי, כדי שאולי לקחתי לעצמי ואחר כך אני צריכה להוכיח.

עו”ד אוחיון:              הוכחה למי?

העד, גב’ ודאי:           אני כל דבר שראש העיר ביקש ממני או היה כותב לי או היה זה הייתי שומרת במגירה. כי אם אחר כך היו טענות או עניינים שלא היה לזכור אותם הייתי מוציאה, מראה שהוא ביקש ממני והוא חתום בכתב ידו ואז הייתה לי הוכחה. אותו דבר, אני תמיד שמרתי את הדברים האלה.

עו”ד אוחיון:              גרסה מופרכת.

העד, גב’ ודאי:           זאת האמת.

עו”ד אוחיון:              ההוכחה הזאת למי נועדה?

העד, גב’ ודאי:           ביני לבינו.

עו”ד אוחיון:              בינו לבינך.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת למי היית צריכה להביא את החשבוניות?

העד, גב’ ודאי:           לראש העיר, בגלל זה שמרתי אצלי.

עו”ד אוחיון:              לראש העיר, שנייה. לא לך. וגם אם היית צריכה להביא לראש העיר, זה נשאר בעבודה. מה לזה ולבית שלך?

העד, גב’ ודאי:           שוב, לקחתי את כל החומר של המגירה שהם הדברים שלי, מכתב ההתפטרות והדברים האישיים שלי, וזה היה בפנים.

עו”ד אוחיון:              ותגידי, היה בפנים. אז למה שמרת את החשבוניות האלו? פה במשטרה בוא נראה מה אמרת. עכשיו את משכללת את הגרסה שלך. את מבינה את האבסורד שלך? בואי, תיכף נראה מה אמרת לגבי למה שמרת את החשבוניות.

עו”ד שרגנהיים:         שורה 48.

עו”ד אוחיון:              באיזה הודעה? תודה.

עו”ד שרגנהיים:         בראשונה שהיא הביאה את החשבוניות לא?

עו”ד אוחיון:              בראשונה, בראשונה. כן, בואי נראה מה אמרת. לא, היא מוסרת, כן, איפה היא אומרת למה היא שמרה? אורלי? לא, פה היא מוסרת. תאמרי לי בבקשה, אולי לפני כן, תמצא בינתיים איפה היא אומרת למה היא שמרה. תגידי לי בבקשה את הגעת כבר לחקירה הראשונה עם התלושים, עם החשבוניות האלה.

העד, גב’ ודאי:           הגעתי עם הרבה דברים, עם הרבה חומר. עם מכתב ההתפטרות שלי, עם המכתב ששלחתי לו, את מכתב ההמלצה. שלחתי לפני התפטרות מכתב גם.

עו”ד אוחיון:              תאמרי לי בבקשה פעם נוספת אני שואל, שאלתי רק על זה.

העד, גב’ ודאי:           אז שוב אני אומרת הבאתי הכל, גם בין היתר את זה.

עו”ד אוחיון:              את הבאת את החשבוניות האלה עוד לפני שנחקרת נכון?

העד, גב’ ודאי:           הבאתי את כל החומר איתי שהיה לי בבית שקשור לתפקיד שלי, כן.

עו”ד אוחיון:              והבאת את החשבוניות האלה?

העד, גב’ ודאי:           גם, בין היתר.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת היה לך הרבה זמן לחפש חשבוניות, הרבה זמן להסתכל (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא הייתי צריכה לחפש, הייתה לי מעטפה אמרתי לך עם כל החומר שלי.

עו”ד אוחיון:              כן, אני רק אומר שהן היו בידיך הרבה זמן ועכשיו את מביאה אותך מיוזמתך. למה חשבת שהן רלוונטיות?

העד, גב’ ודאי:           לא חשבתי זה רלוונטי, פשוט הבאתי את כל החומר שהיה לי מהלשכה.

עו”ד אוחיון:              לא חשבת שהחשבוניות האלו רלוונטיות?

העד, גב’ ודאי:           לא, בכלל לא.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי בבקשה מי יאמין לך? הרי לפי טענתך היום את חשבת שהקניות האלה הם מתלושים שנועדו לנזקקים. איך זה לא רלוונטי? איך את מנסה לצייר בצורה מלאכותית דברים תמימים? כאילו זה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא הבנת את השאלה עוד פעם?

העד, גב’ ודאי:           אני הבאתי גם את מכתב ההתפטרות שלי והבאתי הרבה דברים שלא היו באמת רלוונטיים. אני לא ידעתי מה רלוונטי מה לא.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) תקשיבי טוב, אל תטשטשי אותנו. אני שואל רק על החשבוניות האלה. למה, עכשיו אמרת שחשבת שהן לא רלוונטיות, הבאת אותן בתמימות.

העד, גב’ ודאי:           לא אמרתי,

עו”ד אוחיון:              זה מה שאמרת עכשיו.

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת לך שוב, הבאתי איתי את כל החומר שהיה קשור ללשכה.

עו”ד אוחיון:              גברתי חשבוניות.

העד, גב’ ודאי:           את מכתב ההתפטרות שלי, את המכתב ששלחתי לו לפני ההתפטרות שלי, אפילו הבאתי את המרשם של הרופא לכדורי הרגעה, הכל הבאתי איתי. כל מה שקשור.

עו”ד אוחיון:              זה נמצא אצלנו? לא, אני שואל, זה נמצא?

העד, גב’ ודאי:           הכל הבאתי.

עו”ד אוחיון:              החוקר אומר על זה משהו? היא יכולה לומר הכל היום.

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              בלי יומן היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה, מרשמים היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה.

העד, גב’ ודאי:           יש לי תיק רפואי, אפשר להביא, אין בעיה.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד)

עו”ד אוחיון:              אם היא אמינה, ככה אתם רוצים באמת? תגידי לי בבקשה ועכשיו אני שואל אותך פעם נוספת אם את זוכרת מה אמרת לגבי השאלה למה שמרת את החשבוניות האלה?

העד, גב’ ודאי:           אני לא יכולה להגיד משהו אחר כי זו תשובה אחת,

עו”ד אוחיון:              למה?

העד, גב’ ודאי:           זה אמת אחת. אני באמת מהפחד שלי שאם הוא ישאל אותי מה עשיתי עם הכסף יש לי הוכחה כמה בזבזתי. זה דבר לגיטימי,

עו”ד אוחיון:              לא, למה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           גם היום אני עושה את זה בעבודה שלי.

עו”ד אוחיון:              למה שמרת את החשבוניות האלה כל הזמן?

העד, גב’ ודאי:           אני שוב אומרת לך זה היה בתוך מעטפה של חומרים שהיו לי, בכלל לא זכרתי שיש לי את זה.

עו”ד אוחיון:              אז למה רק החשבוניות האלה?

העד, גב’ ודאי:           אתה יודע שאני אגיד לך, עד היום יש לי את הברכות שלו לחג אליי, למה שמרתי? לא ידעתי שיש לי (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לחוקרים ומה הבאת ומה לא הבאת, אני שואל אותך שאלה פשוטה.

העד, גב’ ודאי:           עניתי לך 3 פעמים.

עו”ד אוחיון:              למה רק את החשבוניות האלה?

העד, גב’ ודאי:           זה לא רק את החשבוניות, הבאתי איתי מלא דברים.

עו”ד אוחיון:              לא, הבאת 4 חשבוניות.

העד, גב’ ודאי:           אז תאר לעצמך שאם הייתי שומרת הייתי מביאה את הכל, היו לי הרבה יותר מ4 חשבוניות. לא שמרתי, לא הייתה לי כל כוונה. זה במקרה היה שם.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אבל אני שואל עוד פעם, אם את נוהגת לשמור כנוהל היית צריכה לשמור את כל החשבוניות.

העד, גב’ ודאי:           נכון, אבל עזבתי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אז איפה הן?

העד, גב’ ודאי:           אז שוב אני אומרת לך, עזבתי את העבודה, לא לקחתי את הכל איתי. לקחתי מה שהיה לי במגירה וזה היה שם.

עו”ד אוחיון:              לא עכשיו אמרת שלקחת את הכל וכל מכל, לא העדת פה? ולכן השתרבב גם דברים לא חשובים? לא העדת עכשיו פה?

העד, גב’ ודאי:           אז אני מסבירה לך שוב, אני לא ידעתי שיש לי את זה. אני הבאתי איתי את כל החומר שאספתי מהמגירה. אם הייתי רוצה לאסוף ולאסוף ולאסוף ולהביא עדות נגדו אז הייתי מביאה את כל החשבוניות. אז זה רק מפריך את מה שאתה מנסה להגיד.

עו”ד אוחיון:              מה שאת אומרת לנו בעצם, ככה, תקשיבי,

העד, גב’ ודאי:           אתה מכניס לי מילים לפה.

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה,

כב’ הש’ קובו:            לא, (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              את מכשילה את עצמך לבד. את בעצם אומרת לנו עכשיו שהיו, שיש עוד הרבה חשבוניות, כל החשבוניות של הקניות. אבל את הבאת רק חלק כי רק חלק לקחת וזו ראיה גם שאת לא רוצה להפליל אותו כי אחרת היית לוקחת את כל החשבוניות. הבנתי נכון את הגרסה שלך?

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת איך ניסחת את זה, הניסוח שלך לא נשמע לי טוב.

עו”ד אוחיון:              מה זה את לא יודעת?

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא היית באולם עכשיו שניסחת את זה?

העד, גב’ ודאי:           אתה התחלת בשאלה למה כשהזמנתי לעדות ראשונה הבאתי איתי את החשבוניות האלה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד), תעני לשאלות שלי.

העד, גב’ ודאי:           אז הסברתי לך, לא, זה לא שאלה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה לא שאלה. אתה מדבר במקומי ואתה רוצה שאני אחתום לך בסוף ואני לא מוכנה לזה. אני אומרת לך, אתה שאלת אותי למה הגעתי לחקירה ראשונה עם החשבונות האלה. אמרתי לך שהגעתי עם כל המעטפה שהייתה לי, כל המסמכים שהיו לי. סיום העסקה שלי, החוזה מולם, הכל, וזה היה שם. לא זכרתי בכלל שיש לי את זה.

עו”ד אוחיון:              תראי, תראי אנחנו יכולים גם לבוא פעמיים ועוד 3. אל תחשבי שאני אוותר לך בגלל שאת מטשטשת אותי. את זה אמרת כבר 3 פעמים.

העד, גב’ ודאי:           אז אוקיי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              גברתי ואני מכל,

העד, גב’ ודאי:           אתה לא התמקדת.

עו”ד אוחיון:              המלל שלך, שאת יכולה לטשטש אחרים בחוץ, לא אותי,

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת מה זה לטשטש.

עו”ד אוחיון:              אני התמקדתי רק בחשבוניות, עכשיו רק בחשבוניות.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              אני חוזר ואומר כי את מטשטשת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא מבינה מה אתה אומר.

עו”ד אוחיון:              אמרת, שאלתי אותך למה רק את החשבוניות האלו ואז את אמרת “היו כל החשבוניות במשרד”,

העד, גב’ ודאי:           זה לא מה שעניתי לך (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) גם לא עונה, גם קוטעת אותי. (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אבל זה לא נכון אז אני,

עו”ד אוחיון:              אדוני זה בלתי אפשרי לחקור בצורה הזאת.

כב’ הש’ קובו:            תשמעי את השאלה,

עו”ד אוחיון:              בלתי אפשרי.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אוקיי, סבבה.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי את קשורה לאחד אחרק? את מכירה?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              אני שואל אותך. את לא מכירה?

העד, גב’ ודאי:           אני מכירה שהוא היה עובד, הוא היה קבלן של העירייה.

עו”ד אוחיון:              אז היה קבלן של העירייה, אני מדבר עליו. אני חוזר לחשבוניות. שאלה פשוטה, למה הבאת למשטרה רק 4 חשבוניות ולא מאות או אלפים? למה?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת, הגעתי לחקירה הראשונה שלי עם כל המסמכים שהיו לי שלקחתי מהלשכה בסוף העבודה שלי וזה היה שם.

עו”ד אוחיון:              הבנתי. ואת אמרת, תגידי לי אם זה נכון, שלקחת רק 4 חשבוניות ולכן רק 4 חשבוניות הבאת למשטרה. הבנתי נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא, אני אומרת שוב זה מה שהיה לי. אני לא זכרתי כמה יש לי ומה יש לי.

עו”ד אוחיון:              עכשיו אמרת, את רוצה תחזרי בך, שאם היית חושבת להפליל אותו היית מביאה את כל החשבוניות,

העד, גב’ ודאי:           לא, זה השתמע מהדברים שלך שעשיתי את זה בכוונה.

עו”ד אוחיון:              נכון, בואי,

העד, גב’ ודאי:           אבל לא עשיתי את זה בכוונה.

עו”ד אוחיון:              מה זה איכפת לך אבל מה משתמע מהדברים שלי?

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              תעני תשובות עובדתיות לשאלות.

העד, גב’ ודאי:           לא עשיתי את זה בכוונה ולא הייתה לי שום כוונה לעשות את זה בכוונה.

עו”ד אוחיון:              אז לא תטשטשי אותי כמו שאמרתי לך ואני חוזר לשאלה. האם נכון שבעצם כל החשבוניות היו במשרד, כך משתמע מהגרסה שלך, ואת במקרה כשעזבת את העבודה לקחת רק את 4 החשבוניות האלו. זו גרסתך?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              כן. הנה סוף סוף הובא לציון גואל, בסוף את מודה בזה. עכשיו אני שואל אותך פעם נוספת, בואי רק נראה מה אמרת למה את שומרת את החשבוניות, למה שמרת את החשבוניות. אז את יודעת שהיה חיפוש במשרד של ליבה? אני אגלה לך, היה. ומצאו שם כל מיני דברים. לא מצאו את החשבוניות שלך בשום מקום.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי אז?

עו”ד אוחיון:              לא היו ולא נבראו.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              אוקיי. תגידי לי זה נכון שלפי טענתך את קנית ליהודה בתלושים האלה, שאת חושבת שהם תלושים שנועדו לנזקקים בעצם, בעשרות אלפי שקלים? נכון שזו טענתך?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              אוקיי. ונכון שטענתך, כשטענת את זה אמרת שגם צביה קנתה לו בהיקפים גדולים נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא אמרתי בהיקפים דומים. צביה גם הייתה קונה מהסופר עם תלושים. לא אמרתי (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            מי זו צביה?

עו”ד אוחיון:              צביה זו,

העד, גב’ ודאי:           אם הבית שלנו שהייתה, אם הבית.

עו”ד אוחיון:              היא העידה פה אדוני. לא אמרת את זה?

העד, גב’ ודאי:           לא אמרתי היקפים.

עו”ד אוחיון:              לא הבדלת בינך לבין צביה, תיכף נראה. דיברת על שתיכן באותו לשון.

העד, גב’ ודאי:           לא יכולה לדעת כמה היא קיבלה לזה, אני רק יודעת מה היא קנתה, איפה היא, מה היה,

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           את לא זוכרת מה אמרת? לא היית לפני יומיים?

עו”ד אוחיון:              שוב אני אומרת, (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           תיכף אני אקריא לך מה אמרת. עד לאיפה הלכת בגרסה האבסורדית שלך, הנה.

עו”ד שרגנהיים:         מניין חברי מקריא אם אפשר?

עו”ד אוחיון:              שנייה. אני מקריא לך משורה 26. “לשאלתך אם אני יכולה לכמת את סכומי התלושים שיהודה בן חמו העביר לי בתלושים לרכישת מתנות אישיות עבורו ועבור בני משפחתו, לי ולצביה, אני אומר מדובר בעשרות אלפי שקלים”.

העד, גב’ ודאי:           ביחד אתה מתכוון, לא לה לבד.

עו”ד אוחיון:              אז יכול להיות שלה יותר ממך או פחות?

העד, גב’ ודאי:           לה פחות, הרבה פחות.

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           לפי מיטב זכרוני הרבה פחות. בעיקר לקניות לסופר היא הייתה הולכת.

עו”ד אוחיון:              את יודעת שהייתה פה,

העד, גב’ ודאי:           גם.

עו”ד אוחיון:              צביה, צביה מסרה הודעה במשטרה וגם הייתה פה. מעולם יהודה לא נתן לה תלושים לקנות לו דברים פרטיים, מעולם.

העד, גב’ ודאי:           אמרתי קניות בסופר.

עו”ד אוחיון:              קניות בסופר זה לא דברים פרטיים לדעתך? קניות בסופר זה לא דברים פרטיים? פתאום אמרת קניות בסופר, איזה מתוחכמת את. עכשיו חשבת שאולי, תראי, את לא אמרת בשום מקום במשטרה קניות בסופר. הקראתי לך בדיוק (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני כן אמרתי. אמרתי כיבוד לבתי כנסת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) צביה. שמת אותך ואותה באותה נשימה בדיוק. את רוצה שאני אקריא לך פעם נוספת? אני אקריא לך פעם נוספת. לא עשית שום הבחנה ביניכן. אמרת כך, אני עוד פעם חוזר “יהודה בן חמו העביר לי בתלושים לרכישת מתנות אישיות עבורו ועבור בני משפחתו, לי ולצביה, עשרות אלפי שקלים”. מתנות אישיות. את עכשיו אומרת סופר,

העד, גב’ ודאי:           גם,

עו”ד אוחיון:              לנסות, תראי כמה את ערמומית. את אומרת עכשיו סופר בשונה לחלוטין ממה שאמרת פה,

העד, גב’ ודאי:           גם,

עו”ד אוחיון:              מתנות אישיות.

העד, גב’ ודאי:           היו שני דברים, אני יכולה להגיד? אתה רוצה שאני אענה לך?

עו”ד אוחיון:              אם יש לך תשובה.

העד, גב’ ודאי:           יש לי תשובה. היו שני דברים. היו קניות לסופר שצביה הייתה קונה כיבוד לבתי כנסת שהיה, שהיו בית כנסת.

עו”ד אוחיון:              זה מתנות אישיות?

העד, גב’ ודאי:           איך שאתה תגיד, אני אומרת עכשיו מה שאני רוצה להגיד, אתה תגיד לי,

עו”ד אוחיון:              את אמרת מתנות אישיות.

כב’ הש’ קובו:            כן, אבל תן לה כרגע לענות.

העד, גב’ ודאי:           וגם תלושים, היא הייתה הולכת לסטימצקי וקונה ספרים או שהיא הייתה קונה דיסקים, שזה מתנות שהוא היה הולך לימי הולדת הוא היה נותן. זה מתנה אישית? תקרא לזה איך שאתה רוצה.

עו”ד אוחיון:              תגידי בבקשה זה את יכולה,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              את חושבת שתוכלי להוליך אותך כך באף שאת מבינה שצביה לא אמרה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא איכפת לי מה צביה אמרת, אני עומדת מאחורי זה.

עו”ד אוחיון:              סליחה גברתי,

עו”ד שרגנהיים:         אני מבקשת שחברי טוען שצביה אמרה שיפנה איפה צביה אמרה.

העד, גב’ ודאי:           זה לא משנה לי, לא, זה לא משנה לי מה צביה אמרה. אני יודעת מה שאני אומרת.

עו”ד שרגנהיים:         משום שהתובעת לא מצליחה למצוא.

עו”ד אוחיון:              אנחנו תיכף נראה. קודם כל אני מביא את מה שאת אמרת. שאת אומרת “לי ולצביה בן חמו העביר בתלושים לרכישת מתנות אישיות”.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              נכון?

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              לא אמרת לא סופר,

העד, גב’ ודאי:           גם סופר. אמרתי את זה בהזדמנות אחרת, תקרא, יש עוד עדות.

עו”ד אוחיון:              פה, מה שקראתי עכשיו.

העד, גב’ ודאי:           אז גם, כן גם אישיות.

עו”ד אוחיון:              גם אישיות.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              מה זה אישיות?

העד, גב’ ודאי:           מתנות, דיסקים, ספרים מסטימצקי לאירועים.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד) בשביל הנאשם או שהנאשם יחלק לאחרים?

העד, גב’ ודאי:           שהוא יחלק לאחרים

עו”ד אוחיון:              רגע, למה אדוני (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אבל למה? עכשיו היא,

העד, גב’ ודאי:           יום הולדת אישית. אבל זה לא (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אדוני עם כל הכבוד לא צריך לעזור לה לשקר. הרי היא לא אמרה את זה. עכשיו (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         סליחה חברי הרגע הציע שבית המשפט עוזר לעדה לשקר? באמת?

העד, גב’ ודאי:           מה זה מתנה אישית?

כב’ הש’ קובו:            לפני 2 דקות העדה אמרה את זה.

עו”ד אוחיון:              אני, סליחה, לא להתלהב אורלי. כבר חכמנו אמרו לבתי המשפט (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         לא מתלהבת, אני מופתעת. (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              שמא מתוכם ילמדו לשקר. אם זה פרקי אבות אמרו את זה לשופטים אז אפשר גם היום לומר את זה. צריך להיזהר,

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד) הכל בסדר.

עו”ד אוחיון:              צריך להיזהר. אדוני, כן עדים יכולים ללמוד לשקר מכל הערה.

כב’ הש’ קובו:            הכל בסדר, אבל לפני דקה היא אמרה את זה.

עו”ד אוחיון:              אין שום בעיה. לא צריך לחזור, עכשיו היא אומרת דברים אחרים.

העד, גב’ ודאי:           זה לא דברים אחרים.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). אני חושב שלא צריך לעזור לה (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אני לא יכולה להגיד לך דברים אחרים כי אני אגיד לך תמיד מה שאני יודעת. אתה לא תצליח שאני אגיד דברים אחרים.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) מתנות אישיות,

העד, גב’ ודאי:           מתנות אישיות.

עו”ד אוחיון:              ותיארת את המתנות אישיות.

העד, גב’ ודאי:           מתנות אישיות.

עו”ד אוחיון:              גברתי ואנחנו, אני כבר מודיע שאנחנו נקרא לצביה גם כעדת הגנה. תראי מה צביה אומרת, במפורש. בעקבות הדברים שלך שאלו גם אותה, היא נחקרה אחרייך במשטרה ושאלו אותה “האם נשלחת”,

עו”ד שרגנהיים:         באיזה שורה?

עו”ד אוחיון:              37. “האם נשלחת לרכוש מוצרים לראש העיר ו/או ללשכה”, כל האפשרויות, “באמצעות תלושים?”.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              תשובה “אף פעם לא”, אף פעם לא. למה את משקרת בבית משפט?

העד, גב’ ודאי:           אני לא משקרת.

עו”ד אוחיון:              את לא משקרת?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              צביה הרי ראינו אותה פה, ודאי שאת משקרת.

העד, גב’ ודאי:           אז תקרא לה עוד פעם.

עו”ד אוחיון:              ודאי שאת משקרת ולא היא.

העד, גב’ ודאי:           תקרא לה עוד פעם.

עו”ד אוחיון:              עכשיו תראי עכשיו אני רוצה לחזור לטענה שלך, לאמות המידה המוסריות שלך. לפי גרסתך הן מקולקלות, אני לא מקבל אותן. את הסכמת לרכוש בעשרות אלפי שקלים לנאשם בתלושים? את הסכמת?

העד, גב’ ודאי:           כל פעם שהוא ביקש ממני לקנות לו משהו הסכמתי, כן.

עו”ד אוחיון:              וזה היה גם בתקופה שהיו לכם יחסים לא טובים וגם בתקופה שהיו לכם יחסים טובים לפי גרסתך?

העד, גב’ ודאי:           זה היה במהלך התקופה, הקנייה האחרונה שלי הייתה לילדים ב3.9 ואחר כך בטח שלא.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי אפשר לקבל ממך תשובות לא מטושטשות?

העד, גב’ ודאי:           אבל זאת התשובה, זה מה ששאלתי אותי.

עו”ד אוחיון:              אני שאלתי אותך מתי הייתה הקנייה האחרונה?

העד, גב’ ודאי:           אז אני אומרת (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              שאלתי האם קנית לו בעשרות אלפי שקלים גם בתקופה שהיו לכם יחסים טובים וגם בתקופה שלא? למה את עונה בצורה הזאת?

העד, גב’ ודאי:           כי מתי,

עו”ד אוחיון:              תעני תשובה פשוטה.

העד, גב’ ודאי:           מתי התקופה שהיו יחסים לא טובים? בתקופה של,

עו”ד אוחיון:              גברתי אני לא יודע, זה את אמרת לנו פה בבית המשפט.

העד, גב’ ודאי:           אני,

עו”ד אוחיון:              תגידי כמה תוכלי לטשטש אותנו?

העד, גב’ ודאי:           עד היום שעזבתי קניתי בתלושים, עד ה3.9 קניתי בתלושים, כן.

עו”ד אוחיון:              אדוני אפשר לבקש מהעדה, להורות לה שתענה תשובה? אני שאלתי אותה אם זה היה עד היום האחרון? שאלתי אותה אם זה היה גם בתקופות שהיו לה יחסים טובים (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אמרתי שכל,

עו”ד אוחיון:              אז היא לא רוצה לענות על השאלות.

העד, גב’ ודאי:           כל פעם שהוא ביקש ממני.

עו”ד אוחיון:              אדוני כל שאלה אני צריך לשאול 4 פעמים.

כב’ הש’ קובו:            תגידי את התקופות, ממתי עד מתי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           שוב אין כאן ממתי עד מתי. כל פעם שהוא ביקש ממני לקנות קניתי.

(מדברים ביחד)

העד, גב’ ודאי:           זה לא רלוונטי אם זה היה,

כב’ הש’ קובו:            גם בתקופות, רוצים להגדיר פחות או יותר,

העד, גב’ ודאי:           שוב זה לא רלוונטי אם זה, אם אני אומרת שבשנה האחרונה היה לי מאוד קשה והייתה מערכת יחסים שהיא פחות טובה, נגיד מבחינתי לפחות התחילה הסלידה, והוא ביקש ממני ב3.9 אז זה אומר שגם בתקופה הזאת קניתי, בגלל זה אני אומרת את זה.

עו”ד אוחיון:              גברתי קנית גם בתקופה הטובה, (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד) זה היה כל הזמן, זה לא היה תקופות.

עו”ד אוחיון:              ואת כל הזמן לפי גרסתך חושבת, גם אם לא ידעת, שמדובר לא בתלושים אישיים של יהודה שהוא קונה בשביל עצמו ומשתמש בהם, אלא בתלושים שהוא קיבל לצורך חלוקה לנזקקים.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              זה מה שאת חושבת כל הזמן?

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת כל הזמן, לא חושבת.

עו”ד אוחיון:              את יודעת. תגידי לי, זה לא נכון אבל זה מעיד על האופי שלך. איך הסכמת לעשות כזה דבר?

העד, גב’ ודאי:           כל עוד עבדתי אצלו אז לא יכולתי להגיד לא, אין כזה מצב.

עו”ד אוחיון:              למה לא יכולת להגיד לא?

העד, גב’ ודאי:           כי הוא הבוס שלי, מה זאת אומרת? הוא ראש העיר.

עו”ד אוחיון:              כן? ואם הוא היה אומר לך לעשות עבירה, את יודעת שזו עבירה פלילית?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              זו עבירה פלילית.

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת שזו עבירה פלילית.

עו”ד אוחיון:              לא חשבת,

העד, גב’ ודאי:           מה? שאני קונה למישהו תלושים שהוא נתן לי?

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב,

העד, גב’ ודאי:           למה זו עבירה פלילית?

עו”ד אוחיון:              אני שואל אותך,

העד, גב’ ודאי:           אורלי זו עבירה פלילית?

עו”ד אוחיון:              כשמישהו, תראי אני לא יודעת מאיפה את באה, אבל אותי אי אפשר לטשטש ולאט לאט את תעני על כל השאלות. האם את ידעת שזו עבירה פלילית לקחת תלושים שנועדו לנזקקים על ידי ראש עיר, ראש עיר, אפילו כל אדם,

כב’ הש’ קובו:            עבירה פלילית שלה או עבירה פלילית שלו?

עו”ד אוחיון:              שלו, שלו.

כב’ הש’ קובו:            של ראש העיר אוקיי.

עו”ד אוחיון:              ולקחת אותה,

העד, גב’ ודאי:           אה, אם ידעתי שהוא עושה משהו אסור.

כב’ הש’ קובו:            כן, זאת השאלה.

עו”ד אוחיון:              משהו אסור פלילי, זה לא משהו אסור.

העד, גב’ ודאי:           כן, באיזה שלב הבנתי שהוא עושה משהו אסור.

עו”ד אוחיון:              באיזשהו שלב?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי בת כמה את?

העד, גב’ ודאי:           כשראיתי את ההיקפים.

עו”ד אוחיון:              בת כמה את?

העד, גב’ ודאי:           אני בת כמה?

עו”ד אוחיון:              כן.

עו”ד נחמן:                לא צריך להביך.

עו”ד אוחיון:              לא, למה להביך? למה להביך? אני רוצה לדעת אולי היא הייתה ילדה קטנה, אולי היא הייתה קטינה אז, לא הבינה. בגיל כמה את?

העד, גב’ ודאי:           49.

עו”ד אוחיון:              49. זאת אומרת בזמן המעשים שאת מדברת עליהם היית בגיל 40, אולי יותר אפילו נכון?

העד, גב’ ודאי:           אתה רואה מה הוא אומר לי? בזמן שעשית את המעשים היית, אני איזה מעשים עשיתי?

עו”ד אוחיון:              תדעי לך שבקלות אפשר היה,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד) שקניתי מתנות?

עו”ד אוחיון:              בקלות מבחינה משפטית אם, אם מה שאת אומרת נכון היית צריכה להיות מועמדת לדין בסיוע לדבר עבירה, זה ברור. מי עשה את הקניות הללו? מי סייע פה אם לא את? את יודעת כמה כתבי אישום כאלה יש? אבל לאט – לאט. את ידעת מבחינתך שזו עבירה פלילית של יהודה נכון? ככה את אומרת נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני ידעתי באיזשהו שלב כשראיתי את ההיקפים של התלושים שבאמת חלק מזה הולך לכיס שלו, כן באיזשהו שלב הבנתי את זה.

עו”ד אוחיון:              סליחה,

העד, גב’ ודאי:           לצערי הרב. שזה היה חלק מדברים שנחשפתי שהיו ההתחלה של הסוף, כן.

עו”ד אוחיון:              לא זאת הייתה השאלה שלי, אני יש לי את כל הסבלנות. הקניות האלה, השימוש, כל עוד זה הולך אליו והוא מחלק את זה לנזקקים, לדעתי אין שום עבירה.

העד, גב’ ודאי:           אה באמת?

עו”ד אוחיון:              אני מדבר, ככה, פתאום (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני שואלת, לא, באמת אני שואלת, אני באמת לא,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני באמת שואלת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, אני שואלת, אתה מכניס לי מילים לפה.

עו”ד שרגנהיים:         היא שאלה, היא לא אמרה את זה.

העד, גב’ ודאי:           באמת שאלתי. יש את זה מוקלט לא?

עו”ד אוחיון:              אם בן אדם לוקח בשביל לחלק לנזקקים זו חלוקה לנזקקים. מה ההבדל בינו לבין חזי? מה ההבדל בינו לבין חזי אם שניהם מחלקים לנזקקים?

כב’ הש’ קובו:            טוב בוא לא (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא, לא,

העד, גב’ ודאי:           כן. אני מנסה להבין מה,

עו”ד אוחיון:              זו לא שאלה משפטית, זה עניין של איך היא תגיב על זה אדוני.

כב’ הש’ קובו:            בסדר.

עו”ד אוחיון:              אדוני יראה את האמינות שלה, איך היא מחפשת להדביק עבירה ליהודה בכל דבר אחר. את מבחינתך חזי ביצע עבירה שחילק את זה לנזקקים? את מבחינתך.

העד, גב’ ודאי:           אני,

עו”ד אוחיון:              בזמן אמת מה חשבת?

העד, גב’ ודאי:           שנייה. אני עוד פעם אומרת, אני רוצה להיות ברורה. כשאנחנו, כשחזי אסף מקבלנים תלושים שהקבלנים ידעו שהם נותנים לנזקקים וחזי העביר אותם לנזקקים, זה מבחינתי בהסכמה, כי הם תרמו את זה לצורך זה שיועבר לנזקקים. אחר כך שראיתי שזה שימוש אישי אז הבנתי שמשהו פה לא בסדר. אני לא יכולה לערבב את זה בסדר?

עו”ד אוחיון:              100 אחוז,

העד, גב’ ודאי:           אז אם אתה רוצה לשאול אותי,

עו”ד אוחיון:              אבל תקשיבי טוב, תקשיבי טוב עוד פעם. אז את אומרת כל עוד התלושים האלו הולכים לנזקקים אז ברור שזה תקין כי זו הייתה המטרה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           המטרה של התורמים נכון.

עו”ד שרגנהיים:         סליחה אני רוצה להבין, העדה על תקן מומחית משפטית?

עו”ד אוחיון:              לא, לא, לא, (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         על מנת לעזור לכבודו לקחת החלטה בתיק? מה המטרה פה?

עו”ד אוחיון:              אני אסביר לגברת אורלי, כי גם לך מותר,

עו”ד שרגנהיים:         אולי חברי לא סומך (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אני לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              לא היא תקבע מה עבירה ומה לא.

עו”ד שרגנהיים:         נהדר, אז בשביל מה?

עו”ד אוחיון:              אבל הלך הנפש שלה וההבחנות שהיא עושה אחר כך, יחסית למה שהיא חשבה, הן מאוד חשובות לבית המשפט לצורך האמינות שלה.

כב’ הש’ קובו:            אני אאפשר את זה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זה ברור אדוני, זה הא’, ב’ שלה אדוני. (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              כדי להדביק רפש בנאשם והיא יוצאת מעורה כדי להוציא את האחרים, כולל את עצמה, מדברים שהם (לא ברור). עכשיו זאת אומרת כל עוד, מבחינתך, יהודה היה לוקח את התלושים שאת טוענת, שאנחנו לא מסכימים, אבל שאת טוענת אליהם, ומחלק אותם לנזקקים, יש הבדל בינו לבין חזי? מבחינתך יש הבדל בינו לבין חזי?

העד, גב’ ודאי:           זהו, זאת המטרה של התלושים, לתת לנזקקים.

עו”ד אוחיון:              יפה, אז לא. אז בוא נעזוב עכשיו את התלושים שאת טוענת שנשארו אצל יהודה. עכשיו זה כבר השלב שאת צריכה להבין שזה לא בסדר. עד כאן יש לנו תלושים והוא מחלק וכולי וכולי. אבל עכשיו הוא אומר לך “רונית”, את עובדת ציבור רונית?

העד, גב’ ודאי:           עבדתי, עובדת ציבור, הייתי כן.

עו”ד אוחיון:              היית עובדת ציבור, את ידעת את זה שאת עובדת ציבור?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עובדת ציבור. את עובדת ציבור, את מבינה את הכללים שחלים על עובדי ציבור? אתם עושים לפעמים רענונים, מסבירים לכם מה זה עובד ציבור נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא, רק לפני בחירות היו שולחים לנו מה מותר, מה אסור.

עו”ד אוחיון:              יפה. אז את אומרת כשהשתמשת בתלושים האלה ידעת שאת עובדת ציבור וידעת מה הנורמות שמחייבות אותך נכון?

העד, גב’ ודאי:           אתה מתכוון שאסור היה לי לקנות בתלושים? זה מה שאתה אומר?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני שואלת. אני לא ידעתי על זה כלום אם מותר לי או לא מותר לי. (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) מה לא ידעת? לא ידעת מאיפה התלושים?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת, הוא הבוס שלי, ביקש ממני לקנות לו, קניתי לו.

עו”ד אוחיון:              אבל תקשיבי טוב, אני חוזר עוד פעם (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא חשבתי שאני עושה איזושהי עבירה על החוק.

עו”ד אוחיון:              אני שאלתי אותך אם הוא הבוס שלך? (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אז שוב אני אומרת לא הרגשתי שאני עושה עבירה על החוק.

עו”ד אוחיון:              אדוני אני שואל אותה על עובד ציבור, אם היא יודעת מה החובות של עובד ציבור,

העד, גב’ ודאי:           לא, לא ידעתי שאסור לי, הנה אני עונה לך, לא ידעתי שאסור לי.

עו”ד אוחיון:              אה לא ידעת שאסור לך?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              מי יאמין לך? לא ידעת שאסור. תקשיבי טוב,

העד, גב’ ודאי:           אז לא למדתי משפטים.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב, יכול להיות שאולי גברתי, אולי חברתי תיתן לך חסינות מהפללה עצמית.

כב’ הש’ קובו:            לא, אין צורך בחסינות.

עו”ד אוחיון:              לא צריך אדוני? היא מעידה על עבירות שהיא ביצעה לפי דעתה. למה לא צריך חיסיון אדוני?

כב’ הש’ קובו:            אם העדה תבקש חיסיון.

עו”ד אוחיון:              אבל למה שהעדה? היא לא יודעת. היא עכשיו לא תעיד אמת בגלל זה, כי אדוני רואה את ההתפתלויות שלה. עכשיו שהיא יודעת שהיא עשתה עבירה.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         אין לי שום כוונה לפעול פלילית כנגד העדה על מה שהיא הולכת לענות.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי הנה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              גם אם זה עבירה.

כב’ הש’ קובו:            ולא משנה מה תגידי היום.

עו”ד אוחיון:              יפה. עכשיו תראי, לא, יכול להיות שאנחנו נגיש תלונה על בסיס מה שהיא אמרה בחקירה.

כב’ הש’ קובו:            אז הנה, אז יש לעדה חיסיון.

עו”ד אוחיון:              לא, על מה שהיא אומרת פה, לא על מה שהיא אמרה בחקירה.

כב’ הש’ קובו:            לא לאיים על העדה בבקשה.

עו”ד אוחיון:              למה לאיים עליה?

כב’ הש’ קובו:            כי לא לאיים עליה בתלונות במשטרה. בוא ניתן לה להעיד (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              סליחה אדוני? זה חלק (מדברים ביחד), אדוני ראה מה עשו פה לעדים במשטרה?

כב’ הש’ קובו:            לא לאיים על העדה בבקשה.

עו”ד אוחיון:              לא, זה לא איום.

כב’ הש’ קובו:            לא להגיד לעדה שנגיש נגדה תלונה במשטרה, לא להגיד לה את זה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              אני מודיע לאדוני שזה מה שיקרה.

כב’ הש’ קובו:            בסדר, אני מבקש לא לאיים על העדה.

עו”ד אוחיון:              אני מודיע, זה לא איום.

כב’ הש’ קובו:            בוא נאפשר לעדה להעיד ואין צורך לאיים עליה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). יש גבול, וגם על עדות שקר. כשאת עובדת ציבור לוקחת תלושים שנועדו לנזקקים וקונה בהם דברים אישיים לטענתך לראש העיר, את מבינה שראש העיר עושה מעשה אסור או לא?

העד, גב’ ודאי:           שהוא עושה מעשה אסור? כן אני מבינה.

עו”ד אוחיון:              מבינה. וכשאת עושה את המעשה מתוך ידיעה שהוא אסור, את מבינה שאת מסייעת לו, אולי גם מבצעת אותו בעצמך?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              את לוקחת תלושים שאת יודעת שהם של נזקקים ובעצמך מבצעת את הפעולה של הקנייה לצרכים אישיים.

העד, גב’ ודאי:           לא, לא הרגשתי שאני עושה משהו אסור.

עו”ד אוחיון:              לא הרגשת שאת עושה מעשה אסור. יש לך נורמות מוסריות מאוד מקולקלות. תאמרי לי בבקשה,

עו”ד שרגנהיים:         רגע שנייה, זו הייתה שאלה או תוכחה שאיננה במקומה.

עו”ד אוחיון:              לא, אני שואל, שואל, שואל. האם אלו הנורמות,

עו”ד שרגנהיים:         אז אם אפשר שחברי ייצמד לשאלות ולא לתוכחות.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אני מצטער לשמוע שהמדינה,

עו”ד שרגנהיים:         לא, אני מצטערת אבל העדה שלי ואני אשמור על (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) קלוקלות כאלה.

עו”ד שרגנהיים:         לא, סליחה חברי ישמור על ניקיון הדיבור.

כב’ הש’ קובו:            נכון, נכון.

עו”ד שרגנהיים:         ואופי חקירה נגדית הוא מספיק קשה גם בלי התוכחה הזאת.

עו”ד אוחיון:              וככה לא חשבת לאורך כל הדרך? כל עשרות אלפי השקלים שלא היו ולא נבראו שאת טוענת להם. ככה את חשבת לאורך כל הדרך? נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא חשבתי שאני עושה משהו אסור.

עו”ד אוחיון:              אבל כל הזמן ידעת שהמעשה של קנייה פרטית בתלושים של נזקקים הוא מעשה אסור, את זה ידעת כל הזמן נכון?

העד, גב’ ודאי:           ידעתי שהשימוש בתלושים לשימוש אישי הוא שימוש שהוא אסור.

עו”ד אוחיון:              וזה שאת עושה אותו בעצמך?

העד, גב’ ודאי:           לא ידעתי שהוא אסור כי לא עשיתי את זה בשבילי.

עו”ד אוחיון:              אה, את לא ידעת עד היום שאם מישהו עושה עבירה בשביל מישהו אחר הוא גם שותף לעבירה, זה לא ידעת?

העד, גב’ ודאי:           לא עשיתי עבירה, קיבלתי תלושים הלכתי לקנות. זו עבירה לקנות?

עו”ד אוחיון:              תגידי לי בבקשה אם היה שולח אותך לגנוב, היית גונבת?

העד, גב’ ודאי:           ברור שלא.

עו”ד אוחיון:              למה? מה ההבדל?

העד, גב’ ודאי:           נתת לי עכשיו תלוש,

עו”ד אוחיון:              כן?

העד, גב’ ודאי:           נתת לי לקנות, אני קונה. זהו.

עו”ד אוחיון:              אבל התלוש הזה הוא אסור לקנות בו לצרכים פרטיים, אז למה את שותפה למהלך הזה?

העד, גב’ ודאי:           עבדתי שם, ביקש ממני, קניתי. זהו.

עו”ד אוחיון:              ואם הוא היה מבקש ממך לרמות מישהו בטלפון, היית עושה את זה?

העד, גב’ ודאי:           לא עשיתי את זה, הוא ביקש אבל לא עשיתי.

עו”ד אוחיון:              אה יפה מאוד. זאת אומרת בכל פעם שהרגשת שהמעשה אסור לא השתתפת בו. את אומרת שהוא ביקש ממך לרמות אנשים ואמרת לו “לא, אני לא מסכימה לרמות” נכון?

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              אז זה קרה הרבה פעמים לטענתך נכון?

העד, גב’ ודאי:           זה רגע, איך הגעת להרבה פעמים?

עו”ד אוחיון:              לא יודע, אולי, אולי, ככה, את דיברת על זה באופן כללי. הוא ביקש וסירבת לו.

העד, גב’ ודאי:           מכורח העבודה בוס הרבה פעמים אומר דברים דביליים אפילו כמו “אני לא במשרד, תגידי שאני לא במשרד”.

עו”ד אוחיון:              ולא הסכמת?

העד, גב’ ודאי:           ברור, כי תיכף יפתחו דלת ויראו שאתה פה, אז מה לשקר כאילו?

עו”ד אוחיון:              זה לא נקרא לרמות.

העד, גב’ ודאי:           אה זה לא נקרא לרמות?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אבל ככה זה היה.

עו”ד אוחיון:              אני חייב לומר לך, אני, צל”ש לנאשם שהעסיק אותם כל כך הרבה שנים. מה זה לא נקרא לרמות? זה כשאת אומרת לרמות ולא הסכמתי, לזה התכוונת? או שנתפסת בלשון שלך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, לא, לזה התכוונתי, לדברים האלה.

עו”ד אוחיון:              רק לזה? רק לזה?

העד, גב’ ודאי:           אם יש משהו חדש תגיד לי. באמת, יכול להיות שאני לא זוכרת, תגיד לי.

עו”ד אוחיון:              אני אחזור לאחרק הזה, עוד מעט.

כב’ הש’ קובו:            אני מזכיר לכם ב11 אנחנו יוצאים להפסקה.

עו”ד אוחיון:              בוא נמשיך עם השקרים שלך. את אומרת שאת קיבלת בכל פעם בחג 1500, 2000 שקלים? את עומדת על הטענה שלך?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              כן. ומה חשבת שאת מקבלת את זה? שזה מתלושים של הנזקקים נכון? כך העדת פה, אל תשני תשובות.

העד, גב’ ודאי:           אני לא משנה. אני הייתי חד הורית גם, עבדתי המון שעות ומבחינתי זה היה כאילו לצ’פר, לתת על העבודה שעשינו. זה גם היה ההסבר שלו.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב, תקשיבי טוב עכשיו, עכשיו זה כבר לא קניתי בשביל מישהו אחר. עכשיו את אומרת פה בבית משפט, דברי שקר אבל מה לעשות? עודדו אותך לשקר על הנאשם. את אומרת שלכיס שלך הכנסת פעמיים בשנה סכומים של בין 3000 ל4000, כי ככה זה בין 1500 ל2000.

כב’ הש’ קובו:            סך הכל.

העד, גב’ ודאי:           סך הכל בשנה.

עו”ד אוחיון:              סך הכל בשנה. בשנה על פני כמה שנים לכיס הפרטי שלך,

העד, גב’ ודאי:           לא כל השנים, לא כל השנים.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד), רגע אחד, לאט לאט. אל תיכנסי בדברים שלי, אחרי שעכשיו את מודה שלקחת מנזקקים לכיס שלך. אחרי כמה שנים זה כבר עשרות אלפי שקלים. את מודע שלקחת מהנזקקים לכיס הפרטי שלך והשתמשת בו לדברים הפרטיים שלך ועכשיו את טוענת “גם אני נזקקת”. איזה לעג רש.

העד, גב’ ודאי:           אני לא אמרתי נזקקת,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני אמרתי שהייתי אם חד הורית, גם היה לי תיק ברווחה.

עו”ד אוחיון:              נו אז את נזקקת.

העד, גב’ ודאי:           וזה לא היה סכומים כאלה כל הזמן. זה התחיל מ400 ומ500 ובשנים האחרונות זה רק היה באמת 1500 ואחרי זה 2000 בסוף.

עו”ד אוחיון:              תגידי לא עכשיו אמרת,

העד, גב’ ודאי:           ואני מודה, אני מודה.

עו”ד אוחיון:              לא עכשיו אמרת שכל השנים זה היה 1500 – 2000?

העד, גב’ ודאי:           לא כל שנה.

עו”ד אוחיון:              אבל עכשיו אמרת.

העד, גב’ ודאי:           לא, אמרתי זה התחיל מאלף, זה עלה ל1500, לפני זה זה היה 500. בסוף,

עו”ד אוחיון:              לא אמרת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           1500 ו2000.

עו”ד אוחיון:              את יודעת מה,

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת לך, אני לא מתביישת להגיד.

עו”ד אוחיון:              נניח שלפי גרסתך,

העד, גב’ ודאי:           אני לא מתביישת להגיד אבל, אין לי מה להסתיר.

עו”ד אוחיון:              את לא מתביישת? אני הייתי,

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              תראי את אומרת את הדברים, את אומרת אותם,

העד, גב’ ודאי:           הוא נתן לנו את זה כמתנה לחג.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי, עם חיוך, עם מבט (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי מה אתה רוצה שאני אבכה ממנו?

עו”ד אוחיון:              לי ולשופט, את לקחת לפי גרסתך, גזלת מנזקקים,

העד, גב’ ודאי:           למה אתה צועק עליי אבל? אתה צועק עליי.

עו”ד שרגנהיים:         אדוני אפשר להפסיק לאיים ולהטיל תוכחה? אתה שואל שאלה, תקבל תשובה. זה הנוהל.

(מדברים ביחד)

העד, גב’ ודאי:           אני באמת מרגישה לא בנוח.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אתה מזכיר לי איך שהוא התנהג אליי בגרסה, זה מה שהוא היה עושה. אתה מזכיר לי איך שהוא התנהג אליי בלשכה.

עו”ד אוחיון:              אני, אני,

העד, גב’ ודאי:           ככה צועק ואז הייתי רועדת כולי וסופגת פיזית,

עו”ד אוחיון:              לא רואים שאת רועדת.

העד, גב’ ודאי:           אז כן,

עו”ד אוחיון:              רואים שאת מחייכת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אוקיי, די, די בואו נפסיק.

העד, גב’ ודאי:           די, לא, אני לא רוצה לענות לך.

עו”ד אוחיון:              את גנבת, את לקחת לפי גרסתך,

העד, גב’ ודאי:           אל תרים עליי את הקול אבל.

כב’ הש’ קובו:            שנייה, שנייה, בוא רגע נעשה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אבל שנייה,

העד, גב’ ודאי:           כן, מי שלוקח מהנזקקים, סליחה.

כב’ הש’ קובו:            קודם כל עוד 10 דקות אנחנו נעשה הפסקה.

העד, גב’ ודאי:           לא, סבבה. כאילו אני לקחתי תלושים? באמת?

כב’ הש’ קובו:            לא להרים עליה את הקול. בוא נעשה את זה בצורה רגועה. אפשר לשאול את העדה כל דבר, אבל נעשה את זה בצורה רגועה.

עו”ד אוחיון:              אדוני אני מקבל. אפשר גם להגיד לעדה לענות ואני לא ראיתי שום (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אל תרים עליי את הקול, אני אענה לך.

עו”ד אוחיון:              חיוך ולעג וכולי וכולי.

העד, גב’ ודאי:           אני מחייכת כי מה לעשות?

עו”ד אוחיון:              כן מה לעשות. (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי זה מקום שלא נעים להיות בו ועדיף לחייך ולא לבכות.

עו”ד אוחיון:              תשמעי אם ככה פחדת מהנאשם, אני חושב שהנאשם היה צריך לפחד ממך.

העד, גב’ ודאי:           הייתי עם כדורים, חבל לך על הזמן.

עו”ד אוחיון:              את עכשיו עם כדורים?

העד, גב’ ודאי:           הייתי על כדורים. תאמין לי, הייתי מתעוררת בלילה מהצרחות שלו.

עו”ד אוחיון:              את עכשיו עם כדורים?

העד, גב’ ודאי:           תאמין לי. עכשיו אני לא עם כדורים,

עו”ד אוחיון:              תודה לאל.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              תודה לאל.

העד, גב’ ודאי:           אז אל תצעק עליי בבקשה. אתה יכול לא לצעוק עליי?

עו”ד אוחיון:              אני מבין שאת שומעת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           יש לי טראומה, אני לא צוחקת, אני באמת לא צוחקת איתך.

עו”ד אוחיון:              אני לא צועק עלייך, (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אל תצעק עליי.

עו”ד אוחיון:              גם לא אצחק עלייך.

העד, גב’ ודאי:           אל תרים עליי את הקול. אתה יכול לצחוק אבל לא לצעוק עליי.

עו”ד אוחיון:              אל תסיטי את הדיון. את, אני חוזר פעם נוספת. כשאת לקחת עשרות אלפי שקלים מכספים של נזקקים אלייך לכיס ועשית בזה שימוש, לא איכפת לי אפילו שימוש אישי, לא איכפת לי למה. איך הרגשת?

העד, גב’ ודאי:           זה לא היה עשרות אלפי שקלים, אני עוד פעם אומרת. זה היה פעם 500, פעם אלף, פעם 1500, בסוף זה היה 2000. איך הרגשתי? הרגשתי שמישהו שנותנים לו חג לצ’פר אותו על שעות עבודה קשות, זה מה שהרגשתי.

עו”ד אוחיון:              לצ’פר אותו על חשבון מי?

העד, גב’ ודאי:           תשאל את, תשאל את ראש העיר, הוא נתן לנו.

עו”ד אוחיון:              ואת לא ידעת?

העד, גב’ ודאי:           אני שוב אומרת לך, אני ידעתי שזה תלושים שהיו אצלו והוא נתן לנו. הוא נתן לכולנו.

עו”ד אוחיון:              את לא ידעת, תראי היו לו הרבה מאוד תלושים, הוא משתמש כל היום בתלושים. אבל אני לא אתן לך להתחמק. מבחינתך,

העד, גב’ ודאי:           אני לא,

עו”ד אוחיון:              את חשבת שמדובר בתלושים הפרטיים שלו או בתלושים שבאו לצורך הנזקקים? מה את חשבת?

העד, גב’ ודאי:           לא היו לו תלושים פרטיים, היו לו רק את התלושים האלה שהוא קיבל לנזקקים.

עו”ד אוחיון:              מאיפה את יודעת כל כך הרבה תגידי לי?

העד, גב’ ודאי:           כי אני יודעת.

עו”ד אוחיון:              מאיפה את יודעת?

העד, גב’ ודאי:           כי אני יודעת, כי עבדתי שם.

עו”ד אוחיון:              יש פה הוכחות שהוא קנה בתלושים, אבל בואי נעזוב. תמשיכי לצאת מעורך ונראה לאן נגיע. את מבחינתך, עוד יותר טוב, הרי זו התשובה שמבחינתך את,

העד, גב’ ודאי:           עניתי לך.

עו”ד אוחיון:              לקחת סכומים,

העד, גב’ ודאי:           קיבלתי.

עו”ד אוחיון:              של הרבה מאוד כספים. איך הרגשת שאלתי אותך, כשאת יודעת שבזמן הזה בחגים האלה יש נזקקים שאין להם ואת גברת רונית לוקחת מהפה של הנזקקים. איך הרגשת?

העד, גב’ ודאי:           מה הקשר של השאלה? אני לא מבינה. באמת? מה זה איך הרגשתי?

עו”ד אוחיון:              אני שואל אותך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           הייתי עסוקה בלעבוד לפני החגים וללכת הביתה ולקבל מתנה לחג. לא חשבתי,

עו”ד אוחיון:              מתנה ממי? מתנה מהנזקקים,

העד, גב’ ודאי:           מראש העיר.

עו”ד אוחיון:              הנזקקים נתנו לך מתנה?

העד, גב’ ודאי:           הוא חילק לנזקקים והוא חילק גם לנו.

עו”ד אוחיון:              הוא חילק לנזקקים זה ברור,

העד, גב’ ודאי:           בגלל שעבדנו הרבה שעות.

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה, גם את לפי גרסתך היית צריכה להרגיש מצוקה, ואני אגיד לך למה אני שואל את זה, לא רק בשביל לבדוק את הנורמות המוסריות שלך. אלא שהמצוקה הזו הייתה חייבת להתבטא, להתבטא באמירות לאחרים, להתבטא באלף ואחד כיוונים. אנחנו שומעים פעם ראשונה מפיך דברים במשטרה, אחרי שהן מתחילות להתנכל. את מדברת על דברים שחייבים היו לקבל ביטוי בשיחה חברית אפילו עם חברה, עם מכר, עם בעלך אם יש לך בעל, אני לא יודע, וכולי וכולי. ואנחנו לא שומעים (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           מאיפה אתה יודע שלא דיברתי?

עו”ד אוחיון:              למה אנחנו לא, גברתי,

העד, גב’ ודאי:           אם אני מדברת עם בן הזוג שלי אתה היית שם לשמוע?

עו”ד אוחיון:              נכון, בואי תקשיבי,

העד, גב’ ודאי:           אבל (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              במשטרה שאלו אותך “תגידי את הדברים האלו שאת טוענת היום שראית סיפרת למישהו בזמן אמת?”, את זוכרת ששאלו אותך?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת ששאלו אותי.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת ששאלו אותך?

עו”ד שרגנהיים:         אדוני יכול להפנות בבקשה?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת ששאלו אותי.

עו”ד אוחיון:              לא שאלו אותך?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת ששאלו אותי.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת ששאלו אותך. ואת היה לך ברור מהעיתונים הרי נכון,

העד, גב’ ודאי:           ממה היה לי ברור, מאיפה?

עו”ד אוחיון:              מהעיתונות.

העד, גב’ ודאי:           מה?

עו”ד אוחיון:              שיהודה טוען שכולכם שקרנים, הוא הכי ישר ואתם הרמאים נכון? ככה הוא טען בעיתונות כל הזמן נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני לא אמרתי את זה.

עו”ד אוחיון:              לא, את זוכרת,

העד, גב’ ודאי:           לא ראיתי, מה הוא יגיד שאנחנו שקרנים ואנחנו, לא הבנתי.

עו”ד אוחיון:              את לא אמרת את זה אפילו בחקירה שיהודה כל הזמן,

העד, גב’ ודאי:           שמה?

עו”ד אוחיון:              בעיתונות אומר שהוא הכי ישר יותר מכם?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה.

עו”ד אוחיון:              את לא זוכרת שאמרת דבר כזה.

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת שאמרתי דבר כזה.

עו”ד אוחיון:              לא שמעת טענה כזאת אף פעם של יהודה?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת שאמרתי דבר כזה.

עו”ד אוחיון:              אני שואל אם לא שמעת אף פעם על טענה כזו של יהודה?

העד, גב’ ודאי:           שהוא אמר שכולנו שקרנים?

עו”ד אוחיון:              הוא אמר שהוא הישר ואתם השקרנים.

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת, באמת שאני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת?

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא זוכרת. איך אפשר לשקר על משהו שהוא אמת אבל כולם ידעו את זה, זה לא סוד.

עו”ד אוחיון:              הנה בעצמך את עושה את זה פה בלי סוף. מה זאת אומרת,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אפשר לשקר. מה אי אפשר לשקר?

העד, גב’ ודאי:           למה כולם ידעו? כי אף אחד לא החביא את זה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              מי ידע? מי ידע?

העד, גב’ ודאי:           היה גם חבר מועצה שפנה בכתב למועצת העיר על תלושים שראש העיר מחלק לחגים וזה והוא הגיש שאילתא.

עו”ד אוחיון:              אפשר לקבל את המכתב הזה?

העד, גב’ ודאי:           זה באחד המיילים של ראש העיר. אתה חושב שאני שמרתי דבר כזה? מאיפה לי יש דבר כזה. זה דבר, כולם ידעו שמחלקים תלושים.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). את אמרת את זה למשטרה?

העד, גב’ ודאי:           מה? את מה?

עו”ד אוחיון:              את מה שאת אמרת עכשיו.

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              המשטרה לא אמרה לך “תגידי לי בבקשה מי יכול להעיד על הדברים האלו?” שאלה אותך ואת נתת להם שמות נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני לא, אמרתי להם שישאלו את חזי ושישאלו את הקבלנים.

עו”ד אוחיון:              יפה. למה לא אמרת להם תשאלו את, עכשיו את ממציאה לנו (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי זה לא משהו שהוא הוכחה. אתה שואל אף אחד לא ידע. מישהו פעם זרק את זה לאוויר, אבל אף אחד לא דן בזה בהמשך. אבל אני לא זאת שתלך להגיד.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שאלו אותך במשטרה מי יכול להעיד, לא ביקשו ממך הוכחות. לא חשבת להגיד להם שיש חבר מועצה שכתב מייל, שלא היה ולא נברא, על העניין הזה?

העד, גב’ ודאי:           לא, כי מה הקשר? מאיפה הוא יודע?

עו”ד אוחיון:              מה הקשר?

העד, גב’ ודאי:           אין לו שום הוכחה, איך הוא יכול לדעת?

עו”ד אוחיון:              מאיפה את יודעת מה יש לו?

העד, גב’ ודאי:           עובדה שלא קרה עם זה כלום. הוא הגיש מכתב ולא נעשה עם זה שום דבר.

עו”ד אוחיון:              למי הוא הגיש מכתב?

העד, גב’ ודאי:           הוא שלח מייל. אני באמת לא זוכרת עכשיו, אבל אתה רוצה שאני אקרא לו?

עו”ד אוחיון:              את לא זוכרת כי לא היה ולא נברא.

העד, גב’ ודאי:           נברא, נברא.

עו”ד אוחיון:              תמשיכי להמציא פרטים שאי אפשר לבדוק אותם,

העד, גב’ ודאי:           אפשר לבדוק את זה, אפשר.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) כדי לעשות את עצמך אמינה.

העד, גב’ ודאי:           אפשר לבדוק את זה.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב, תקשיבי טוב, העניין הזה, בוא נראה, את העדת פה על דברים שאף עד אפילו לא העיד עליהם. כל כך את טעונה ואת באה לחקירה הראשונה מתוך ידיעה על מה את נחקרת נכון? עכשיו בואי נראה משלל הדברים שאמרת פה מה סיפרת בחקירה ראשונה. בואי נראה. הנה, העניין הזה שאת בעצמך שמעת שיהודה אומר לחזי ללכת לקבלנים שפירטת, זו הרי הוכחה הכי חזקה. את אומרת במו עינייך ראית ובמו אוזנייך שמעת נכון?

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              את הדבר הזה שאת בעצמך ראית ושמעת הנחיה ישירה של יהודה לחזי ללכת לקבלנים מסוימים, אמרת בהודעה הראשונה שלך שהתפרסה על פני שמונה עמודים שלמים, שאת כבר יודעת על מה את הולכת להיחקר וכשאת מגיעה איתך עם חשבוניות וכולי וכולי. את המחזה הזה שהיית עדה לו, אמרת או לא אמרת?

העד, גב’ ודאי:           אמרתי.

עו”ד אוחיון:              אז עכשיו אנחנו נגיש לך את ההודעה הראשונה ותתייחסי רק למה שאמרת.

כב’ הש’ קובו:            אז דקה, אנחנו נעשה פה הפסקה, נמשיך, אפשר לעצור את ההקלטה.

(הפסקה בהקלטה)

כב’ הש’ קובו:            המשך הקלטה. העדה עדיין תחת אזהרה, אנחנו ממשיכים בבקשה.

עו”ד אוחיון:              נו חשבת על השאלה האחרונה לפני ההפסקה? יש לך תשובה?

העד, גב’ ודאי:           לא חשבתי.

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           לא חשבתי.

עו”ד אוחיון:              לא חשבת?

העד, גב’ ודאי:           לא חשבתי על כלום פה, לא.

עו”ד אוחיון:              לא חשבת על כלום, אז הגיע הזמן שתתחילי לחשוב. למה על הדבר החשוב ביותר הזה, אולי החשוב ביותר שאת מעידה עליו, ולפי טענתך ראית ושמעת שחזי לא הולך על דעת עצמו לאף אחד אלא שיהודה מנחה אותו ואומר לו שמות של קבלנים, ואת אומרת שראית את זה ושמעת את זה כל פעם. למה את הדבר החשוב הזה לא אמרת בחקירה במשטרה כשהלכת ב25.2, חקירה ראשונה על פני הרבה מאוד עמודים. אמרת כל מה שאת יודעת, התארגנת על כל מה שרצית להתארגן עם חשבוניות. למה את הדבר החשוב הזה לא אמרת?

העד, גב’ ודאי:           אני לא התארגנתי על כלום, פשוט מה ששאלו אותי עניתי. לא שאלו אותי על זה אז לא עניתי.

עו”ד אוחיון:              גברתי את באה לאותה חקירה עם החשבוניות של הקניות.

העד, גב’ ודאי:           באתי גם עם מכתב ההתפטרות שלי, אמרתי לך באתי עם הרבה דברים.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           באתי עם הרבה דברים שהיו לי (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              ועם הרבה דברים לא חשובים. גם העדת על דברים ששאלו אותך שאלות פתוחות. שאלו אותך מה את יודעת בעניין של התלושים. איך יכולת לומר שאת זה (מדברים ביחד)?

עו”ד שרגנהיים:         איך שאלו אותה? אדוני, חברי יוכל להקריא בדיוק מה הייתה השאלה?

עו”ד אוחיון:              מה מקור התלושים.

עו”ד שרגנהיים:         אוקיי ומה התשובה?

עו”ד אוחיון:              ואז את מספרת מה מקור התלושים בסדר? את לא אומרת שום דבר שאת יודעת כי שמעת שזה מקור התלושים נכון?

העד, גב’ ודאי:           אז איך אני יודעת, איך ידעתי להגיד?

עו”ד אוחיון:              איך ידעת להגיד? ממיליון דרכים את יכולה לדעת. מזה שהיית שם את יכולה לא לומר? תראי מה לא אמרת, אמרת גם בלי ששאלו אותך, בואי תראי. סיפרת באיזה סיטואציות ראית תלושים אצל יהודה נכון? נכון?

העד, גב’ ודאי:           תקריא לי, אני לא יודעת על מה אתה מתכוון.

עו”ד אוחיון:              את לא זוכרת שסיפרת, לא, אני לא אקריא לך כדי שתלמדי לשקר.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              אני שואל אותך שאלה פתוחה, האם את זוכרת שסיפרת באיזה סיטואציות ראית תלושים אצל יהודה? זוכרת? אם לא אני אזכיר לך, אם היא לא זוכרת אני אזכיר לה.

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת, זה טוב שאת אומרת דברים שאת לא זוכרת והקריאו לך שלשום, מאוד מעניין. אז את אומרת שככה, ראית אצלו את התלושים שהוא ביקש ממך לרכוש עבורו מתנות וזהו, זהו. זו הפעם היחידה שראית אצלו תלושים. לא סיפרת שראית שחזי במו עינייך כן, לא מה שאת שומעת בעבודה אז, נותן לו את התלושים. נעזוב עכשיו את הדבר הזה, בואי לא תסיטי אותי. אני מדבר עכשיו רק על העניין הזה שהתחלתי איתך. למה לא סיפרת ששמעת פעם אחר פעם את יהודה עובר לאיסוף התלושים מנחה את חזי ממי לקחת תלושים? למה לא סיפרת את זה?

העד, גב’ ודאי:           לדעתי כן סיפרתי, למיטב זכרוני כן סיפרתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד), את רוצה אני אתן לך לקרוא את כל ההודעה ותראי עכשיו רק את זה, אני אתן לך לקרוא. מה שאת אומרת עכשיו “לדעתי כן סיפרתי” היה מתחייב ולכן את אומרת את זה, אבל לא סיפרת. קחי את ההודעה, בבקשה אל תצטטי ממנה שום דבר אחר, רק את השאלה הזו. או שחברתי יכולה לאשר שהיא לא אמרה בשום מקום שהיא ראתה, נכחה בזמן שיהודה מנחה את חזי ללכת להביא תלושים מאיזה קבלן. אם חברתי תאשר את זה נמשיך, אם לא אני אתן לה לקרוא.

עו”ד שרגנהיים:         לא, אני לא עונה בשם העדה. אתה רוצה תיתן לה לקרוא.

עו”ד אוחיון:              אדוני היא רוצה לבזבז את הזמן.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לתת לקרוא את ההודעה כדי שהיא תוכל לומר ממנה דברים אחרים,

כב’ הש’ קובו:            תניחי שזה לא נאמר בסדר? תניחי שזה לא נאמר בהודעה הראשונה.

העד, גב’ ודאי:           אה בראשונה?

עו”ד שרגנהיים:         מה לא נאמר?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

(מדברים ביחד)

עו”ד שרגנהיים:         חברי מכוון למשהו מאוד מכוון,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         שייתן לה לקרוא ויאפשר לה לענות על זה.

(מדברים ביחד)

כב’ הש’ קובו:            שנייה, שנייה, הסנגור יחדד לה את השאלה מה לא נאמר בהודעה הראשונה, באמת נניח שזה נכון.

עו”ד שרגנהיים:         בבקשה.

עו”ד אוחיון:              חידדתי את זה אלף פעם, אני אחדד עוד פעם. אני מדבר על דבר בולט, סיטואציה שאת טוענת לה, אנחנו אומרים לך שלא היה מעולם. שבה את נוכחת בלשכה יותר מפעמיים ושלוש ואת שומעת ורואה את יהודה מנחה את חזי ללכת לקבלנים מסוימים ולבקש מהם תלושים. זה מה שטענת פה נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              כן. זה דבר הכי בולט שיש. אני שואל למה בהודעה הראשונה שמשתרעת על פני שמונה עמודים, שאמרת בה הרבה דברים כמו שאומרת התובעת. למה את הדבר הבולט הזה שחזר על עצמו לטענתך הרבה פעמים לא אמרת? שאלה פשוטה.

העד, גב’ ודאי:           אבל זה ברור, כאילו למה הייתי צריכה להגיד? לי זה נראה ברור, מאיפה אני יודעת? זה לא שכאילו מישהו אמר לי, זה בגלל שהייתי נוכחת בחדר, אחרת לא הייתי בכלל אומרת את זה. מה הייתי ממציאה דברים?

עו”ד אוחיון:              כאילו לא אמרת הרבה פעמים דברים בגלל ששמעת אותם מחזי?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              לא מסרת למשטרה אף פעם דברים ששמעת מחזי?

העד, גב’ ודאי:           גם אמרתי דברים ששמעתי מחזי, ברור.

עו”ד אוחיון:              ברור.

העד, גב’ ודאי:           אבל מה,

עו”ד אוחיון:              אז למה צריכים לדעת? זה לא דבר שאפשר לפסוח עליו גברתי, אי אפשר לפסוח עליו.

העד, גב’ ודאי:           אבל מה שקשור לחזי זה קשור לחזי, כמו “אוי אני צריך להתקשר, אוי אין לי כוח” (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד), בחקירה השנייה שהייתה כמעט חודש אחרי זה, ב15.3.15, גם לא אמרת. אני מדבר איתך על הסיטואציה שעכשיו דיברנו. גם לא אמרת שראית את מה,

העד, גב’ ודאי:           ששמעתי.

עו”ד שרגנהיים:         זה לא מדויק, חברי לא מדייק עכשיו.

עו”ד אוחיון:              ב15.3,

עו”ד שרגנהיים:         חברי לא מדייק עכשיו.

עו”ד אוחיון:              רגע אחד, ב15.3 אני חוזר ואומר, היא לא אמרה לרגע בשום מקום שהיא ראתה או שמעה את יהודה, את הנאשם, מנחה את חזי בלשכה מאיפה, מאיזה קבלנים להביא תלושים. לזה אני שואל, רק את זה אני שואל. (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         האמירה, האמירה לא מדויקת.

עו”ד אוחיון:              מדויקת מאוד (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         דובר, דובר על משהו אחר אבל (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אז משהו אחר,

עו”ד שרגנהיים:         אבל מקביל.

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה תפסיקי גם את לטשטש פה את הדברים. איפה? את יכולה להגיד לי איפה?

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד) לשורה.

עו”ד שרגנהיים:         בבקשה שורות 38, 39, 40.

עו”ד אוחיון:              עכשיו אני אראה את זה לבית משפט ונראה.

עו”ד שרגנהיים:         בבקשה, אני אשמח.

עו”ד אוחיון:              אדוני רואה שיש קשר בין הדברים? אדוני רואה על מה מפסיקים אותי? דברים שהם השערות,

כב’ הש’ קובו:            39?

עו”ד אוחיון:              כן, כן זה בהודעה, זה בעמוד הזה.

עו”ד שרגנהיים:         עמוד שני אדוני, שלישי, שלישי.

כב’ הש’ קובו:            38 – 39?

עו”ד שרגנהיים:         כן עמוד שלישי למעלה.

עו”ד אוחיון:              טוב. שם לא הסתכלתי שהיא אמרה שורות אחרות, אני לא יודע מה יש שם. ואני אומר לאדוני, אפשר לראות שנייה,

כב’ הש’ קובו:            כן, זה דומה אבל זה לא זה. זה באמת לא זה.

עו”ד שרגנהיים:         נכון אבל,

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זה לגמרי לא זה, אז תפסיקי להפריע. בבקשה תפסיקי להפריע ועוד להנחות אותה. בוא נראה. מה זה קשור?

כב’ הש’ קובו:            בסדר.

עו”ד אוחיון:              מה זה קשור?

כב’ הש’ קובו:            השאלה לגיטימית.

עו”ד אוחיון:              זה ממי היא שמעה, היא שמעה ממנו. זה בכלל לא קשור. באמת,

כב’ הש’ קובו:            אוקיי אז תעני לשאלה.

עו”ד אוחיון:              השאלה היא פשוטה, הסיטואציה, באת אחרי חודש פעם נוספת ואת לא מדברת בכלל על הסיטואציה שהיא הייתה צורמת. את יכולה להסביר למה לא?

העד, גב’ ודאי:           שוב מבחינתי זה היה מובן מאליו, אחרת איך אני יודעת?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). אז עכשיו אני אשאל אותך למה רק אחרי שנה את אומרת את מה שאת צריכה להגיד קודם? מה פתאום אחרי שנה את כן אומרת את זה? רק ב9.5.2016, יותר משנה, שנה ושלושה חודשים אחרי ההודעה הראשונה ועוד שנה וחודשיים, את אומרת את זה מיוזמתך בכלל בלי ששואלים אותך. אם חשבת שזה מיותר לחלוטין ולא צריך כן,

העד, גב’ ודאי:           לא אמרתי שזה היה מיותר, אמרתי שמבחינתי זה היה ברור מאליו,

עו”ד אוחיון:              אם זה ברור ומובן מאליו כן,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד) יודעת מה שאני יודעת,

עו”ד אוחיון:              אז זה ברור ומובן מאליו תמיד לא?

העד, גב’ ודאי:           מה השאלה?

עו”ד אוחיון:              למה אמרת את זה אז?

העד, גב’ ודאי:           תקריא לי מה אמרתי אחרי (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              אמרת אז שראית ושמעת וכולי וכולי, מה שעכשיו טענת פה.

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת למה. אולי שאלו אותי ספציפית, אני לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              ספציפית?

העד, גב’ ודאי:           אולי שאלו אותי באותה שאלה מאיפה אני יודעת.

עו”ד אוחיון:              תראי, בואי נחזור לישיבה של חברי הקנוניה. באיזה בית ישבתם?

העד, גב’ ודאי:           אצל דני.

עו”ד אוחיון:              מי ישבתם?

העד, גב’ ודאי:           אני, חזי, דני ורוני.

עו”ד אוחיון:              זה מי?

העד, גב’ ודאי:           רוני פילבסקי.

עו”ד אוחיון:              מה עם מירב?

העד, גב’ ודאי:           מירב לא הייתה שם.

עו”ד אוחיון:              מירב לא הייתה שם. ועל מה דיברתם?

העד, גב’ ודאי:           מה זאת אומרת? על כל מיני דברים.

עו”ד אוחיון:              לפי מה שאת דיברת בחקירה לא אמרת כל מיני דברים.

העד, גב’ ודאי:           על אהבתנו הרבה לראש העיר לשעבר.

עו”ד אוחיון:              יפה. זאת אומרת הנושא היה יהודה.

כב’ הש’ קובו:            אהבתנו הכוונה בציניות?

העד, גב’ ודאי:           כן, כן.

עו”ד אוחיון:              במירכאות.

כב’ הש’ קובו:            במירכאות.

העד, גב’ ודאי:           סליחה בציניות נכון, זה היה בציניות.

כב’ הש’ קובו:            אני משקף את זה לפרוטוקול.

העד, גב’ ודאי:           נכון, כן.

עו”ד אוחיון:              מכיוון שאותו מפגש,

העד, גב’ ודאי:           סליחה, באמת.

עו”ד אוחיון:              על אותו מפגש לא אמרת שום דבר מיוזמתך, רק אחרי שהחוקרים שואלים אותך יותר מפעם אחת ושואלים אותך ברחל בתך הקטנה ואומרים לך את השמות ואומרים לך שזה היה בבית של דני, רק אז את מאשרת נכון?

העד, גב’ ודאי:           כי למה זה רלוונטי?

עו”ד אוחיון:              אה, למה זה רלוונטי.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              אני אגיד לך למה זה רלוונטי.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              קודם כל המועד. המועד היה לפי טענתך שלך שנה לפני שמסרת את ההודעה ב8.5.2017, זה היה שנה קודם נכון?

העד, גב’ ודאי:           זה באמת אני לא זוכרת מתי זה היה, אבל אני זוכרת שזה היה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) גברתי אני אזכיר לך. ההודעה שלך הייתה ב8.5.2017 את רואה?

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              ואת אומרת לפני שנה.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              בסדר? הייתה פגישה כזאת לפני שנה נכון?

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              יפה, עכשיו נזכרת שזה שנה?

העד, גב’ ודאי:           לא, כי רק עכשיו ראיתי את התאריך של הפרוטוקול, לא קישרתי. אוקיי.

עו”ד אוחיון:              בסדר בוא נמשיך. שנה זה מעמיד אותנו פחות או יותר באמצע 2016. עמוק, עמוק בתוך החקירה. עמוק, עמוק בתוך החקירה שהשתתפת בה אז גם את, גם,

עו”ד שרגנהיים:         יובהר שמדובר אז בחקירה הסמויה ולא בגלויה.

עו”ד אוחיון:              מה זה משנה? די אדוני, שלא תפריעי חברתי. מה זה משנה? עמוק בתוך החקירה איפה שהזהירו אותה (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         זה משנה לצורך הטרמינולוגיה שלנו.

עו”ד אוחיון:              היא מפריעה לי. מספיק במשטרה יש חוקרים, גם פה אתם מביאים אותם לרענונים וכולי וכולי. תני לי את (לא ברור) שלי לחקור בלי להפריע.

עו”ד שרגנהיים:         אני לא מפריעה לך.

עו”ד אוחיון:              באמת? את מפריעה ועוד איך. גברתי כבר בחקירה הראשונה הזהירו אותך שלא לדבר בענייני החקירה?

העד, גב’ ודאי:           נכון, נכון.

עו”ד אוחיון:              נכון. אז די בבקשה אורלי אל תפריעי לי. עכשיו תסבירי לי, שנה וחצי אחרי שמזהירים אותך כבר בפעם השנייה ובפעם השלישית, פעם שנייה סליחה, וגם אחרים נחקרים, איך את מעזה לשבת עם אחרים ולדבר על דני ועל מעשיו של דני? איך את מעזה לשבש הליכי חקירה בצורה כזו חצופה? וגם לא אומרת, רק אחרי שהחוקרים מגלים את זה ממקור אחר רק אז את (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אבל אני לא מבינה את הרלוונטיות, מה אסור לי להיפגש עם חברים לדבר על ראש העיר ולהגיד כמה שאני לא סובלת אותו וכמה שהוא פגע בי? מה זה קשור לחקירה? אני לא מבינה. באמת אסור לי לפגוש חברים ולהגיד, את דני פיטרו, חזי ממורמר כי פיטרו אותו. ברור שאנחנו נדבר על זה, אמרתי לך אנחנו חבר’ה שמספרים אחד לשני הכל, אין לנו עם מי לדבר על הדברים האלה. למה שאני לא אשב איתם, מה זה קשור לחקירה? אני לא יודעת מה הם אמרו ואני לא יודעת מה הוא אמר. אני יודעת מה אני אמרתי ואסור היה לנו לדבר על זה. גם חתמתי, החתימו אותי שאסור לי לדבר על זה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, אני לא מבינה את השאלה שלך באמת.

עו”ד אוחיון:              גברתי רשום,

העד, גב’ ודאי:           איזה קטע, אני לא אמורה להיפגש עם חברים?

עו”ד אוחיון:              לשון שלך ולא שלי. “לשאלתך”, בוודאי שאת לא אומרת את זה מעצמך, “הייתה פגישה כזו לפני כשנה בבית של דני ושוחחנו על מה כל אחד יודע על יהודה”.

עו”ד שרגנהיים:         לא, תמשיך לקרוא עד סוף המשפט.

עו”ד אוחיון:              לא, לא,

עו”ד שרגנהיים:         חברי יקרא עד סוף המשפט.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אדוני ימשיך את המשפט.

עו”ד שרגנהיים:         לא, אני מבקשת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) מה את מתערבת בחקירה? העדה.

כב’ הש’ קובו:            העדה יודעת מה נאמר, היא קראה את ההודעה.

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת מה נאמר, אני גם יכולה להגיד לה.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              גברתי, גברתי, אדוני שיבוש הליכי משפט.

(מדברים ביחד)

עו”ד אוחיון:              אדוני איך מתנהלות חקירות במשטרה (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אדוני ראה. זה שמונעים מסנגור, על מה כל אחד, דיברתם על מה כל אחד יודע על יהודה, כן או לא?

העד, גב’ ודאי:           על מה כל אחד יודע?

עו”ד אוחיון:              ככה זה היה לשון שלך. מה זה איכפת לי, אדוני יראה את ההמשך, מה זה בכלל איכפת לי,

כב’ הש’ קובו:            שורה?

עו”ד אוחיון:              מה כל אחד יודע על יהודה, ועכשיו היא אומרת מתי זה היה מבחינת העדות.

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              מה זה משנה לצורך מה כל אחד יודע על יהודה?

העד, גב’ ודאי:           אני רוצה,

עו”ד אוחיון:              אני שואל על זה אדוני.

העד, גב’ ודאי:           אני אסביר,

עו”ד אוחיון:              חברתי מבקשת ממנה שתטשטש את התשובה. מה כל אחד יודע על יהודה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני אסביר, אני אסביר.

כב’ הש’ קובו:            אני מתיר את השאלה.

עו”ד אוחיון:              בוודאי אדוני, זה סתם חברתי מפריעה פה ורומזת לה על התשובה.

העד, גב’ ודאי:           אני אסביר,

עו”ד אוחיון:              כן, מה כל אחד יודע על יהודה דיברתם כן או לא?

העד, גב’ ודאי:           לא, לא כל אחד, אף אחד לא אמר מה הוא יודע וכל מה שקשור לחקירה.

עו”ד אוחיון:              יפה, אז זה מה שכתוב פה,

כב’ הש’ קובו:            רגע, רגע היא תשלים. כן?

העד, גב’ ודאי:           אני רוצה להסביר, היה הבחור השלישי, שאני לא יודעת אם הוא העיד כאן, רוני פילבסקי,

כב’ הש’ קובו:            מי?

העד, גב’ ודאי:           רוני פילבסקי, זה היה הבחור שעבד עם ראש העיר גם בבחירות וגם בעירייה. והוא היה מאוד מאוד פגוע ממנו. אז הוא אמר “אני רוצה שנשב כולנו, בואו, תגידו לי מה, אני רוצה כאילו להגיש תביעה נגד העירייה”. אבל זה בכלל לא היה קשור לחקירה. הוא ידע שאנחנו לא סובלים אותו,

עו”ד אוחיון:              גברתי,

העד, גב’ ודאי:           ומה זה קשור לחקירה?

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבד מספיק עם השקרים. (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           והוא כן הגיש תביעה נגד העירייה וכן היה גישור בסוף, הוא כן הגיש תביעה וזה לא היה קשור אלינו. זה היה על דברים אחרים.

עו”ד אוחיון:              גברתי שאלה פשוטה,

העד, גב’ ודאי:           כן?

עו”ד אוחיון:              האם, ותגידי כן או לא בלי להוסיף, האם,

כב’ הש’ קובו:            העדה רשאית להוסיף אם היא רוצה.

עו”ד אוחיון:              כן, אבל קודם כל שתגיד כן או לא ואחרי זה תבהיר,

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              תבהיר מה שהיא רוצה.

כב’ הש’ קובו:            בדיוק.

עו”ד אוחיון:              ואני רוצה בבקשה,

העד, גב’ ודאי:           אין בעיה.

עו”ד אוחיון:              אני מבקש ממך להפסיק לטשטש אותנו. “הייתה פגישה לפני שנה בביתו של דני ושוחחנו על מה כל אחד יודע על יהודה”. זה היה או לא היה?

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              ותגידי כן או לא. לא היה.

העד, גב’ ודאי:           זה לא היה קשור לחקירה, נקודה.

עו”ד אוחיון:              סליחה,

העד, גב’ ודאי:           יש עוד דברים שלא קשורים לחקירה שאנחנו יודעים עליו.

עו”ד אוחיון:              אבל גברתי הנכבדה, על מה כל אחד יודע על יהודה זה,

העד, גב’ ודאי:           זה לא קשור לחקירה,

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה להגיד. היו הרבה דברים שנעשו בלשכה שלא קשורים לחקירה, בין אם זה מכתבים אנונימיים שרוני ניסח, ורוני ניסח נאומים ורוני ניסח כל מיני דברים שהוא עשה לראש העיר, ודברים של הבחירות שעשינו ואסור היה לנו לעשות. זה לא קשור לחקירה.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי,

העד, גב’ ודאי:           הרבה דברים דיברנו נכון, אבל זה לא היה קשור לחקירה.

עו”ד אוחיון:              את סיפרת,

העד, גב’ ודאי:           אני חתמתי שאסור לנו לדבר על מה שקשור לחקירה, אני בטח לא אלך להסתבך עם החוק, שיהיה ברור.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב, את לוקחת מנזקקים, את הולכת לפי (לא ברור), אנחנו עוד נדבר על זה, אחת מהן נמצאת בחוץ אולי, אני לא יודע מי זאת שבחוץ. נדבר על זה, לאט – לאט עם המוסר שלך. וגברת ודאי נתחיל בך. את כן סיפרת כל מה שאת יודעת על יהודה?

העד, גב’ ודאי:           לא סיפרתי כל מה שאני יודעת עליו.

עו”ד אוחיון:              אבל כשאת אמרת פה שכל אחד סיפר,

העד, גב’ ודאי:           זה לא סיפרנו (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              כל, תקשיבי,

העד, גב’ ודאי:           אז אני מסבירה שלא סיפרנו כל מה שאנחנו יודעים עליו, לא.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי בבקשה,

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת עליו עוד הרבה דברים שלא אמרתי.

עו”ד אוחיון:              מאיפה את יודעת מה האחרים אמרו בחקירה, שאת יודעת שהם לא סיפרו,

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת מה הם אמרו בחקירה, זה העניין.

עו”ד אוחיון:              אז למה את אומרת שאחרים גם לא דיברו על מה שהם סיפרו בחקירה?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת לך, אנחנו אמרנו כולנו ביחד לא מדברים על מה שהיה בחקירה, אסור לנו לדבר, נקודה זהו. דיברנו על דברים אחרים. וגם אם תשאל אותי את זה עוד פעם 7 פעמים,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) רק אחרי שתפסו אתכם,

העד, גב’ ודאי:           לא תפסו אותנו כלום כי לא קרה כלום.

עו”ד אוחיון:              כן.

העד, גב’ ודאי:           לא קרה כלום. אם מישהו גם אמר שהייתה פגישה סימן שאין מה להסתיר נכון?

עו”ד אוחיון:              אחרון שאמר “לא היה כלום כי לא קרה כלום”.

העד, גב’ ודאי:           סבבה.

עו”ד אוחיון:              כן, אז אולי לפחות תשני מהנוסח הזה.

העד, גב’ ודאי:           לא דיברנו על החקירה.

עו”ד אוחיון:              ככה קראתי לא מזמן בעיתון. אז לא, לא, זאת אומרת דיברתם כל אחד מה שהוא יודע על יהודה, אבל בתנאי שזה לא קשור להאשמות שמאשימים את יהודה ושהעיתונים מלאים בהם.

העד, גב’ ודאי:           אגב אני גם לא יודעת באותו זמן אם מישהו מהם נקרא לחקירה, אני רק יודעת עליי שנקראתי לחקירה.

עו”ד אוחיון:              אפילו לא ידעת שהם נקראו לחקירה.

העד, גב’ ודאי:           כן, לא ידעתי.

עו”ד אוחיון:              עכשיו תראי,

העד, גב’ ודאי:           אני גם לא יודעת מה התאריכים.

עו”ד אוחיון:              זה שקר מוחלט, שקר מוחלט ואת בכל פעם שאת ממשיכה לדבר הם פשוט צצים השקרים שלך. תראי מה כתוב פה, 16.3.15, הרבה לפני הפגישה הזאת את מתקשרת מיוזמתך ואומרת שאת יודעת שגם רוני וגם מירב הוזמנו לחקירה.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              מה את אומרת על השקרים שלך פה?

העד, גב’ ודאי:           נו רוני ומירב זה לא דני וחזי. על מירב אני,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           על מירב ידעתי הכל.

עו”ד אוחיון:              את באמת חושבת שאנחנו כאלה מטומטמים?

העד, גב’ ודאי:           לא, על מירב ידעתי שהיא הייתה בחקירה.

עו”ד אוחיון:              ורוני לא השתתף אתכם בפגישה?

העד, גב’ ודאי:           רוני השתתף בפגישה אבל (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              ואת לא אמרת שלא ידעת שאף אחד מהמשתתפים היה בחקירה,

העד, גב’ ודאי:           כן, בפגישה הזו לא ידעתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) הפגישה הייתה ב2016, שבמרץ 2015 מיוזמתך את אומרת שאת ידעת שרוני היה בחקירה.

העד, גב’ ודאי:           אני לא ידעתי שרוני היה בחקירה.

עו”ד אוחיון:              אז למה, את לא ידעת. אז למה אמרת לחוקר, למה אמרת לחוקר שרוני, אני מבקש אדוני,

העד, גב’ ודאי:           בסדר לא יודעת, לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              רק שנייה אחת, אני אבקש אדוני להגיש את זה, אלא אם כן חברתי תסכים שהיא התקשרה מיוזמתה. אם חברתי תסכים אני לא אעמיס על התיק. אם חברתי לא תסכים,

כב’ הש’ קובו:            לא, רוצים להגיש, להגיש. אין בעיה.

עו”ד אוחיון:              אבל יש לנו רק אחד אדוני.

כב’ הש’ קובו:            אין מה לעשות. המסמך (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אחר כך הצדדים יסתדרו ביניהם. מסומן נ/2.

עו”ד שרגנהיים:         איזה מסמך זה רק אדוני?

עו”ד אוחיון:              מה16.3.15.

כב’ הש’ קובו:            המסמך מסומן בתיק מ/8 אם אני מזהה נכון.

עו”ד אוחיון:              טוב. אני אתן לך הזדמנות לשנות את התשובה שלך כי היא לא נכונה. את רוצה לנצל אותה?

העד, גב’ ודאי:           לא, לא, אני לא זוכרת (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) את עדיין עומדת שלא ידעת,

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              שרוני זומן לחקירה.

העד, גב’ ודאי:           לא בפגישה הזאת למיטב זכרוני.

עו”ד אוחיון:              מה יהיה? בוא נמשיך, בואי נמשיך. תאמרי לי בבקשה, תגידי לי כן או לא. האם נכון שחזי אמר לך במפורש שהוא הלך לאסוף תלושים בסכומים גדולים מאוד גם אחרי שהוא הפסיק לעבוד בעירייה?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              אמר או לא אמר?

העד, גב’ ודאי:           הוא אמר.

עו”ד אוחיון:              אמר. עכשיו רק שנדע, מתי חזי הפסיק לעבוד בעירייה?

העד, גב’ ודאי:           לדעתי 2014, אני לא זוכרת בדיוק.

עו”ד אוחיון:              2014.

העד, גב’ ודאי:           כי כבר לא עבדתי שם אז אני לא יודעת בדיוק.

מר בן חמו:                יולי, יולי.

עו”ד אוחיון:              אני אגיד לך, יולי 2014. ובואי תראי מתי,

עו”ד שרגנהיים:         אבל אנחנו הולכים לפי, לא משנה.

עו”ד אוחיון:              למה את מפריעה?

עו”ד שרגנהיים:         אני מפריעה? מאיפה הגיע המידע שזה יולי 14?

עו”ד אוחיון:              אני אתן לה את זה, אם היא רוצה שתגיד לה את זה. אנחנו יודעים.

עו”ד שרגנהיים:         היא אמרה שהיא לא יודעת כי היא כבר לא עבדה שם. הנאשם אמר שביולי 14,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         זה ממילותיו של הנאשם, שיובהר לפרוטוקול.

עו”ד אוחיון:              נכון, אני נותן לה את זה כנתון. מכיוון שהנתון הזה (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         זה נתון שהנאשם מסר.

עו”ד אוחיון:              אדוני סתם חברתי מפריעה,

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אדוני חברתי משתוללת פה ומפריעה לחקירה.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              הנתון הזה מצוי גם בדברים של חזי שהעיד פה וגם (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              את חושבת שזה תאריך אחר? תגידי תאריך אחר. למה את מפריעה לחקירה?

עו”ד נחמן:                ספטמבר – אוקטובר 2014.

עו”ד אוחיון:              ספטמבר – אוקטובר 2014.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד) לא משנה. בין יולי לאוקטובר 14, פחות חשוב.

עו”ד אוחיון:              עכשיו, עכשיו בואי תראי. אני רואה בהודעה שלך שהייתה ביום 25.2.15 שחזי סיפר לך שאחרי שכבר לא עבדת בעירייה הוא הביא אותם לבקשת יהודה, אבל אחרי שהוא כבר לא עבד בעירייה הוא הביא 40 אלף שקל מיינות ביתן. נכון שזה מה שהוא אמר לך?

העד, גב’ ודאי:           זה מה שחזי אמר לי.

עו”ד אוחיון:              יפה. ואם הוא מספר פה שזה לא היה ולא נברא, אז הוא פשוט משקר נכון?

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) במפורש נכון?

העד, גב’ ודאי:           לי הוא אמר.

עו”ד אוחיון:              לך, יפה. בואי נמשיך. את יודעת את זה יפה, כי היו פה גם קבלנים שהעידו שהוא חוץ מזה שאחרי שהוא גמר את העבודה אני מדבר, רק אחרי שהוא גמר את העבודה. חוץ מזה שהוא הלך לקח בעצמו ולך תדע מה נעשה איתם, כי וידאל שהיה אחריו לא חילק בפעם הראשונה. רק שנמקם את זה, שזה יהיה ברור שמדובר בראש השנה, בואי תקראי, אחרי שהוא הפסיק לעבוד. זאת אומרת זה ברור (מדברים ביחד),

עו”ד נחמן:                לא, לא, לא,

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד) חברי ידייק בתאריך.

עו”ד אוחיון:              רגע אחד, אני אראה לך את זה.

כב’ הש’ קובו:            ספטמבר 14 אנחנו מדברים?

עו”ד אוחיון:              אבל אני אראה לה, בוודאי.

כב’ הש’ קובו:            ספטמבר 14? אז השאלה אם הוא כן עובד או לא עובד. בסדר, ספטמבר 14 זה על הגבול.

עו”ד שרגנהיים:         לא סתם יש מחלוקת.

עו”ד אוחיון:              למה ככה? היא אומרת,

כב’ הש’ קובו:            כי המדינה אומרת שלגרסתה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זה לא משנה, אדוני זה שהתביעה לא מבקשת לרדת לחקר האמת כבר ידעתי מזמן, אבל,

כב’ הש’ קובו:            למה לחלק ציונים כל הזמן? זה לסיכומים.

עו”ד אוחיון:              אני אגיד לאדוני, כי כל הזמן במקום לעזור לרדת לחקר האמת היא רוצה להיתפס לתאריך ולנסות לעקם את האמת. העדה אומרת אחרי שחזי כבר לא עבד בעירייה, זו עובדה שאי אפשר לטשטש.

כב’ הש’ קובו:            בסדר.

עו”ד אוחיון:              השאלה (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אם היא זכרה שזה היה ספטמבר היא לא חשובה. אם לתביעה חשובה האמת אז זה ברור שהמילה פה “אחרי שחזי כבר לא עבד בעירייה”. הוא גם מסביר לה, אמר “הלכתי להביא כי”,

כב’ הש’ קובו:            אז מה השאלה לעדה?

עו”ד אוחיון:              רק שנייה. לא יכולתי לשאול כי חברתי הייתה צריכה לקום מיד כי היא נזעקת. שיהיה ברור, מה שהוא סיפר לך הוא סיפר שהוא עשה בראש השנה האחרון,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              נכון?

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת אם אני אסתכל ראש השנה האחרון שלפני פברואר 2015, זה ספטמבר – אוקטובר, אני לא יודע. אפשר להסתכל,

כב’ הש’ קובו:            לא משנה, ספטמבר – אוקטובר 14.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              מתי שזה לא יהיה.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              מה שברור הוא, ואת נמצאת שם,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              את יודעת שבאותו זמן חזי כבר לא עבד בעירייה נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן, נכון.

עו”ד אוחיון:              זה את יודעת.

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              יפה. לא משנה לי. זה בזמן שחזי כבר לא עבד בזה, ואת נמצאת שם במקום, את יודעת בדיוק מתי הוא הפסיק לעבוד נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת מתי הוא הפסיק לעבוד.

עו”ד נחמן:                סליחה באיזה מקום היא נמצאת?

כב’ הש’ קובו:            העדה לא נמצאת שם.

עו”ד נחמן:                העדה עזבה שנה לפני כן.

עו”ד אוחיון:              טוב, בסדר. את לא נמצאת שם אבל את יודעת שחזי כבר לא עבד בעירייה כי זה מה שהוא אמר לך. אמר לך “אחרי שהפסקתי לעבוד בעירייה, בראש השנה האחרון, אחרי שהפסקתי לעבוד בעירייה יהודה ביקש ממני והלכתי והבאתי”.

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              זה מה שהוא אמר לך נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              בוודאות נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן. מתי הוא סיים את העבודה בעירייה?

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           מתי הוא סיים את העבודה בעירייה?

עו”ד אוחיון:              מה זה עניינך?

העד, גב’ ודאי:           לא, אני שואלת,

עו”ד אוחיון:              מה זה, אדוני רואה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אדוני רואה איך עדים לומדים לשקר מההערות? מה זה עניינך?

העד, גב’ ודאי:           אני אסביר לך.

עו”ד אוחיון:              לא, תסבירי לי מה זה עניינך.

העד, גב’ ודאי:           אני רק רוצה להבהיר משהו, זה לא משנה לאן אתה חותר, זה רק עניין שלי. אני רק רוצה להבהיר משהו. אני לא עבדתי בעירייה מספטמבר לצורך העניין,

כב’ הש’ קובו:            ספטמבר?

העד, גב’ ודאי:           2013.

כב’ הש’ קובו:            13, שנה קודם.

העד, גב’ ודאי:           פורמלית לא עבדתי בעירייה מינואר 2014. זאת אומרת שהוא יכול עדיין, בן אדם יכול להיות עדיין עובד עירייה אבל לא לעבוד, זה נקרא חודשי הסתגלות.

עו”ד אוחיון:              מה זה קשור?

העד, גב’ ודאי:           לא, אני רק מבהירה, אני לא יודעת לאן אתה חותר אני רק אומרת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           הוא לא היה בעירייה (מדברים ביחד), נקודה. בוודאות. לא.

עו”ד אוחיון:              כשחזי בא וסיפר לך,

העד, גב’ ודאי:           הוא אמר “אני לא עובד כבר בלשכה וראש העיר פנה אליי”, נכון.

עו”ד אוחיון:              בדיוק, בדיוק. אז מה זה משנה התאריך? הוא אמר לה “גם כשלא עבדתי ראש העירייה פנה אליי”. תראי לא הייתה פניה כזאת כי זו בדיוק התקופה, זה החג הראשון שוידאל נכנס ווידאל אמר שבחג הראשון באמת הוא לא הסתדר, הוא עוד לא חילק. זה דברים שחזי לקח לכיסו את כל התלושים האלה. ואני אגיד לך, את אומרת את לא יודעת, אבל חלק הוא נתן לך. חלק מהתלושים שחזי גנב את קיבלת.

העד, גב’ ודאי:           שקר.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              באופן שיטתי.

עו”ד שרגנהיים:         סליחה אני מתנגדת לחלק הראשון של השאלה.

כב’ הש’ קובו:            לא, (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         חברי רוצה לשאול שאלה על העדה, ישאל שאלה על העדה. חברי רוצה להגיש כתבי אישום, יעבור לפרקליטות ויהיה לו את הסמכות.

כב’ הש’ קובו:            לא, שנייה, אבל החלק השני הוא החשוב. יש הטחה בעדה שהיא גנבה כסף.

עו”ד שרגנהיים:         בבקשה.

עו”ד אוחיון:              אני אומר לך, חזי ואת יודעת את זה, הוא לקח לא רק את התלושים האלה. חזי גם לקח תלושים של קבלן שהיה פה והעיד שהוא ביקש, חזי, אחרי שהוא כבר הפסיק לעבוד,

העד, גב’ ודאי:           איך זה קשור אליי?

עו”ד אוחיון:              להעביר תלושים לרפי כחלון ומשם הוא לקח אותם.

העד, גב’ ודאי:           איך זה קשור אליי אבל?

עו”ד אוחיון:              לא, עכשיו אני אגיד לך איך זה קשור אלייך.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              כי את קיבלת הרבה פעמים מהגניבות של חזי תלושים.

העד, גב’ ודאי:           שקר וכזב.

עו”ד אוחיון:              וידעת מכיוון שעשית את זה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           שקר וכזב, זו עלילה, עלילה.

עו”ד אוחיון:              תגידי את מכירה את אורי מועלם?

העד, גב’ ודאי:           שקר. כן, היה נהג של ראש העיר.

עו”ד אוחיון:              את מכירה אותו.

העד, גב’ ודאי:           היה נהג של ראש העיר.

עו”ד אוחיון:              בחור פשוט נכון?

העד, גב’ ודאי:           היה נהג של ראש העיר.

עו”ד אוחיון:              את מכירה אותו בתור בחור פשוט, אמין,

העד, גב’ ודאי:           בחור מקסים.

עו”ד אוחיון:              מהימן, ישר וכנה?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד שרגנהיים:         שוב, מה המשמעות של,

כב’ הש’ קובו:            עד לא מעיד עדות אופי על עד אחר.

עו”ד שרגנהיים:         בדיוק.

כב’ הש’ קובו:            רוצים עדי אופי (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         לא, כי פתאום חברי מאוד אוהב עדויות סברה, אני מתפלאת. כשאני מבקשת זה בלתי קביל.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            אז לא, להתקדם לשאלה הבאה. העדה לא צריכה לענות מה אופיו של העד.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              אבל אדוני אני צריך סבלנות, כי לתביעה יש את כל הקרדיט. הם חוקרים במשטרה ממה שהם רוצים.

כב’ הש’ קובו:            אבל בסדר, אבל,

עו”ד אוחיון:              אני אגיד לאדוני למה זה רלוונטי, כי תיכף שאני אעמת אותה עם דברים שאמר אורי מועלם עכשיו אדוני יקבל ציונים, כי הרי היא נתנה ציונים גם לנאשם נכון? היא נתנה ציונים קודם, כשהיא נתנה ציונים לאחרים זה היה בסדר. עכשיו בוא נשמע מה אורי מועלם אומר ועכשיו נשמע אם היא תישאר בציונים האלה.

העד, גב’ ודאי:           יאללה.

עו”ד אוחיון:              אפשר גם לתת קצת קרדיט לחקירה נגדית כי זה מה שיש לנו אדוני. אדוני היה פעם סנגור, אדוני יודע. אנחנו אין לנו את הכוח שיש שם, אבל זה מה שיש לנו. אז מה שיש לנו לא צריך להפריע כל הזמן. אומר אורי מועלם, כותב תצהיר. הוא כותב שם כל מיני דברים שאנחנו עוד נברר אותם עם אחרים, אבל לגבייך הוא כותב ככה “ברצוני להוסיף”, אני כותב מילה במילה, זה יכול להיות במירכאות בפרוטוקול. “ברצוני להוסיף על רונית ודאי, מנהלת לשכת ראש העיר דאז של מר בן חמו, ביקשה ממני לחלק מעטפות עם תווי שי, עם רשימות שהיא נתנה לי כדי לחלק. וביצעתי זאת. ובנוסף שלחה אותי לעמותת מלב”י”

מר בן חמו:                מלב”י.

עו”ד אוחיון:              “מלב”י, עמותה למוצרי חשמל וריהוט יד שנייה, לקחת תנור אפייה ולהעביר לאחותה שגרה בדרום תל אביב. וכששאלתי במלב”י אם צריך לשלם אמרו לא. וכן הוסיפה תווי שי ואמרה לי למסור את זה לאחותה ביד וביצעתי זאת”. זאת אחותך שחשבתי שקוראים לה לימור, אז מה השם שלה?

העד, גב’ ודאי:           אחותי קוראים לה אורית, היא גרה,

עו”ד אוחיון:              אה, אורית, אורית, התבלבלתי. כן, מה את אומרת על מה שאומר פה,

העד, גב’ ודאי:           על מה שאומר אורי? תנור,

עו”ד אוחיון:              אורי האמין כן, הישר.

העד, גב’ ודאי:           תלושים נתתי לאחותי ממני כנראה, ויכול להיות שגם הבאתי לה תנור ממלב”י, שזה היה לנזקקים. אחותי חד הורית עם חמישה ילדים קטנים, בלי בעל. אז כאילו לא הבנתי במה, לגבי החלוקה, שנתתי לאורי רשימות עם מעטפות לחלק, זה לא. זה לא.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי בבקשה, בואי נדון קצת בך כאיש ציבור, ראש לשכה. כשביקשת מעמותת מלב”י את התנור, ביקשת את זה בכובע של מי שהיא ראש לשכה בעירייה?

העד, גב’ ודאי:           לא, ממש לא, אני לא מכירה אותם. זה אורי הציע לעזור ואורי הלך לשם. אורי ידע שאחותי, כאילו יש לה בעיות והיא חד הורית.

עו”ד אוחיון:              ואת שלחת את אורי שהוא עובד ציבור,

העד, גב’ ודאי:           כן, אבל הם (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה היה מאוד מקובל, כן.

עו”ד אוחיון:              זה היה מקובל.

העד, גב’ ודאי:           זה היה מקובל בעיר, היינו עושים את זה לכל הנזקקים.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת את יכולה,

העד, גב’ ודאי:           זה לא ממני, זה פעם אחת שאני ביקשתי בכל השנים האלה. אבל תמיד עשו את זה לנזקקים.

עו”ד אוחיון:              סיפר לי הנאשם שהיית מאוד אסרטיבית בתור ראש לשכה ועמדת על שלך כשרצית, וגם אמרת לו עשרות אם לא מאות פעמים לא, “לא נראה לי, אני לא רוצה. אני חושבת שזה לא ככה ולא אחרת”. מה את אומרת?

העד, גב’ ודאי:           לגבי מה?

עו”ד אוחיון:              בכל דבר,

העד, גב’ ודאי:           תהיה ספציפי, לא. לגבי מה?

עו”ד אוחיון:              את לא יכולה לענות (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, לא. ספציפית.

עו”ד אוחיון:              אני חושב שברור שאת יכולה לענות.

העד, גב’ ודאי:           ספציפית תגיד.

עו”ד אוחיון:              אני לא אכנס עכשיו לדוגמאות ספציפיות. יכולת לענות ובחרת לא לענות. עכשיו תראי, זה היה כל חג. כל חג גם את וגם חזי, אני אומר לך, נתתם תלושים לאחותך.

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              כל חג.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              אז כל כמה פעמים?

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              כמה פעמים?

העד, גב’ ודאי:           מה זאת אומרת כמה פעמים? אולי, אני, שאני קיבלתי ממנו את המעטפה שלי שהוא נתן לי מתנה, את האלף משהו שדיברנו קודם, היו פעמים שמתוך זה נתתי לאחותי. אבל זה ממני אליה וזה ממה שקיבלתי ממנו. אפרופו נזקקים.

עו”ד אוחיון:              הבנתי. אז תאמרי לי בבקשה בעניין הזה של הסכומים עוד פעם, רצית קצת לסייג את הסכומים, אז אמרת שבהתחלה זה היה 400,

העד, גב’ ודאי:           אחרי זה 500 ולאט לאט זה עלה, כן.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). תגידי לי, בואי נדרג את זה. כמה פעמים זה היה 400 – 500 לפני שזה עלה?

העד, גב’ ודאי:           ממש בהתחלה לפני,

עו”ד אוחיון:              כמה, כמה פעמים? לא איכפת לי בהתחלה. כמה פעמים?

העד, גב’ ודאי:           אולי 3 או 4, אני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              3 או 4 פעמים היה 500. אז,

כב’ הש’ קובו:            רק שאני אבין, אנחנו מדברים על תלושים,

העד, גב’ ודאי:           שקיבלנו ממנו לחג.

כב’ הש’ קובו:            שלא קשורים,

העד, גב’ ודאי:           מהעירייה, כן.

כב’ הש’ קובו:            בואי נפריד בין התלושים שאת מקבלת מהעירייה או מהוועד,

העד, גב’ ודאי:           כן.

כב’ הש’ קובו:            לבין התלושים האלה של הקבלנים.

העד, גב’ ודאי:           כן.

כב’ הש’ קובו:            תפרידי בתשובה שלך.

העד, גב’ ודאי:           כן, כן.

כב’ הש’ קובו:            שנדע מה שייך למה.

עו”ד אוחיון:              אז 3 או 4 פעמים קיבלת 400 – 500?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              ואז מה?

העד, גב’ ודאי:           מה זאת אומרת?

עו”ד אוחיון:              זה עלה למה?

העד, גב’ ודאי:           זה עלה לאלף.

עו”ד אוחיון:              ואז אלף. אז יש לנו שנה וחצי של 500. כמה פעמים אלף, פעם – פעמיים?

העד, גב’ ודאי:           ולא קיבלתי ישר מהשנים הראשונות, אבל לקראת, ב5 שנים האחרונות כן. אם אתה עושה חישוב מתמטי.

עו”ד אוחיון:              מה?

כב’ הש’ קובו:            כמה סך הכל קיבלת שלא מהעירייה או מהוועד? זאת אומרת שלא בדרך המקובלת.

עו”ד אוחיון:              לא, לא, (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אה גם את זה?

עו”ד אוחיון:              אחרי זה נגיע, את הסיכום. את אומרת שלא בשנים הראשונות, אז זה יכול להיות ב3 שנים האחרונות?

העד, גב’ ודאי:           לא, גם 5.

עו”ד אוחיון:              זה גם יכול להיות 3?

העד, גב’ ודאי:           ב5 שנים האחרונות, כן.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת ב5 שנים האחרונות.

עו”ד אוחיון:              זה גם יכול להיות 3 שנים אחרונות? אני שואל.

העד, גב’ ודאי:           גם, כן.

עו”ד אוחיון:              גם. אז נניח עכשיו 3 שנים או 4 שנים אחרונות זה יכול להיות. בהתחלה קיבלת מה?

העד, גב’ ודאי:           500.

עו”ד אוחיון:              500 פעם או פעמיים או 3?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              ואחרי זה קיבלת?

העד, גב’ ודאי:           אלף.

עו”ד אוחיון:              כמה, פעם או פעמיים?

העד, גב’ ודאי:           פעמיים.

עו”ד אוחיון:              פעמיים. ואחרי זה קיבלת?

העד, גב’ ודאי:           1500.

עו”ד אוחיון:              1500.

העד, גב’ ודאי:           בפעם האחרונה קיבלתי 2000.

עו”ד אוחיון:              רק פעם אחרונה קיבלת 2000.

העד, גב’ ודאי:           זה מה שאני זוכרת, כן.

עו”ד אוחיון:              אז אם אני מסכם, את סיימת לעבוד ב2013 נכון? בספטמבר. וקיבלת תלושים בין 3 ל5 שנים האחרונות, הבנתי נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              זה הכל בתקופה של חזי ברזני, כי הוא התחיל ב2007 נכון? זה יוצא,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              והסכום הכולל היה משהו כמו 10,000 שקל אם אני עושה חשבון. אולי יותר?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              נכון?

העד, גב’ ודאי:           איך הגעת ל10?

עו”ד אוחיון:              לא יודע, (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           5 כפול 4 זה 2000, 1500 זה 5000 ועוד, 7000 בערך. אני לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              7000 אוקיי. תראי עכשיו בבית המשפט את מבינה שאולי יש בעיה אז את מצמצמת את הסכומים. אבל תראי במשטרה כשחשבת ככה שאת, כל המרבה אז הוא מפליל רק את יהודה, תראי מה את אומרת. אני מקריא משורה 34 בהודעה לפני האחרונה, מ2016.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד) הסכום הזה שאת נקבת בו, 7000 שקל פלוס מינוס,

העד, גב’ ודאי:           אני שוב אומרת,

כב’ הש’ קובו:            שנייה, שנייה אחת אני רוצה לחדד.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

כב’ הש’ קובו:            זה מהתלושים של הקבלנים לכאורה?

העד, גב’ ודאי:           כן.

כב’ הש’ קובו:            גם, רק הקבלנים,

העד, גב’ ודאי:           כן.

כב’ הש’ קובו:            או שזה כולל גם מה שקיבלת מהעירייה?

העד, גב’ ודאי:           לא כולל העירייה.

עו”ד אוחיון:              רק, רק.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי, שזה יהיה ברור לכולם.

עו”ד אוחיון:              רק. וזה כמובן, כשאת אומרת קבלנים כן, זה מה שנראה לך. זה לא מה שאת ראית במו עינייך. פשוט קיבלת תלושים ואמרת “אני מניחה שזה מהקבלנים” נכון?

העד, גב’ ודאי:           ראיתי את המעטפה נכנסת לחדר, ראיתי את המעטפה במגירה ומשם מהמגירה קיבלנו. ראיתי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) את לא ראית את התהליך מהמגירה, (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אני ישבתי ליד ראש העיר כשהוא כתב לכל אחד ברכה על המעטפות והוא רשם את השם וכתב ברכה.

עו”ד אוחיון:              נכון, נו אז מה הבעיה עם זה? מי הביא לו את המעטפות? חזי נכון?

העד, גב’ ודאי:           מעטפות,

עו”ד אוחיון:              מי הביא לו את המעטפות?

העד, גב’ ודאי:           מעטפות ריקות, כן.

כב’ הש’ קובו:            לא, את התלושים מי הביא לו.

העד, גב’ ודאי:           חזי הביא לו את התלושים.

כב’ הש’ קובו:            חזי.

עו”ד אוחיון:              חזי הביא לו את המעטפות ריקות. הוא רשם על המעטפות הריקות נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              זהו. מה עוד ראית?

העד, גב’ ודאי:           שהיה סכום ליד השם כמה לשים לכל אחד במעטפה.

עו”ד אוחיון:              כמה לשים, ומי ששם זה חזי נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן, אבל בהנחיה, באישור אתה יודע.

עו”ד אוחיון:              אישור (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           הוא לא על דעת עצמו.

עו”ד אוחיון:              מה זה כן באישור? טוב בואי נמשיך.

העד, גב’ ודאי:           זה באישור ראש העיר, מה זאת אומרת? אתה לא,

עו”ד אוחיון:              את שמעת את האישור?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              את שמעת?

העד, גב’ ודאי:           כן, כן.

עו”ד אוחיון:              כן, גם את זה שמעת, בסדר.

העד, גב’ ודאי:           היו גם פעמים ששמעתי.

עו”ד אוחיון:              תגידי, “כמה פעמים ששמעתי”. תגידי לי בבקשה רגע, הרי הגרסה שלך מלאכותית. אם זה אישור, למה את צריכה כמה פעמים לשמוע?

העד, גב’ ודאי:           כי זה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד), הרי אם הוא נותן לצורך העניין,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אם זה נעשה באישור למה צריך כל פעם להגיד,

העד, גב’ ודאי:           כמה פעמים במהלך השנים.

עו”ד אוחיון:              כן, כן, כן.

העד, גב’ ודאי:           כמה פעמים במהלך השנים.

עו”ד אוחיון:              גברת רונית, תקשיבי אם זה היה אמיתי,

העד, גב’ ודאי:           כמה פעמים במהלך השנים.

עו”ד אוחיון:              לא היה צריך לבקש בכלל, אולי פעם אחת. זה מלאכותי,

העד, גב’ ודאי:           במהלך השנים אני מזכירה לך.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אתה מעוות את הדברים, לא, אתה מעוות אבל.

עו”ד אוחיון:              כמה פעמים,

העד, גב’ ודאי:           כמה פעמים במהלך השנים, בסדר?

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה,

העד, גב’ ודאי:           כמה לתת לכל אחד. היה דיון לפעמים על זה.

עו”ד אוחיון:              לא, לא על זה דיברת עכשיו, על האישור. אל תתחילי,

העד, גב’ ודאי:           גם אישור, גם.

עו”ד אוחיון:              אדוני רואה פה איזה,

עו”ד שרגנהיים:         לא, סליחה העדה עונה לשאלה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לא, לא, לא,

עו”ד שרגנהיים:         עם כל הכבוד.

עו”ד אוחיון:              דיברתי רק על האישור.

עו”ד שרגנהיים:         לא, שוב חברי יאפשר לעדה לתת תשובה מלאה.

עו”ד אוחיון:              טוב, תמשיכי לסכל את החקירה. תיהנו מפירות החקירות המשטרתיות שלך ומהראיונות ולא תאפשרו פה חקירה נגדית.

עו”ד שרגנהיים:         למה? אני נהנית כרגע מפירות החקירה הנגדית ורק ממנה.

עו”ד אוחיון:              מה?

עו”ד שרגנהיים:         אמרתי שאני כרגע נהנית מפירות החקירה הנגדית. אני מודה לחברי על השאלות, אני רק מבקשת לאפשר גם לעדה לתת תשובות מלאות.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              כן. גברתי על האישור אני מדבר איתך. אין מצב שחזי עוד פעם מבקש אישור לקחת מהתלושים של הנזקקים. אם הוא קיבל פעם אחת והוא מביא את המעטפות והוא חותם, זה מלאכותי להגיד לו “יהודה אתה מאשר לי לקחת מפה?” והוא אומר לו “כן, הנה. בסדר באישור”. הוצאת את חזי מהתמונה שהוא עושה את זה לבד, כל הכבוד לך. אבל זו סיטואציה לא אמיתית, היא לא מתרחשת במציאות.

עו”ד שרגנהיים:         יש שאלה?

העד, גב’ ודאי:           זהו, אני גם מחכה.

עו”ד אוחיון:              כן. אני מציג בפנייך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני מחכה לשאלה.

עו”ד אוחיון:              את רוצה להגיב עליה?

העד, גב’ ודאי:           לא, אני מחכה לשאלה.

עו”ד אוחיון:              לא, לא. אני נתתי לך את ההזדמנות. זו סיטואציה מלאכותית לחלוטין, אף אחד לא נוהג כך. נמשיך.

עו”ד שרגנהיים:         חברי מבלבל בין סיכומים לחקירה נגדית?

עו”ד אוחיון:              אם אני צריך לעשות סמינריונים אני אגיד לך את השעות שבהם אני פועל, אני אגיד לך כמה זה עולה ואני אשמח,

עו”ד שרגנהיים:         אני אבוא בשמחה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד), לא, לא, פה סמינריונים אני לא עושה.

עו”ד שרגנהיים:         לא, אני אבוא לסמינריון בשמחה, ובכל זאת פה אני אשמח לשמוע שאלות של חקירה נגדית.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            רבותיי, רבותיי בואו נתקדם.

עו”ד אוחיון:              תראי מה את אומרת, כשחשבת שכל המרבה הרי זה משובח, ככה להלהיט על יהודה לפני שחשבת שאולי יש בעיה. אני מצטט “אני קיבלתי כל חג, פסח וראש השנה. היו פעמים שקיבלתי אלף, פעמים 1500, פעמים 2000”, שעשית את זה עכשיו רק פעם. “בתחילת עבודתי זה התחיל באלף, עלה ל1500 והמשיך ל2000”. אין לא 400 לא 500,

העד, גב’ ודאי:           לא, זה לא התחיל,

עו”ד אוחיון:              לא 3 ולא פעם ולא כלום. אלו דברים שלך כשחשבת שאת רק עושה יותר בעיה ליהודה, לפני שאמרתי לך שאולי גם לך יש בעיה. ציטטתי מילה במילה ממה שכתבת פה.

העד, גב’ ודאי:           בסדר.

עו”ד אוחיון:              את יכולה להסביר את זה, למה שיקרת במשטרה?

העד, גב’ ודאי:           לא שיקרתי במשטרה.

עו”ד אוחיון:              למה לא?

העד, גב’ ודאי:           כי הזיכרון שלי של השנים האחרונות, ה500 זה היה בהתחלה אמרתי את זה גם פה.

עו”ד אוחיון:              סליחה גברתי,

העד, גב’ ודאי:           ואחר כך זה עלה לאלף.

עו”ד אוחיון:              הזיכרון שלך במשך השנים מ2016 השתפר ופתאום נזכרת בזה?

העד, גב’ ודאי:           לא, זה לא פתאום. אני אומרת עד היום גם את מה שאני אומרת. זה התחיל ב500, זה עלה לאלף, 1500 ו2000.

עו”ד אוחיון:              אולי לא הבנת את השאלה שלי.

העד, גב’ ודאי:           נכון, אולי לא.

עו”ד אוחיון:              מה שאני מאמין אבל, בחקירה שלך ציטטתי, “בתחילת עבודתי זה התחיל באלף”, אין 500. עכשיו את אומרת שזה התחיל ב500.

העד, גב’ ודאי:           זה היה גם 500.

עו”ד אוחיון:              והיה 3 פעמים 500. תקשיבי אני שואל (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אז אני עונה לך אלף פעמים כן,

עו”ד אוחיון:              גברתי את אפילו לא מחכה לשאלה,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אולי לא זכרתי. זה לא סותר את זה, זה ממש לא סותר.

עו”ד אוחיון:              זה סותר גברתי.

העד, גב’ ודאי:           זה ממש לא סותר.

עו”ד אוחיון:              הייתה לך אז מוטיבציה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה לא קשור אחד לשני.

עו”ד אוחיון:              אדוני היא לא מאפשרת לשאול, נכנסת בדברים.

העד, גב’ ודאי:           סליחה, לא, לא, בסדר.

עו”ד אוחיון:              תמתיני לסוף השאלה.

העד, גב’ ודאי:           סבבה.

עו”ד אוחיון:              היום גימדת את הסכומים, עשית אותם לא יודע, 3 פעמים 500, 1500. ועוד פעמיים 1500, עוד 3000, 4500. אולי פעם אחת 2000, מקסימום 7000 שקל.

העד, גב’ ודאי:           אתה,

עו”ד אוחיון:              זה יופי. אבל כשהיית במשטרה אמרת כמה פעמים אלף, כמה פעמים 1500 וכמה פעמים 2000. זה התחיל מאלף.

העד, גב’ ודאי:           יש לי את המעטפות בבית, אני אבדוק.

עו”ד אוחיון:              תראי, תראי, גם לקחת שקל היה אסור לך. מה שאני רוצה להראות זה את חוסר המהימנות שלך ואני מאפשר לך להגיב. כי כשאת רוצה לעשות בעיה ליהודה את מגדילה את הסכומים, וכשאת מבינה פה בבית המשפט שאולי גם לך יש בעיה את פשוט מקטינה את הסכומים. תראי כמה המתמטיקה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           איך זה מגדיל (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              1 ועוד 1 זה לפעמים 2 כשאת רוצה,

העד, גב’ ודאי:           איך הגדלת הסכומים,

עו”ד אוחיון:              לפעמים 3, כשאת רוצה 5. כמה שאת רוצה.

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה לדבר? לא, אני מנסה להבין איך זה כאילו הגדלתי כביכול למה זה אמור להיות רע או יותר רע. מה זה משנה אם זה 500 או אלף או 2000 או פעם או פעמיים, למה זה משנה?

עו”ד אוחיון:              אני אגיד לך, את באמת חושבת שאנחנו לא מבינים,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עם החיוך שלך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           מה זה משנה?

עו”ד אוחיון:              זה משנה. את לא מבינה,

העד, גב’ ודאי:           אני רק העדתי שקיבלתי, אני מבחינתי (מדברים ביחד), כי זה לא מציג אותי באור טוב אתה יודע שגם אני קיבלתי. אז זה לא משנה מה הסכומים שאמרתי.

עו”ד אוחיון:              זה לא מציג אותך באור טוב?

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת אמרו לי שזה לא מציג אותי באור טוב.

עו”ד אוחיון:              מי אמר לך את זה?

העד, גב’ ודאי:           חברים שלי.

עו”ד אוחיון:              חברים שלך?

העד, גב’ ודאי:           כן. לא חברים שלי לעבודה, אל תדאג. שהייתי מקבלת.

עו”ד אוחיון:              עוד פעם את משקרת. את לא אמרת לנו פה בבית המשפט שעד היום, ואולי גם עכשיו, לא חשבת שעשית משהו לא בסדר? פתאום את אומרת ש-“אני אמרתי אלף למרות שזה לא מציג אותי באור טוב”? תגידי כמה את חושבת שאפשר (מדברים ביחד) אותנו?

העד, גב’ ודאי:           אני שוב אומרת לך שאין רלוונטיות אם זה 500, אלף, 1500 או 2000, אין רלוונטיות.

עו”ד אוחיון:              אין רלוונטיות? (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           גם אמרתי שקיבלתי ממנו עוד אלף ממפעל הפיס, אז תוסיף.

עו”ד אוחיון:              אין בעיה,

העד, גב’ ודאי:           אז גם זה יכול להיות 10,000, זה לא רלוונטי.

עו”ד אוחיון:              לא, זה רלוונטי. את מערבבת, מנסה לטשטש אותנו,

העד, גב’ ודאי:           זה לא רלוונטי.

עו”ד אוחיון:              זה לא ילך גברת ודאי. את לא, את רוצה לומר לנו שבמחשבה שלך אין הבדל בחומרה אם בן אדם עושה שימוש בתלושים בשקל או בעשרות אלפי שקלים? לדעתך אין הבדל בחומרה? אין לזה משמעות? זו הטענה שלך, זו הטענה שלך? שאין משמעות לגובה הסכומים הפסולים?

העד, גב’ ודאי:           אני אמרתי שאין משמעות אם זה 500 שקיבלתי או אלף קיבלתי או אלפיים. אין לזה חשיבות אם טעיתי במספר ה500 פעמים שקיבלתי או האלף שקל שקיבלתי או אלפיים. אין לזה רלוונטיות.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) למה פה בבית המשפט עכשיו הקפדת להקטין את הסכומים,

העד, גב’ ודאי:           זה לא היה,

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב, כשאני אמרתי אולי 10,000 שקלים, סתם זרקתי סכום שנראה לי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי זה היה הרבה מדי.

עו”ד אוחיון:              את הקפדת להגיד לי “לא, לא, איך הגעת ל10,000? לא, זה פחות”.

העד, גב’ ודאי:           נכון, כי זה היה פחות.

עו”ד אוחיון:              למה אם זה לא חשוב, למה הקפדת?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת, כי זה לא נכון. אתה מקפיד, אתה שואל אותי שאלות,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני צריכה להגיד לך את האמת, אז אני אומרת לך את האמת.

עו”ד אוחיון:              את לא אומרת אמת אף פעם, בואי לא נספר בדיחות.

כב’ הש’ קובו:            לא, אבל די עם ציונים לעדה כל הזמן.

עו”ד אוחיון:              לא, (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אבל די, לשאול אותה שאלות.

עו”ד אוחיון:              היא נותנת לעצמה ציונים, אז אני אומר לך שזה בדיחה.

כב’ הש’ קובו:            את הציונים לשמור לסיכומים, עכשיו לשאול שאלות.

עו”ד אוחיון:              אולי שגם היא תשמור לעצמה את הציונים אדוני? אז גם אני אשמור. אני מגיב לציונים שהיא נתנה. אני לא יכול לשמוע ציון עובר שהוא נכשל. בואי נמשיך. אז את מקבלת לפי דברייך הרבה מאוד כספים ולוקחת אותם לכיס. דרך אגב את מתכוונת להחזיר אותם לנזקקים היום? מה? לא?

העד, גב’ ודאי:           מה זה השאלה הזאת?

עו”ד אוחיון:              אני שואל, אני שואל, כן, כן אני שואל.

העד, גב’ ודאי:           מה זה קשור?

עו”ד אוחיון:              האם יש לך כוונה היום כשהובהר לך, מה שלא ידעת קודם שאסור לך לקחת כספים של נזקקים לכיס. את מתכוונת להחזיר אותם לנזקקים? מכתב התנצלות אולי?

העד, גב’ ודאי:           לא, באמת כאילו הוא שואל את זה או שהוא צוחק?

עו”ד אוחיון:              כן, כן, כן. למה את צוחקת? את חושבת שזה בסדר לקחת כספים של נזקקים? אני שואל אותך.

העד, גב’ ודאי:           אני לא רוצה לענות על זה.

עו”ד אוחיון:              למה את צוחקת? זה נראה לך מגוחך להחזיר כספים לנזקקים?

העד, גב’ ודאי:           אני לא עונה על זה.

עו”ד אוחיון:              לא, את צריכה לענות.

העד, גב’ ודאי:           כי אתה מספר בדיחות וזה לא מצחיק.

כב’ הש’ קובו:            אוקיי, זו התשובה.

עו”ד אוחיון:              בעינייך זו בדיחה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אתה מנסה להצחיק וזה לא מצחיק.

עו”ד אוחיון:              למי שמגיע לו הכספים האלה?

העד, גב’ ודאי:           אתה מספר בדיחות עכשיו וזה לא מצחיק. אני לא עונה לך.

עו”ד אוחיון:              קודם כל את צוחקת, את מחייכת. ושנית, אני באמת לא התכוונתי לספר בדיחה. בעינייך זו בדיחה.

העד, גב’ ודאי:           אז סבבה,

עו”ד אוחיון:              גברתי זה עניין מאוד רציני (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא לקחת מנזקקים כספים.

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת מה אני תורמת לנזקקים ואל תיכנס לי לכיס בבקשה.

עו”ד אוחיון:              אה.

העד, גב’ ודאי:           בסדר? תודה.

עו”ד אוחיון:              את יודעת מה את תורמת לנזקקים. דרך אגב את תורמת להם מהתלושים או חוץ מהתלושים? מה?

כב’ הש’ קובו:            עורך דין אוחיון בוא נתקדם.

עו”ד אוחיון:              לא, אדוני,

עו”ד שרגנהיים:         עכשיו הבדיחות מצחיקות גם אותי.

כב’ הש’ קובו:            בוא נתקדם. גלשנו כבר, (מדברים ביחד),,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). אין לי דרך,

כב’ הש’ קובו:            אז למצות את החקירה כי אנחנו כבר מתפזרים לדברים (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אני חושב שלא אדוני.

כב’ הש’ קובו:            למצות את החקירה כי אנחנו (מדברים ביחד) וחבל.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אם אדוני חושב לעצור, טוב. אני לא אתווכח איתו בכלל.

כב’ הש’ קובו:            בוא, כבר מתחיל לגלוש לדברים שהם מעבר לחקירה הנגדית.

עו”ד אוחיון:              מצטער אדוני, זה לא חלק מהחקירה. ואת אומרת פה שיהודה ביקש ממך להוסיף עוד שמות לרשימה של נזקקים של חזי. את זוכרת את זה?

העד, גב’ ודאי:           כן, של מה? של מי? לנזקקים של מי? של מרצ? לא הבנתי.

כב’ הש’ קובו:            לחזור על השאלה.

עו”ד אוחיון:              אדוני באמת חושב שהיא לא שמעה?

העד, גב’ ודאי:           באמת לא שמעתי.

עו”ד אוחיון:              אדוני חושב שהיא באמת לא שמעה?

העד, גב’ ודאי:           באמת לא שמעתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            לחזור על השאלה. למה עכשיו מדבר על (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא, (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, באמת.

כב’ הש’ קובו:            לחזור על השאלה.

(מדברים ביחד)

כב’ הש’ קובו:            חצי שעה לסיום חקירה נגדית.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            חצי שעה לסיום חקירה נגדית.

עו”ד אוחיון:              אדוני,

כב’ הש’ קובו:            אנחנו גולשים פה כבר לדברים שהם לא רלוונטיים. חצי שעה ולסיים ואנחנו עוברים לעד הבא.

עו”ד אוחיון:              אני מצטער שאדוני אומר את זה.

כב’ הש’ קובו:            כן, כן, כי זה סתם. זה הופך להתעמתות עם העדה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              הרשימות אצל חזי,

כב’ הש’ קובו:            זה לשאול את העדה, חבל על הזמן.

עו”ד אוחיון:              אני לא שאלתי?

כב’ הש’ קובו:            העדה ביקשה שיחזרו על השאלה, אז תחזור על השאלה ולא לעשות הצגה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            לא, זה לעשות הצגה באולם בית המשפט.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            לשאול את העדה, לא, לא, לשאול את העדה שאלות ואם העדה אמרה שהיא לא שמעה את השאלה לשאול שוב את השאלה.

עו”ד אוחיון:              היא לא אמרה שהיא לא שמעה.

כב’ הש’ קובו:            זו הצגה בבית משפט,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            חצי שעה לסיים את החקירה הנגדית. החקירה כבר לא עניינית.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שיש בהם להכפיש את הנאשם ואני לא סתם אומר את זה.

כב’ הש’ קובו:            לא, החקירה הפכה ללא עניינית.

עו”ד אוחיון:              האם, ואני חוזר פעם מה שכולנו שמענו, האם יהודה ביקש ממך להוסיף עוד שמות של הנזקקים לרשימה של חזי, כדי שגם הם ייהנו מהתלושים האלה? כן או לא?

העד, גב’ ודאי:           זה לא שהוא ביקש ממני ספציפית. היו אנשים שהיו מגיעים במהלך השנה שהם נזקקים, ואז כשיכולנו לתת להם אז כן, אז זכרתי שמות ונתתי לחזי. אני רק לא זוכרת את השמות עכשיו.

עו”ד אוחיון:              לא חשוב השמות, גם אז לא זכרת. רק אני שואל עוד פעם, האם הוא ביקש להוסיף את זה לרשימה של חזי?

העד, גב’ ודאי:           אם הוא ביקש,

עו”ד אוחיון:              של הנזקקים, כן.

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              אז בואי נראה מה אמרת.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              כמה פעמים ראית את הרשימה של הנזקקים?

העד, גב’ ודאי:           לא ראיתי את הרשימה אף פעם, רק נתתי שמות.

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת שראיתי את הרשימה.

עו”ד אוחיון:              את לא דיברת על זה שראית רשימות של חזי? גברתי את (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אמרתי שלחזי היו רשימות אבל אני לא זוכרת, אני לא דיברתי עם חזי כבר אתה יודע כמה זמן? (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              באמת? מה את אומרת עכשיו, שלא ראית רשימות של נזקקים אצל חזי?

העד, גב’ ודאי:           היו רשימות אצל חזי, רק לא ראיתי את השמות ספציפית, אלוהים כאילו מה?

עו”ד אוחיון:              יפה, יפה. כמה פעמים ראית את הרשימות אצל חזי בלי להסתכל (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת שלחזי היו תמיד רשימות. תמיד, הוא תמיד עזר לאנשים, תמיד.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד) סלי מזון,

עו”ד אוחיון:              תקשיבי אני מדבר עכשיו רק על הרשימות. רשימות של נזקקים ראית אצל חזי תמיד נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת שהיו אצלו רשימות. לא נכנסתי לו למחשב ולא פתחתי אותן.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת מבלי לראות את השמות המפורטים,

העד, גב’ ודאי:           היו לו רשימות של אנשים, כן.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי לשאלה.

העד, גב’ ודאי:           אמרתי כן.

עו”ד אוחיון:              היו לו רשימות שעל פיהן הוא חילק לנזקקים,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              בפסח ובראש השנה?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              כן. עכשיו תאמרי לי בבקשה האם, אני חוזר ושואל, האם יהודה ביקש ממך ללכת ולהוסיף שמות לרשימה הזאת שאצל חזי? כן או לא?

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא זוכרת, כי זה יכול להיות (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת זה בסדר (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד) כי אני חושבת, היו פעמים שזה כאילו (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אולי תתני לי להזכיר לך (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           תזכיר לי אחרת.

עו”ד אוחיון:              תתני לי להזכיר לך, את לא זוכרת, את צריכה לתת לי להזכיר לך לא? תראי זה שאת לא זוכרת זה רק בגלל שאת חושבת אולי זה יועיל ליהודה. כי רק שלשום אמרת את זה לתובעת ולא יכול להיות שאת לא זוכרת. ואני אגיד לך מה אמרת לתובעת. שהנאשם ביקש ממך למסור שמות של נזקקים שאת מכירה מכוח עבודתך, כדי להוסיפם לחלוקת תווי הקנייה. עכשיו את זוכרת?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת, זה משהו שעשיתי כל הזמן. אני רק לא זוכרת אם הוא ספציפית אמר לי. אני לא זוכרת, באמת שאני לא זוכרת משפטים כאלה. אני זוכרת,

עו”ד אוחיון:              ואת עשית את זה,

העד, גב’ ודאי:           כן, נתתי לחזי שמות של אנשים נזקקים. היו באים אלינו (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              כדי שיוסיף אותם, כדי שיוסיף אותם לחלוקה של הנזקקים בתווי קנייה?

העד, גב’ ודאי:           כן, כן.

עו”ד אוחיון:              כן. ואם חזי מעיד שבכלל לא היו לו רשימות, הוא משקר? לפי ידיעתך (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת מה חזי אמר.

עו”ד אוחיון:              אני לא אמרתי שהוא אמר את זה. אני אומר אם הוא היה אומר שלא היו לו רשימות ברור שזה שקר נכון? אם,

העד, גב’ ודאי:           אני לא מתכוונת להגיד על חזי כלום, באמת.

עו”ד אוחיון:              בטח, רק על הנאשם.

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת מה הוא אמר.

עו”ד אוחיון:              אה, על חזי שום דבר את לא מתכוונת להגיד, זה ברור, זה ברור. תראי יש חשיבות מכרעת לשאלה על איזה מעטפות רשם יהודה את הברכות. חשיבות מכרעת זה ברור. אם מעטפות שיש להן לוגו של העירייה או בלי לוגו. כי עם לוגו של העירייה אז זה ברור שהוא יכול לחשוב שזה מתנות שמקבלים ממילא בחגים והוא רשם רק ברכות. עכשיו אני שואל אותך, את הרי שמרת את המעטפות שבהן קיבלת תווים עם ברכה של יהודה, נכון שמרת?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              תראי לנו אותן.

העד, גב’ ודאי:           זה בבית שלי, מה זאת אומרת?

עו”ד אוחיון:              לא, מה זה בבית שלך?

העד, גב’ ודאי:           זה בבית שלי.

עו”ד אוחיון:              למה את זה לא הבאת למשטרה? זה קריטי. אם זה עם לוגו של העירייה או בלי לוגו של העירייה.

העד, גב’ ודאי:           זה בלי לוגו של העירייה.

עו”ד אוחיון:              לא, לא, אל תגידי לי, אני לא אמרתי לך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה בלי לוגו של העירייה וזה אצלי בבית פשוט איפה שאני שומרת את כל הברכות שיש לי לחג, ליום הולדת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) איפה המעטפות?

העד, גב’ ודאי:           בבית. אולי זה פה?

עו”ד אוחיון:              מה אמרת?

העד, גב’ ודאי:           בבית, לא סתם, הבאתי איתי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא, עכשיו אמרת משהו, בבית אולי (מדברים ביחד), לא, לא, אין סתם פה.

העד, גב’ ודאי:           אצלי פה, הבאתי פה דברים (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד), תבדקי אם זה,

עו”ד שרגנהיים:         אתה רוצה שהיא תפשפש עליי? מה, למה אתה מצביע עליי?

עו”ד אוחיון:              כי היא אמרה אולי אצלם.

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              לא אורלי, חשבתי.

העד, גב’ ודאי:           יש לי פה מעטפה שהבאתי.

עו”ד אוחיון:              חשבתי.

העד, גב’ ודאי:           לא, לא, מה פתאום.

עו”ד אוחיון:              אז תבדקי שם, תבדקי.

העד, גב’ ודאי:           לא, זה בבית, זה לא פה.

עו”ד אוחיון:              אז למה, את יודעת שזה בבית, את סתם אומרת אולי זה פה, את סתם אומרת אולי זה פה, רק כדי ליצור איזושהי אמינות שאת מוסיפה פרטים. אנחנו מכירים את ההתנהגויות האלו.

העד, גב’ ודאי:           בוא נבדוק, אם זה פה אני אתן לך.

כב’ הש’ קובו:            העדה בודקת (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              כן אחרי שאני ביקשתי.

(מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              אחרי שהיא אמרה בהתחלה אולי כן ואחרי זה בלי להסתכל אמרה לא ועכשיו היא בודקת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי אני זוכרת שלא הבאתי אותן.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, לא, זה בבית, אני אשמח להביא. אני אשמח לתת לתובעת ושהיא תביא. זה לא פה.

כב’ הש’ קובו:            טוב.

עו”ד אוחיון:              אין נכון?

העד, גב’ ודאי:           זה בבית. מבטיחה לך שיש, מבטיחה לך.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב, תקשיבי טוב, את מתייחסת ברצינות לחקירות משטרה? בנקודה, בנקודה החשובה הזאת, את מתייחסת אליהן ברצינות? את מתייחסת, או בעצמך מצאת לנכון לתקן אותי, עם לוגו בלי לוגו. את מתייחסת לזה ברצינות נכון?

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              חקירות משטרה. עכשיו תראי מה את אומרת פעמיים למשטרה בעניין המעטפות בנושא החשוב הזה. את אומרת להם פעמיים, לא פעם אחת. אם צריך אני אפנה את חברתי. פעמיים את אומרת. פעם אחת כשאת מתקשרת במכוון את אומרת “המעטפות נמצאות אצלי בבית ואני אביא לכם אותן אחרי החקירה”, את זוכרת שאמרת או לא?

העד, גב’ ודאי:           כן, נכון.

עו”ד אוחיון:              יופי. למה בנושא הזה החשוב הזה, לא הבאת להם את המעטפות שהסתרת רק אצלך? את החשבוניות האלה,

העד, גב’ ודאי:           הם אמרו לי שלא צריך, הם אמרו לי שלא צריך.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) למה, למה טרחת להביא?

העד, גב’ ודאי:           כי הם אמרו לי שאין צורך.

עו”ד אוחיון:              אה, הם אמרו לך שאין צורך. אני יכול לקבל מזכר על כך שהם אמרו לה שאין צורך.

עו”ד שרגנהיים:         אין לי מזכר.

עו”ד אוחיון:              אין מזכר כזה. תשמעי סיפורי בדים. אף שוטר בר דעת לא יגיד לך על נקודה כזאת שאין צורך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד), אני אביא את המעטפות רק בשביל שאתה תתנצל בפניי.

עו”ד אוחיון:              אף שוטר בר דעת לא יגיד,

העד, גב’ ודאי:           אני אביא.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי טוב, ואם יגיד לך תגידי מי זה השוטר.

העד, גב’ ודאי:           אני אביא לך את המעטפות.

עו”ד אוחיון:              את יכולה להגיד לי מי השוטר שאמר לך?

העד, גב’ ודאי:           לא. אני אביא לך.

עו”ד אוחיון:              את לא זוכרת? לא, את דיברת עם שוטרים מסוימים?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת, באמת שלא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              עם כמה שוטרים דיברת?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              לא גברתי,

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לטשטש.

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת, אני לא זוכרת את השמות שלהם בכלל.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי כשאת התקשרת כמה פעמים לשוטרים מיוזמתך לא ידעת מי לבקש?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זכרתי את, לא, זה פלאפון אני לא זוכרת את השמות.

עו”ד אוחיון:              זכרת את הפלאפון, לא זכרת את השם של החוקר? התקשרת בלי (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אני היום לא זוכרת, היום אני לא זוכרת את הטלפון של החוקר.

עו”ד אוחיון:              מי ביקש ממך את הטלפון? (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת לך שאני לא זוכרת את השם שלו.

עו”ד אוחיון:              אני מדבר על השם של השוטר.

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת את השם שלו.

עו”ד אוחיון:              תפסיקי לחשוב שאנחנו נמצאים בשוק (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אני לא מבינה, לחברי יש את המזכרים. מה הוא רוצה מהעדה?

עו”ד אוחיון:              שמה?

עו”ד שרגנהיים:         לא יודעת, עם השמות של השוטרים כל אחד מה הוא רשם.

עו”ד אוחיון:              אבל היא אומרת (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            בואו נתקדם. אם ההגנה תרצה תבקש שהעדה תבוא לישיבה הבאה עם המעטפה, תבוא לישיבה הבאה.

העד, גב’ ודאי:           אני אבוא עם המעטפה ואז אין בעיה.

כב’ הש’ קובו:            ההגנה רוצה תבקש, לא רוצה לא תבקש, בזה סיימנו.

עו”ד אוחיון:              אני רוצה, לא, אני רוצה להראות אדוני את חוסר המהימנות,

כב’ הש’ קובו:            סיימנו אבל, העדה ענתה. רוצים שהעדה תבוא לישיבה הבאה עם המעטפה, תבקש אני אאשר. הכל בסדר.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) בסדר, בסדר. למה צריך להתייחס בחוסר סבלנות לחקירה נגדית? זה כל מה שיש לנו.

כב’ הש’ קובו:            אנחנו מאוד סבלניים. החקירה כבר מתארכת,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            זה הופך לויכוחים עם העדה.

עו”ד אוחיון:              העדה הזאת אדוני,

כב’ הש’ קובו:            אבל זה כבר לא חקירה נגדית, זה להתווכח עם עדה. רוצים שהיא תביא את המעטפה, היא תביא את המעטפה.

עו”ד אוחיון:              טוב אדוני, אני מצטער. אני מרגיש שיש פה חוסר סבלנות וחבל. את אומרת ב1.6.16 בטלפון שאת יוזמת, את שולחת הודעה ואת אומרת “בוקר טוב, נו מתקדמים? כל יום”, שולחת הודעה, בהודעתה נכתב כדלקמן לחוקר. החוקר הוא רב פקד חי ביטון, קצין. את מכירה אותו עכשיו, נזכרת בו?

העד, גב’ ודאי:           לא זוכרת את השם, לא.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת. את אומרת לו ככה “בוקר טוב, נו מתקדמים?”, כאילו את מנהלת את החקירה. “כל יום שעובר עוד מישהו נפגע מהחרא הזה”.

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              רק תגידי מי זה החרא?

העד, גב’ ודאי:           ראש העיר יהודה בן חמו,

עו”ד אוחיון:              ראש העיר.

העד, גב’ ודאי:           לשעבר, כן.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת היית מאוד מעוניינת. את מתבטאת בצורה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה להסביר בבקשה כבודו?

עו”ד אוחיון:              זה את מתבטאת בצורה,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         שנייה, תני לו לסיים את השאלה.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              אז זה מיוזמה שלך,

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              תשמעי מה קורה אחר כך. את ההודעה שלחת בבוקר, הוא לא ענה. ואז באותו יום את גם מתקשרת, את אובססיבית.

העד, גב’ ודאי:           אתה לא צריך להראות לי, אתה יכול להתרחק ממני, כי לא נעים לי שאתה לידי.

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה אני רוצה להראות לך. לא נעים לך זה לא ענייני.

העד, גב’ ודאי:           אני לא צריכה לראות, אני זוכרת.

עו”ד אוחיון:              אז אם את זוכרת,

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              לא, לא, אם את זוכרת תגידי מה אמרת.

העד, גב’ ודאי:           אני מכירה את הסיפור.

עו”ד אוחיון:              כן, מה אמרת לו?

העד, גב’ ודאי:           אני אגיד בדיוק. הוא ניסה שיפטרו את הבת שלי. זה הגיע לפסים אישיים שהבן אדם כראש עיר התקשר למקום עבודה של הבת שלי ואמר שהיא גונבת כסף. אז ככל שהוא ראש עיר הוא פוגע באנשים. זה מבחינתי היה חציית גבול אדום.

עו”ד אוחיון:              יפה.

העד, גב’ ודאי:           ואז יזמתי כי הייתי אמוציונאלית, כי זאת הבת שלי, כי חשוב לי. אז ברור שיזמתי כי באמת נפגעים ממנו, הוא כל הזמן פוגע באנשים. זה, עד אז שתקתי, לא אמרתי כלום. הפעם כשהוא הגיע לבת שלי, גבול אדום.

עו”ד אוחיון:              מה זה שתקתי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           גבול אדום. אני אומרת, לא יזמתי שיחות עם החוקרים, כאילו זה לא עניין אותי מה הם עושים, מבחינתי לדעתי כבר הייתי בטוחה שהם גם לא יגישו כתב אישום.

עו”ד אוחיון:              טוב.

העד, גב’ ודאי:           אז,

עו”ד אוחיון:              אז נוצרה אצלך מוטיבציה נוספת,

העד, גב’ ודאי:           פה הייתה לי, כן הייתה לי פגיעה אישית בבת שלי, סליחה.

עו”ד אוחיון:              כן. עכשיו תראי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           להפוך את זה לזה שאני רודפת (מדברים ביחד) את החקירה יש גבול.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). לא הייתי שואל אותך בכלל על הנושא.

העד, גב’ ודאי:           כן, לא היית שואל.

עו”ד אוחיון:              רק אם היית מאפשרת לי להראות לך מה רציתי להראות לך, אבל החלטת שלא. היא אומרת ככה, מסרה בטלפון מיוזמתך, “כי בידיה מעטפות ריקות של תלושי חג שקיבלה מראש העיר בחגי ישראל, אותן תדאג להעביר לי בפעם הבאה”. אמרת את זה מיוזמתך?

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              מאוד טעונה היית, רצית להראות לו מה שאת רצית להראות לו.

העד, גב’ ודאי:           זה לא היה קשור אחד לשני.

עו”ד אוחיון:              אז למה לא הבאת?

העד, גב’ ודאי:           אני עוד פעם אומרת לך, אמרו לי בסוף שלא צריך.

עו”ד אוחיון:              אמרו לך בסוף שלא צריך?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              אבל תקשיבי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           למה שאני לא אביא? אתה אומר שנורא רציתי להביא, אז למה לא הבאתי?

עו”ד אוחיון:              למה כמה פעמים אמרת פה דברים שאין להם כיסוי? זו פעם אחת?

העד, גב’ ודאי:           המעטפות בבית, אני אביא.

עו”ד אוחיון:              תראי גם אמרת את זה בחקירה שלך במשטרה שאת תביאי. אני אראה לך. וזה היה מאוד פשוט, כי את אמרת ככה בחקירה במשטרה מיום 9.5.2016. את אומרת “אני אשלח לך צילום של המעטפות שאצלי וחוץ מזה בהזדמנות אני גם אביא לך את המקור של המעטפות”. זאת אומרת,

העד, גב’ ודאי:           כן אצלי בבית.

עו”ד אוחיון:              צילום שלך?

העד, גב’ ודאי:           כן, למיטב זכרוני.

עו”ד אוחיון:              שלחת צילום, (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת, אני לא זוכרת. באמת שאני גם חיפשתי בנייד שלי ולא מצאתי. אז יכול להיות שלא שלחתי, אני חיפשתי. המעטפות אצלי בבית.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה לשלוח לך אם אתה רוצה.

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה זו חקירת משטרה. את פשוט שולחת מילים באוויר (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא זורקת סתם באוויר, זה אצלי בבית.

עו”ד אוחיון:              כתוב שם אני אראה, אני אמצא, לא מצאתי.

העד, גב’ ודאי:           זה אצלי בבית.

עו”ד אוחיון:              את אומרת לחוקר, הוא לא אומר לך שלא תביאי, להיפך, הוא ממתין, הוא רושם את הדברים. אם הוא היה חושב שזה לא חשוב אולי גם הוא לא היה רושם. הוא אומר לך את זה, ברור שזה חשוב. לוגו, לא לוגו זה הכי חשוב. הוא אומר לך במפורש.

העד, גב’ ודאי:           בסדר, אז אני אביא את זה פעם הבאה.

עו”ד אוחיון:              לא, אין פעם הבאה אולי, אולי אין פעם הבאה. אני שואל למה לא הבאת?

העד, גב’ ודאי:           שוב, לי נאמר שבסוף הם לא צריכים את זה?

עו”ד אוחיון:              את זוכרת מי אמר לך את זה?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              לא. נמשיך. אני רוצה לעבור איתך על כמה דברים נוספים שעלו מהחקירה שלך. תאשרי לי בבקשה שחזי ברזני עסק רבות בעניין הזה של הנזקקים, נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              תאשרי לי בבקשה, כך אני רואה מפיך, שככה מסרת שמות של קבלנים, אני מקריא “את החוקרת מבקשת ממני למסור שמות של קבלנים שאני יודעת באופן ישיר שנתנו תלושים לחזי ברזני”. את לא ראית אותם נותנת נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              ולמרות זאת אמרת ש-“אני יודעת באופן ישיר”. הכוונה היא שאת יודעת באופן ישיר אבל לא דבר שאת ראית בחושים שלך נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא ראיתי אותם נותנים לו מעטפות.

עו”ד אוחיון:              ובכל אופן ככה השתמשת, באופן ישיר. בואי נמשיך.

העד, גב’ ודאי:           זה סגנון דיבור, אני ממש לא יודעת משפטית מה זה,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אבל את האופן הישיר, תקשיבי,

העד, גב’ ודאי:           משפטית אני לא יודעת מה זה אומר.

עו”ד אוחיון:              כן. את האופן הישיר,

העד, גב’ ודאי:           אני לא הלכתי עם עורך דין לחקירה אז לא ידעתי,

עו”ד אוחיון:              לא צריך, בדיוק כך. את חשבת שלא צריך להגיד ש-“אני ראיתי באופן”, לפי טענתך, את יהודה נותן הוראות וכולי וכולי. את זה כן היית צריכה,

העד, גב’ ודאי:           שמעתי וראיתי, שמעתי וראיתי.

עו”ד אוחיון:              שמעת וראית.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              אבל את זה שלא שמעת ולא ראית ידעת להגיד באופן ישיר נכון?

העד, גב’ ודאי:           זה רק מראה לך שלא,

עו”ד אוחיון:              זה רק מראה לי שאי אפשר לסמוך על הדברים שלך. ואת אומרת שהם נתנו תלושים לחזי ברזני נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              ואת נוקבת בשמות שלהם.

העד, גב’ ודאי:           כן, ופעם אחת זה היה גם כסף מזומן.

עו”ד אוחיון:              את לא אומרת את זה, כלום פה,.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              הגרסאות שלך משתנות בהמשך בכל מיני צורות. (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         חברי מתכוון להגיש את ההודעות?

עו”ד אוחיון:              לא, אני מתכוון להקריא לה והיא תאשר.

עו”ד שרגנהיים:         אז חברי לא יגיד סתם.

עו”ד אוחיון:              אני מקריא לה.

עו”ד שרגנהיים:         לא, אתה גם דחפת שהגרסאות משתנות, אבל אתה לא רוצה להגיש משום מה את ההודעות אז,

עו”ד אוחיון:              אני עכשיו מקריא, אני לא צריך להגיש הודעות בשביל זה.

עו”ד שרגנהיים:         לא, אז אתה גם לא צריך להעיר הערה שהיא לא נכונה אם אתה לא מתכוון גם להוכיח.

עו”ד אוחיון:              אדוני, אדוני קוצב בזמן והיא גוזלת אותו בהפרעות.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד). נתקדם.

עו”ד אוחיון:              אני מקריא מילה במילה. ככה את אומרת, לא, לי הוא לא סגור, אבל אתה סתם קהל. אתה לא עד, לא עד. אין בעיה,

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). את אומרת ככה “אני מבקשת למסור שמות של קבלנים שאני יודעת באופן ישיר שנתנו תלושים לחזי ברזני ואני עונה, נחום ביתן מיינות ביתן, קבלן תשתיות בשם מאהר ג’אבר שידוע לי שהוא מבצע עבודות לעירייה, עובד מול מחלקת הנדסה. רמי שבירו קבלן בניינים שבונה בכפר סבא, אבי זיתוני גם כן בונה בכפר סבא”. ואת מציינת לי שאת לא יודעת מזומן. “קבלן בשם אבי הכט לא ידוע לי אם תרם כסף, אבל אני יודעת שתרם סלי מזון. כל הקבלנים שנקבתי בשמותיהם נתנו כאמור תלושים לחזי”. עד כאן, זו התשובה הראשונה שלך נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              היא שלמה נכון? לא קטעתי אותה בכלום נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              כולם נתנו תלושים לפי גרסתך נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עכשיו פה טענת שפעם אחת, מאהר נתן מזומן?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              זה מה שטענת?

העד, גב’ ודאי:           לחזי, כן.

עו”ד אוחיון:              יש לי שאלה, למה לא אמרת את זה כשמסרת את הגרסה הראשונה? הרי זה צורם. אם כולם נתנו תלושים ורק מאהר נתן מזומן,

העד, גב’ ודאי:           זו הייתה פעם אחת פשוט.

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           פעם אחת זה קרה.

עו”ד אוחיון:              נו ואם זה קרה פעם אחת?

העד, גב’ ודאי:           לא, אבל עובדה שכן אמרתי את זה.

עו”ד אוחיון:              אה, זאת השאלה שלי.

העד, גב’ ודאי:           מה השאלה?

עו”ד אוחיון:              זאת השאלה שלי. למה, מתי אמרת את זה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת, באמת שאני לא זוכרת באיזה מהן.

עו”ד אוחיון:              בואי נראה, בואי נראה. אם אמרת את זה באותה הודעה או בהודעה אחרת בכלל, בואי נראה. אני לא רואה בהודעה הזאת בכלל שאמרת. בהודעה יותר מאוחרת אולי, אני לא רואה בהודעה הזאת. אני אפילו לא אבזבז את הזמן (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה רגע להגיד גם משהו טכני, טכני שנייה, שנייה. בין ההודעה הראשונה להודעה השנייה שלי במשטרה, בפעם הראשונה שנחקרתי בין פברואר למרץ, הפסקנו פשוט באמצע כי הייתי חייבת לחזור לעבודה, אז הפסקנו באמצע. אם הייתי נשארת איתם עוד 3 שעות, אתה יכול לחבר את זה כאילו זה קרה באותו יום.

עו”ד אוחיון:              לא, לא, לא,

העד, גב’ ודאי:           אז באמת, עכשיו אני פתאום מבינה לאן אתה חותר, כאילו,

עו”ד אוחיון:              סליחה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) עוד פעם תפסיקי לטשטש אותנו.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              כי בזמן הזה אפשר לדבר עם אחרים (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           איזה לדבר עם אחרים? אני הייתי ושמעתי, אז איך לדבר עם אחרים? מישהו יודע מה הייתי בחדר ושמעתי? איך מישהו אחר יכול להגיד לי מה שמעתי אם הוא לא היה בחדר?

עו”ד אוחיון:              באמת? מישהו אחר יכול לומר לך על ג’אבר משהו ואת תשני על ג’אבר משהו.

העד, גב’ ודאי:           אבל אני הייתי בחדר שהוא צרח עליו כמו מטורף למה הוא לקח מזומן שלא יצלמו אותו ולא יראו אותו ואז הוא עלול היה להיפגע. מה אני צריכה שמישהו יגיד לי את זה?

עו”ד אוחיון:              את אומרת לנו עכשיו שאת ידעת על ג’אבר מזומן לא בגלל שראית אותו מקבל מזומן, אלא בגלל שאת אומרת עכשיו שיהודה צרח,

העד, גב’ ודאי:           שראש העיר דיבר עם חזי.

עו”ד אוחיון:              צרח, שנייה, צרח על חזי,

העד, גב’ ודאי:           שהוא לקח מזומן במקום תלושים, כן.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי בבקשה, זו הייתה סיבה טובה מאוד אם את יודעת שהוא לא לקח תלושים אלא מזומן, לציין את זה כשאת אומרת “כולם קיבלו תלושים”. כן היית צריכה לציין את זה.

העד, גב’ ודאי:           ציינתי את זה, ציינתי שוב (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              בהודעה אחרת.

העד, גב’ ודאי:           החקירה שלי המשיכה אחר כך והמשכנו לדבר.

עו”ד אוחיון:              בהודעה אחרת.

העד, גב’ ודאי:           אם הייתי נשארת שם עוד כמה שעות זה היה באותו פרוטוקול, תאמין לי.

עו”ד אוחיון:              סליחה גברתי לא, כאילו את ידעת מראש שאת בהמשך תגידי על ג’אבר ועל מזומן?

העד, גב’ ודאי:           אתה מכיר מה ההבדל בין זיכרון תחושתי לזיכרון של הראש? את התחושות של הגוף שלי שאני שומעת צעקות ורואה סיטואציה בלשכה אף אחד לא ייקח ממני ואף אחד לא יספר לי, בסדר? אז בבקשה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           גם אם תעיר אותי עוד 10 שנים ותשאל אותי אתה תקבל את אותה תשובה.

עו”ד אוחיון:              את יודעת מה,

העד, גב’ ודאי:           אז זהו.

עו”ד אוחיון:              אם זה היה, יש לי שאלה,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אם זה היה למה לא אמרת,

העד, גב’ ודאי:           זה היה, כי שוב לא הספיק הזמן, עוד לא המשכתי את החקירה.

עו”ד אוחיון:              אה, כי לא הספיק הזמן. לא הספיק הזמן.

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת את ידעת בעצם שבהמשך תגידי?

העד, גב’ ודאי:           איזה קטע.

עו”ד אוחיון:              כן, איזה קטע.

העד, גב’ ודאי:           זה פשוט, זה מה שיש לך להגיד? המצב שלך,

עו”ד אוחיון:              גברת ודאי מספיק, מספיק. מספיק עם האיזה קטע, תעני לשאלות. תגידי לי בבקשה למה כששאלו אותך באיזה סיטואציות ראית תלושים אצל יהודה ציינת בהתחלה ככה, ציינת את הסיטואציות והסיטואציות הן שהוא נתן לך תלושים לרכוש מתנות.

העד, גב’ ודאי:           זו שאלה? אה זו שאלה? כן וגם פעם אחת שהוא ביקש ממני לפתוח את המגירה ולהוציא תלושים אז גם ראיתי.

עו”ד אוחיון:              טוב. גם את זה אמרת נכון? למה לא אמרת את הדבר הכי חשוב בהתחלה, אחרי זה את משנה דברים בגרסאות כבושות. למה את לא אמרת “ראיתי במפורש את חזי נותן לו תלושים”? מה, זה, זו החקירה. למה את אומרת את זה רק יותר מאוחר?

העד, גב’ ודאי:           אתה שאלת אותי,

עו”ד אוחיון:              למה את אומרת את זה רק בגרסה כבושה?

העד, גב’ ודאי:           אז אני אענה לך.

עו”ד אוחיון:              כן בבקשה.

העד, גב’ ודאי:           אתה שאלת אותי מתי נחשפתי לתלושים עצמם, לא לזה שהוא הביא לו מעטפות. מתי אני ישבתי וראיתי שיש סטפה שהיא מעבר לתת לנזקקים (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            רגע אבל היא עונה.

עו”ד אוחיון:              אבל לא שאלתי אותה מתי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זאת השאלה שאני הבנתי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) למה לאפשר לה להמשיך תשובה סתם בשביל להכניס לפרוטוקול דברים שלא שאלתי.

העד, גב’ ודאי:           זה מבחינתי,

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           זה מבחינתי נחשפתי, ככה נחשפתי.

עו”ד אוחיון:              גברתי הנכבדה זו לא השאלה.

העד, גב’ ודאי:           מה השאלה?

עו”ד אוחיון:              אני מצטער שאת אולי מצליחה פה להוליך אחרים באף, לא אותי. אני לא שאלתי אותך מה היה, שאלתי אותך למה ששאלו אותך במשטרה באיזה סיטואציות ברבים, תפרטי את הסיטואציות שראית תלושים אצל יהודה, למה אז לא אמרת את הסיטואציה הבולטת ביותר שאת טוענת לה פה היום? שאת ראית את חזי נותן לו תלושים.

העד, גב’ ודאי:           לא, (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              זאת השאלה אדוני, למה לאפשר לה לענות (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי אני תרגמתי את השאלה אחרת.

עו”ד אוחיון:              נכון, נכון, גם אפשרו לך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד) זה משהו שידעתי,

כב’ הש’ קובו:            רגע, רגע דקה, אי אפשר לדבר ביחד.

העד, גב’ ודאי:           אה אוקיי סליחה.

עו”ד אוחיון:              את זה, את זה תגידי למה לא אמרת.

העד, גב’ ודאי:           מה?

כב’ הש’ קובו:            תעני בבקשה.

העד, גב’ ודאי:           אז אני אומרת שוב, המעטפות שעברו כדי לחלק לנזקקים זה משהו שידעתי מההתחלה וזה היה בשגרה. אבל אני נחשפתי לזה שיש שימוש אישי ושיש יותר ממה שלנזקקים חילקנו בשלב יותר מאוחר וזה ככה הבנתי את השאלה.

עו”ד אוחיון:              כן?

העד, גב’ ודאי:           שנחשפתי לתלושים.

עו”ד אוחיון:              כן? זאת הייתה השאלה?

העד, גב’ ודאי:           ככה אני הבנתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) גברתי את מנסה לטשטש אותנו.

העד, גב’ ודאי:           לא הבנתי את השאלה שלך.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לגרסאות שלא נאמרות אלא בצורה כבושה. “לשאלתך”, היא שואלת אותך, “באילו סיטואציות ראיתי תלושים אצל יהודה בן חמו” עד כאן כן? את אומרת “אני עונה שבתקופה שעבדתי כמנהלת לשכתו הוא נתן לי יותר מפעם אחת תלושים כדי שארכוש עבורו מתנות ופעם אחת הוא גם ביקש שאני אוציא מהמגירה” בסדר?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              הנה אמרת פה, יפה. אבל נשאלת, עכשיו השאלה בעינה עומדת, פעם אחרונה שאני אתן לך הזדמנות. הסיטואציה הכי בולטת שעליה החקירה וידעת את זה מראש, זאת הטענה שלך היום שאת ראית שחזי נותן לו תלושים בלשכה ובכמויות. את אומרת “ראיתי שהוא לוקח 15 ונותן לו 25”.

העד, גב’ ודאי:           למה אתה משקר? אני לא אמרתי דבר כזה. אני לא ראיתי שהוא לוקח 15 ונותן 25, אני לא נקבתי בסכומים בכלל.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שמעתי אותך פה, אחרי זה נראה את הפרוטוקול,

העד, גב’ ודאי:           לא, לא, לא.

עו”ד אוחיון:              ותראי שכן אמרת שחזי לוקח 15 וכל השאר משאיר לו.

העד, גב’ ודאי:           אני,

עו”ד אוחיון:              את כבר לא זוכרת את השקרים שלך.

העד, גב’ ודאי:           אתה באמת כאילו משעשע, לא נעים לי להגיד לך.

עו”ד אוחיון:              אדוני (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, זה לא נעים לי להגיד. כי זה פשוט כאילו הופך להיות בדיחה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) ואנחנו נראה שהיא אמרה את זה.

כב’ הש’ קובו:            הכל בפרוטוקול.

עו”ד אוחיון:              היא אמרה את זה ותראה אדוני איך שהיא עונה.

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              אבל אני שואל אותך עכשיו, זה לא משנה כמה,

העד, גב’ ודאי:           אז אני מסבירה לך שוב,

עו”ד אוחיון:              זה לא משנה אם זה 15,

העד, גב’ ודאי:           אני, כי ככה אני הבנתי את השאלה.

עו”ד אוחיון:              אדוני אני לא רוצה לאכול נבלות. אני פשוט, אני שומע (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         הכל בסדר, אתה לא אוכל שום דבר.

עו”ד אוחיון:              אבל אני אתן פעם אחרונה, אבל אחרונה, הזדמנות אחרונה. את הסיטואציה שאת טוענת לה, הכל כך בולטת, הכל כך מותירה רושם שחזי מביא תלושים, חלק משאיר אצלו וחלק נותן ליהודה שאת טוענת לה פה היום. למה לא אמרת בהזדמנות ששאלו אותך באיזה סיטואציות ראית (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           כי ככה הבנתי את השאלה. איזה סיטואציות נחשפתי לתלושים.

עו”ד אוחיון:              כן?

העד, גב’ ודאי:           זהו. ככה נחשפתי כי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              ככה הבנת את השאלה?

העד, גב’ ודאי:           גם זה מעטפה אגב. אם אתה הולך לרזולוציות, לראות את התלושים זה היה מעטפה.

עו”ד אוחיון:              בואי נראה אם בכלל מסרת את זה בחקירה הראשונה שראית במו עינייך שחזי נותן את התלושים, בואי נראה אולי כן, בואי נראה. אני עובר בינתיים אני לא רואה. אם חברתי רואה משהו בחקירה הראשונה שתגיד לי. תגידי לי כי אני לא רואה.

עו”ד שרגנהיים:         בסדר.

עו”ד אוחיון:              אורלי, אני לא רואה.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד) אני עובדת בשביל עצמי, לא בשביל הצד השני.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). לא, לא, זה חשוב. נו אז אני אחפש עוד הפעם?

עו”ד שרגנהיים:         אם זה חשוב אז תיתן לי את הזמן ונקרא את ההודעה מההתחלה ועד הסוף ואחפש בשבילך את מה שאתה רוצה.

עו”ד אוחיון:              מן הסתם גם תפני למשהו כדרכך שלא קשורה לשאלה.

עו”ד שרגנהיים:         יש לי חוזרת בשביל זה.

עו”ד אוחיון:              לא, אין חוזרת בשביל להפנות לדברים שלא קשורים. טוב אז אני יכול גם לומר לך במפורש לא אמרת בשום מקום את הדבר שאת טוענת לו בגרסה כבושה מאוחרת, שאת ראית במו עינייך את חזי נותן לו תלושים. יש לך הסבר למה את לא אמרת את זה?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת, ככה הבנתי את השאלה כששאלו אותי.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי,

העד, גב’ ודאי:           זהו, לא תהיה לי תשובה אחרת. אני צריכה להגיד את זה 10 פעמים?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           באמת?

כב’ הש’ קובו:            אבל 10 פעמים נאמר לעדה זו פעם אחרונה שמציגים לה את זה, אז פעם אחרונה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) את השאלה. אני רואה שגם בית המשפט, אז מה אני יכול להגיד לה? נו באמת?

כב’ הש’ קובו:            לא, זו התשובה שלה.

עו”ד אוחיון:              אז היא ענתה על הסיטואציות ככה הבנתי. לא מקבל את התשובה, עברתי הלאה. עכשיו אני שואל אותה על משהו אחר.

עו”ד שרגנהיים:         אז זה נמצא, חברי יעיין שוב בהודעה והפעם יכוון עצמו לשורה 66 בהודעה.

עו”ד אוחיון:              אני אסתכל ב66.

עו”ד שרגנהיים:         ואז הוא יחזור אולי מהדברים.

עו”ד אוחיון:              לא, לאט, לאט, לאט. אה אוקיי פעם אחת נכון.

עו”ד שרגנהיים:         יותר מפעם אחת, התכוונת לקרוא אז תקרא את זה שוב.

עו”ד אוחיון:              לא, היא אומרת כאמור, זה היה כשהוא רושם להם את הברכות, באמת? הרי היא אומרת כאמור. “ואני כאמור ראיתי יותר מפעם אחת חזי מוסר ליהודה מעטפות של תלושים כדי לרשום את הברכה” על זה היא דיברה קודם. באמת, באמת איזה יופי את מפנה. תגידי לי בבקשה את נכון שאת ראית את חזי, לפי דברייך, מוסר ליהודה את המעטפות של התלושים כדי שיכתוב עליהן ברכה?

העד, גב’ ודאי:           המעטפות הריקות, כן.

עו”ד אוחיון:              שמה הן? מעטפות לאיזה צורך? מה לשים בהן?

העד, גב’ ודאי:           לרשום ברכה ולשים בהן תלושים מתנה לחג.

עו”ד אוחיון:              לשים בהם תלושים.

העד, גב’ ודאי:           לעובדי העירייה, לעובדי הלשכה.

עו”ד אוחיון:              לעובדי העירייה, ועל זה גם דיברת לפני כן, תסתכלי. לא על משהו אחר, על זה היא גם דיברה לפני כן. בואי נמשיך.

עו”ד שרגנהיים:         בעדות השנייה בדקת גם נכון?

עו”ד אוחיון:              העדות השנייה אמרת שלא?

עו”ד שרגנהיים:         אה לא בדקת? למרות שהיא אמרה שהיא הופסקה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אבל אמרתי בחקירה הראשונה. (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              תגידי לי איפה בחקירה,

העד, גב’ ודאי:           זה כתוב בפרוטוקול.

עו”ד אוחיון:              איפה בחקירה הראשונה כתוב,

העד, גב’ ודאי:           כתוב.

עו”ד אוחיון:              רק שנייה,

העד, גב’ ודאי:           שהפסיקו את החקירה כי הייתי צריכה ללכת לעבודה.

עו”ד אוחיון:              רגע אחד, אני מכיר את זה בהרבה מאוד הודעות של השוטרים, שככה הם עושים,

העד, גב’ ודאי:           אני באמת עובדת, גם עכשיו אני מפסידה עבודה.

עו”ד אוחיון:              זה לא משנה, זה לא משנה. עדיין היית צריכה (מדברים ביחד) באותו מקום.

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         מה זאת אומרת? היא אמרה.

עו”ד אוחיון:              את מתקשרת לחוקרים נכון? כשאת רוצה את מתקשרת לחוקרים. בואי נראה בחקירה השנייה. בואי נראה מה יש בחקירה השנייה. בוא נראה בחקירה השנייה בשתי הסיטואציות שהיא שמעה בוא נראה. אני גם לא רואה בחקירה השנייה, וחברתי (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אני רואה יותר בחקירה השנייה.

עו”ד אוחיון:              רגע אחד. שבחקירה השנייה את אומרת שאת ראית ושמעת שיהודה מנחה את חזי ללכת לקבלנים מסוימים ולהביא מהם תלושים. אם תראי לי את זה גם בחקירה השנייה אדרבא.

עו”ד שרגנהיים:         אתה קודם חיפשת שורה אחרת אז זה לא פייר.

עו”ד אוחיון:              רגע אחד, אורלי את לא באמת רוצה לעזור לבית המשפט נכון? (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אני רוצה לעזור לך, אתה שלחת אותי לחפש משהו אחר.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) לא לי ולא לבית המשפט. אז אני אומר לך, עכשיו אני מציב את זה בפנייך. אני עכשיו מעיין בהודעה השנייה שלך מה15.3.15 כן? ואני מחפש, לפי דברייך הייתי צריך למצוא שבהודעה הזאת את אומרת לחוקרים “תראו אני במו עיניי ראיתי את יהודה מנחה את חזי ללכת לקחת תלושים מהקבלנים המסוימים האלה” נכון? זה מה שאת אומרת שאמרת בחקירה השנייה?

העד, גב’ ודאי:           אני לא אמרתי לך מתי אמרתי את זה, אמרתי לך שזה מה שקרה. אני לא יודעת איפה זה כתוב.

עו”ד אוחיון:              תראי,

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא זוכרת איפה זה כתוב.

עו”ד אוחיון:              כמה תסובבי אותנו? לא עכשיו את אמרת ש-“בשבילי הייתה הפסקה. תחפש (מדברים ביחד)”,

העד, גב’ ודאי:           לא, הוא שאל (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            רגע, אל תדברי ביחד עם הסנגור.

העד, גב’ ודאי:           אה סליחה. אתה מנסה לבלבל אותי וזה לא יצליח לך.

עו”ד אוחיון:              כן, כן, כן.

העד, גב’ ודאי:           אתה עברת לנושא אחר עכשיו. אתה מקודם שאלת אם ראיתי תלושים ולמה לא אמרתי על המזומן וכאילו עבר זמן בין החקירות כדי שיגידו לי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           עכשיו אתה במקום אחר.

עו”ד אוחיון:              מה תעשי שיש פרוטוקול מוקלט.

העד, גב’ ודאי:           מעולה.

עו”ד אוחיון:              מה תעשי תגידי לי.

העד, גב’ ודאי:           מה אתה תעשה גם?

עו”ד אוחיון:              עוד פעם, אני חוזר לאותה סיטואציה,

העד, גב’ ודאי:           תחזור לאותה סיטואציה, אין בעיה.

עו”ד אוחיון:              שיהיה ברור שגם בחקירה השנייה היא לא אמרה את זה. הסיטואציה,

עו”ד שרגנהיים:         אתה מתכוון להגיש את ההודעות?

עו”ד אוחיון:              לא,

עו”ד שרגנהיים:         למה לא?

עו”ד אוחיון:              ואולי תפסיקי לשאול אותי שאלות. באמת? יש נתונים שהם חקירה, מותר לי? אני חייב להגיש בשביל זה?

עו”ד שרגנהיים:         לא, אבל אם אתה טוען משהו ואתה לא תומך אותו בתימוכין אז זה לא מדויק.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אם אני מטעה אני הזמנתי אותך להגיד איפה זה מופיע אחרת.

כב’ הש’ קובו:            בוא נתקדם, רבותיי בוא נסיים את החקירה של העדה.

עו”ד אוחיון:              איפה זה מופיע אחרת? חברתי להוטה, להוטה.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד) תחילת החקירה השנייה בשורה 30.

עו”ד אוחיון:              אז היא הכניסה לה את זה לפה, זה לא בא מפיה.

עו”ד שרגנהיים:         אה באמת? תקרא.

עו”ד אוחיון:              שנייה, שנייה, שנייה. אדוני יראה על מה היא מפנה לי.

עו”ד שרגנהיים:         כן תראה.

עו”ד אוחיון:              או שהיא גם לא מבינה כלום.

עו”ד שרגנהיים:         תראה.

עו”ד אוחיון:              אדוני יראה, אדוני זוכר את השאלה שלי.

עו”ד שרגנהיים:         אדוני יראה.

עו”ד אוחיון:              את אמרת שראית, לא מה חשבת שהוא עשה. איפה הסיפור שאת אומרת ששמעת וראית את יהודה מנחה? אדוני יראה שזה בכלל לא נוגע לשאלה שלי. כל הזמן חברתי מפריעה, מבקשת לראות דברים שאני לא שואל, מבקשת להפנות דברים שלא נאמרו, אולי גם לרמוז לתשובות כאלו ואחרות. זו סיטואציה אחרת לגמרי, זו בכלל לא הסיטואציה שהיא טענה לה.

עו”ד שרגנהיים:         השאלה מתייחסת למשהו (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            שורה 30?

עו”ד אוחיון:              כן, כן. היא אומרת לה “את אומרת שחזי הביא מקבלנים” והיא עונה על זה, תפסיקי אורלי (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד) שנשאלה עליה בחקירה קודמת, גם אם זה לא נרשם באופן מדויק.

עו”ד אוחיון:              אדוני יש פה, אני ממש חוזר ואני אומר לאדוני, אני ממש (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         זו אותה חוקרת אדוני.

עו”ד אוחיון:              מה שקורה בתוך משרדי הפרקליטות (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            טוב אני אאפשר לענות על השאלה כי זה באמת לא ברור.

עו”ד אוחיון:              לא,

כב’ הש’ קובו:            החוקרת אומרת,

עו”ד אוחיון:              אדוני זה לא ברור? זה לא זה אדוני, איך זה לא ברור?

כב’ הש’ קובו:            אמרתי שאני מאפשר את השאלה. כן?

עו”ד אוחיון:              איך זה לא ברור אדוני? באמת אני כבר לא יודע מה לעשות. איך זה לא ברור? זה משהו אחר לגמרי. מה בגלל שהתובעת אמרה משהו?

כב’ הש’ קובו:            לשאול את השאלה.

עו”ד אוחיון:              אני אומר לך גברתי שגם בחקירה השנייה לא אמרת את מה שאת טוענת לו פה, כאילו יהודה הנחה את חזי ללכת להביא תלושים מקבלנים מסוימים והכל שאת נוכחת ורואה ושומעת בלשכה. למה את זה לא אמרת? פשוט וברור גם בחקירה השלישית?

העד, גב’ ודאי:           כי שוב אני מסבירה זה היה ברור לי מאליו. מאיפה אני יודעת אחרת כאילו?

עו”ד אוחיון:              אה.

העד, גב’ ודאי:           אני,

עו”ד אוחיון:              אבל תגידי לי בבקשה, לא קודם אמרת לנו שחשבת שאולי בחקירה השנייה זה נמצא, שממילא אולי בחקירה השנייה היית יכולה לומר את זה, (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, זה לא מה שאמרתי, אתה עוד פעם מעוות את הדברים השלי. אני אומרת שאת הפרוטוקול הראשון והשני תקשר כאילו זו חקירה אחת, שלא באמצע מישהו סיפר לי משהו.

עו”ד אוחיון:              עכשיו את מסכימה שגם בחקירה השנייה לא אמרת נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת שוב לא זוכרת. אתה חושב שבאמת ישבתי לקרוא ולשנן את זה? אני לא זוכרת. יש דברים שאני לא זוכרת, יש דברים שכן.

עו”ד אוחיון:              הקריאו לך, הקריאו לך. בואי נמשיך. תאמרי בבקשה, תראי את טוענת לעוד סיטואציה, אומנם לא פה, אבל מכיוון שהיא שקרית אני אעמת אותך. את טוענת שבמו עינייך ראית שחזי נתן תלושים לצביה צורף, אם הבית,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              של יינות ביתן או של סופרים אחרים,

העד, גב’ ודאי:           כן, לקנות כן.

עו”ד אוחיון:              היא הייתה קונה מזון,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              מעבירה לחזי וחזי היה מוסר את המוצרים לבית הכנסת לצורך האזכרות,

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              לאבא של יהודה.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              את יודעת שזה שקר?

העד, גב’ ודאי:           לא, זה לא שקר, אני ראיתי.

עו”ד אוחיון:              שקר מוחלט.

העד, גב’ ודאי:           זה לא שקר.

עו”ד אוחיון:              את יודעת מה צביה אומרת על זה?

העד, גב’ ודאי:           זה לא שקר. לא, אני לא יודעת מה צביה אומרת כי שוב לא דיברנו על החקירה ואני אומרת לך מה ראיתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד). תגידי איך העזת לומר את זה?

העד, גב’ ודאי:           כי זו אמת, לא הייתי יכולה להמציא דבר כזה מגעיל, בחיי שלא. אם הייתי רוצה,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) את בעצמך חשבת, את בעצמך ראית שחזי נותן את זה לבית הכנסת?

העד, גב’ ודאי:           כן. אני לא, רגע, רגע. אני עכשיו העדתי שהוא נתן לה תלושים לקנות בסופר מרקט כיבוד. אני יודעת ממנו שהוא לקח את זה לבית הכנסת.

עו”ד אוחיון:              ממנו.

העד, גב’ ודאי:           ממנו שהוא לקח את זה לבית הכנסת.

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת שמה שאת העדת פה שאת יודעת אישית זה לא (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה אישית, מה זאת אומרת?

עו”ד אוחיון:              טוב, ממנו.

העד, גב’ ודאי:           ממנו.

עו”ד אוחיון:              עכשיו תראי,

העד, גב’ ודאי:           אני לא הלכתי לבית כנסת.

עו”ד אוחיון:              יש לנו תצהירים מאנשי בית הכנסת. כולם מזינים אותך ואת בן הברית שלך חזי.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              גם הוא טען את זה.

העד, גב’ ודאי:           איך הם יודעים איך נקנה הכיבוד שהוא הביא? הם יודעים שזה מתלושים או לא?

עו”ד אוחיון:              מה זאת אומרת? אם בני המשפחה של יהודה הם שהביאו את המוצרים פעם אחר פעם לאזכרה של אבא שלהם אז הם יודעים שהעלילה שלך ושל חזי, כאילו חזי הביא את זה לבית הכנסת היא שקר.

העד, גב’ ודאי:           זה לא שקר.

עו”ד אוחיון:              לא שקר.

העד, גב’ ודאי:           זה לא שקר.

עו”ד אוחיון:              וגם צביה,

העד, גב’ ודאי:           זה לא שקר.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי כל בתי הכנסת אומרים שזה שקר, בני המשפחה של יהודה הביאו את זה.

העד, גב’ ודאי:           בסדר.

עו”ד אוחיון:              וגם צביה אומרת “מעולם לא קניתי לצורך זה”.

העד, גב’ ודאי:           אני אומרת,

עו”ד אוחיון:              מה את אומרת?

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת מה ראיתי ואני יודעת מה אני יודעת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              את יודעת מה ראית.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עכשיו תאמרי לי בבקשה, אם יבוא מישהו ויגיד “המוצרים לא ניתנו לבית הכנסת. ניתנו להם תלושים והם קנו בתלושים האלו מצרכים לאזכרות”. ברור שזה מפריך לגמרי את הגרסה שלך נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא הבנתי מה, עוד פעם.

עו”ד אוחיון:              את אומרת ראית במו עינייך תלושים שניתנים לצביה, את אומרת שראית שצביה מביאה את המוצרים,

העד, גב’ ודאי:           נכון ואני אומרת מה חזי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            שנייה, שנייה תקשיבי לשאלה עד הסוף.

עו”ד אוחיון:              אל תפסיקי, גם ככה הרבה פעמים את לא מבינה.

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              בואי תהיי צנועה בסדר? בן אדם שיש לו קצת בעיות אולי יקשיב לשאלות עד הסוף. ואת אומרת שראית את המוצרים,

העד, גב’ ודאי:           בחדר שלו.

עו”ד אוחיון:              בעירייה נכון?

העד, גב’ ודאי:           בחדר של חזי.

עו”ד אוחיון:              בחדר. וגם ראית שחזי לוקח אותם. את לא ראית אם הוא לוקח אותם לבית כנסת, אבל ראית שהוא לוקח אותם נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני, לא, גם, ראיתי, חזי אמר שהוא לוקח את זה לבית כנסת. אני לא ראיתי אותו לוקח אותם כי זה היה בערב וכבר לא הייתי שם אולי, לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              יפה. אם יבואו הגבאים ואם יבוא מישהו ויטען “לא, זה לא נכון”,

העד, גב’ ודאי:           למה, כל,

עו”ד אוחיון:              שנייה,

העד, גב’ ודאי:           מה איכפת לי?

עו”ד אוחיון:              אדוני היא לא רוצה להפסיק (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אוקיי, אוקיי. נו?

עו”ד אוחיון:              יטען שחזי בכלל לא נתן מוצרי מזון לגבאים, נתן להם רק תלושים. זה יהיה שקר נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני לא, עוד פעם אם חזי, מישהו יגיד משהו אחר, מה זה קשור אליי?

עו”ד אוחיון:              אה, איך את יודעת שחזי אומר את זה ופתאום את מגנה עליו?

העד, גב’ ודאי:           שוב, עוד פעם אתה לא מקשיב,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אתה לא מקשיב לי.

עו”ד שרגנהיים:         זה לא מה שהיא אמרה.

עו”ד אוחיון:              היא אמרה אם חזי (מדברים ביחד) נפלט לה,

עו”ד שרגנהיים:         זה לא מה שהיא אמרה, זה אתה אומר.

העד, גב’ ודאי:           אם חזי,

עו”ד שרגנהיים:         אתה כל הזמן מכניס לה מילים לפה.

עו”ד אוחיון:              אני לא אמרתי שחזי אמר את זה, היא יודעת.

העד, גב’ ודאי:           אני אמרתי מה שאני יודעת ואם אחד מהם עשה משהו אחר או מישהו אחר יגיד לך משהו אחר זה לא עניין שלי. זה לא,

עו”ד אוחיון:              תגידי יש הבדל בעינייך בין לקנות מוצרים, לראות אותם בעין ולהביא אותם לבית הכנסת, לבין למסור תלושים לבית הכנסת? את מבינה שזה לא יכול אחד לדור בכפיפה עם השני? את מבינה שזה שני דברים שונים לגמרי?

העד, גב’ ודאי:           לא דיברתי על תלושים לבית כנסת, אני לא דיברתי על תלושים לבית כנסת.

עו”ד אוחיון:              אני יודע, אבל את מבינה את ההבדל?

העד, גב’ ודאי:           אז מאיפה הבאת לי את זה? כאילו למה זה קשור?

עו”ד אוחיון:              לכן אני אומר אם מישהו יבוא ויגיד שלא נמסרו מוצרי מזון לבתי כנסת אלא תלושים והם קנו לבד,

העד, גב’ ודאי:           אז שיגיד.

עו”ד אוחיון:              מבחינתך הוא משקר?

העד, גב’ ודאי:           לא אמרתי את זה, כל אחד (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              איך זה משתלב עם הגרסה שלך?

העד, גב’ ודאי:           כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, יכול להיות שזה גם היה בנוסף. אני לא יודעת, זה גם לא רלוונטי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, אני אומרת מה ראיתי ומה שמעתי.

עו”ד אוחיון:              אז אני עוד פעם שואל אותך,

העד, גב’ ודאי:           אז אני אומרת לך.

עו”ד אוחיון:              עכשיו שאת יודעת שחזי אמר את זה, למה קשה לך לומר לפי גרסתך שזה לא נכון.

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת אם זה נכון או לא נכון,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת מה ראיתי ומה שמעתי. שוב אני לא נותנת לך פרשנות.

עו”ד אוחיון:              ומה שראית ומה ששמעת זה שסופקו מוצרי מזון ולא תלושים נכון?

העד, גב’ ודאי:           סופקו מוצרי מזון שצביה קנתה לבית הכנסת.

עו”ד אוחיון:              בדיוק, זה מה שאת יודעת.

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              שחזי גם לפי דבריו ולפי מה שאת טוענת שראית, סיפק מוצרי מזון ולא תלושים נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת שהוא סיפק מוצרי מזון. אם הוא נתן גם תלושים זה אני לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              אני מדבר על מוצרי מזון.

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת רק מוצרי מזון.

עו”ד אוחיון:              מוצרי מזון. ויגידו שבחיים הוא לא הביא מוצרי מזון,

העד, גב’ ודאי:           שיגידו, אז מה?

עו”ד אוחיון:              יגידו כולם, כולם.

העד, גב’ ודאי:           שיגידו.

עו”ד אוחיון:              בחיים הוא לא הביא מוצרי מזון,

העד, גב’ ודאי:           שיגידו.

עו”ד אוחיון:              בחיים הוא לא הביא תלושים. מוצרי מזון הובאו על ידי בני משפחת הנאשם. זו אזכרה של אבא שלהם.

העד, גב’ ודאי:           בסדר.

עו”ד אוחיון:              הם הביאו, גם לא יהודה בעצמו. זה אזכרה של כל הילדים לא רק שלו. את מוכנה לפחות בשקר הזה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא משקרת, אני באמת לא,

עו”ד אוחיון:              לקחת צעד אחד אחורה? יש גבול.

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא משקרת.

עו”ד אוחיון:              את לא משקרת.

העד, גב’ ודאי:           לא, אני גם זוכרת שזה מאוד הפליא אותי.

עו”ד אוחיון:              את יודעת יש לפעמים מכשירים כאלה שמגיבים.

כב’ הש’ קובו:            אנחנו קרובים לסיום?

עו”ד אוחיון:              אנחנו, כן מתקדמים. לגבי עניין התלושים אני לא ארפה ממך, סליחה אחת, סליחה. עכשיו תקשיבי, צביה מכחישה גם את זה. היא לא רק מכחישה שהיא קנתה לו דברים בתלושים, גם היא מכחישה שאי פעם היא קנתה מוצרים,

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              בתלושים.

העד, גב’ ודאי:           אז זה היא, עוד פעם אני לא יודעת מה היא אמרה (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אני אומר לך מה היא אמרה.

העד, גב’ ודאי:           אז אני אומרת לך מה אני יודעת,

עו”ד אוחיון:              היא לא טעונה כמוך, היא לא ישבה בישיבות.

העד, גב’ ודאי:           זה לא קשור,

עו”ד אוחיון:              היא לא דיברו על הילדה שלה והיא הייתה טעונה לבוא ולהתנקם בבן אדם.

העד, גב’ ודאי:           תקשיב,

עו”ד אוחיון:              היא לא סלדה מהאישיות של יהודה כמוך.

העד, גב’ ודאי:           אם נוח לכם לראות שמתנקמים בו זו בעיה שלכם, באמת. אני לא עשיתי את הדברים שהוא עשה. אני ראיתי, שאלו אותי מה ראיתי, עניתי. זה לא שעשיתי במקומו ואחר כך האשמתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני,

עו”ד אוחיון:              את יכולה להגיד לנו למי סיפרת בזמן אמת, לא מהחבורה, למי סיפרת בזמן אמת על כל הטענות שאנחנו טוענים שהן שקר היום? דהיינו שנתן לך תלושים אישיים, ששלח אותך לקנות. תראי כמה סיטואציות לאורך שנים. לא עלה על הדעת שלא יהיה לזה איזשהו מקור שנוכל לפנות אליו. למי סיפרת, לא אחד כזה שהוא בעלך שאת יכולה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           מה? מה הכוונה סיפרתי? במהלך,

עו”ד אוחיון:              כל הסיפורים האלה שלך שהם לא נכונים.

העד, גב’ ודאי:           במהלך עבודתי?

עו”ד אוחיון:              בזמן אמת, בזמן אמת.

עו”ד שרגנהיים:         שחברי יפנה למשהו ספציפי. הוא אומר שכל הסיפורים שלך שהם לא נכונים. העדה אמורה לענות על זה? לא, אז שיהיה ספציפי,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         יגיד ספציפית (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              אדוני הבין שזה ספציפי, רק חברתי לא הבינה (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         לא, הבינה מצוין (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              והעובדה היא אורלי שכולם הבינו חוץ ממך.

כב’ הש’ קובו:            השאלה אם בזמן אמת (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            שנייה, רבותיי, רבותיי. השאלה אם בזמן אמת באותה תקופה סיפרת על זה למישהו? על הדברים האלה שהלכת עבור (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, זה היה בתוך הלשכה, כאילו העובדים של הלשכה כאילו ידעו.

עו”ד אוחיון:              זהו נכון? לא מתקבל על הדעת, אבל זה אני אשאיר לבית המשפט. אני כבר אדוני, אני רואה שלא פספסתי פה כלום. ההודעה שבעצם בפעם הראשונה את אומרת דברים המשמעותיים שראית ב9.5.2016. תגידי לי כשבאת למסור את ההודעה החוקר דיבר איתך אולי לפני כן בעל פה על כל הנושאים שאחרי זה אמרת פתאום בהודעה שראית ושמעת את כל, ההודעה החמורה ביותר שלך אחרי שנה ומשהו. החוקר יכול להיות שהוא דיבר איתך בעל פה לפני שהתחלת למסור את הדברים מיוזמתך?

עו”ד שרגנהיים:         על איזה עדות חברי מדבר?

עו”ד אוחיון:              9.5.2016.

עו”ד שרגנהיים:         חי?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זכרתי את השם שלו האמת.

עו”ד אוחיון:              מה? לא משנה מה השם שלו. עכשיו את שואלת את השם שלו, מה זה חשוב השם שלו?

העד, גב’ ודאי:           למה שהוא ידבר איתי בין חקירות לא הבנתי. הוא קרא לי לחקור אותי.

עו”ד אוחיון:              אני שואל אם לפני החקירה הזאת הוא סקר איתך את כל הנושאים בעל פה, דיבר איתך ורק,

עו”ד שרגנהיים:         אתה מתכוון לפני החקירה, אתה מתכוון באותה חקירה. היא לא מבינה את זה.

עו”ד אוחיון:              אולי די,

עו”ד שרגנהיים:         תסביר את זה.

עו”ד אוחיון:              אדוני אני מבקש להוציא את התובעת.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         לא, מה זה?

עו”ד אוחיון:              אל תגידי מה היא מבינה, מה לא.

כב’ הש’ קובו:            לפני חקירה, בסמוך לחקירה.

עו”ד אוחיון:              אל תגידי מה היא מבינה, כולם הבינו שזה בסמוך לחקירה.

כב’ הש’ קובו:            בסמוך לחקירה.

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              תפסיקי עם זה אורלי,

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            לא משנה.

עו”ד אוחיון:              מה זה משנה?

כב’ הש’ קובו:            לפני החקירה, זמן קצר לפני החקירה הוא שאל אם הוא דיבר איתך שיחה פורמלית.

עו”ד אוחיון:              קצר, ארוך, לא משנה, דיברו הרבה, לא משנה.

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא זוכרת. אני יכולה גם להגיד לך כל החקירות האלה זה לדבר, לדבר, לדבר ואז פתאום תחתמי על משהו. לא יודעת אפילו ממה שאמרתי כתוב, רק עכשיו הבנתי באמת ממה שאמרתי מה כתוב ומה לא. אז אני לא זוכרת, לא,

עו”ד אוחיון:              גברתי,

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              את מטשטשת אותנו פעם נוספת. יכול להיות שאת לא יכולה לראות שהוא כותב מילה במילה, אבל כל אחד יכול לראות בזמן שהוא כותב, בזמן שהוא מקריא לך. נניח שהוא מתחיל את ההודעה,

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              הוא מתחיל את ההודעה, הוא, תקשיבי, מתחיל את ההודעה, את רואה שהוא מתחיל את ההודעה. הוא שואל אותך שאלה ואת שומעת תקתוק. וזה שונה מאשר (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת, אני לא זוכרת, אני באמת לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              באמת את לא יכולה להבחין בזה? עד לאיפה אנחנו מגיעים היום?

העד, גב’ ודאי:           אני מסבירה לך שאני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת.

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              את זוכרת היטב דברים, תקשיבי אנשים שנחקרים במשטרה, וזה לא עניין של יום – יום, בדרך כלל זוכרים, זה לא מעמד רגיל בשבילם. על מי את מנסה לחפות? אני שואל אותך אם כל הנושאים האלה החשובים עלו כבר בחקירה של השוטר לפני שהם נרשמו?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת לך, אני לא זוכרת אם הוא דיבר איתי לפני הפרוטוקול או לא.

עו”ד אוחיון:              תשמעי טוב, פשוט לא הגיוני ואני אגיד לך למה. את הרי לא תאמרי לנו שום דבר אם אין לנו ראיות נכון? החוקר רושם שלפני שהוא התחיל לרשום את ההודעה שלך הוא דיבר איתך, ותראי בכמה נושאים. זה בדיוק הנושאים שאחרי זה פתחת את הפה על יהודה בלי סוף. נושא ראשון, ככה הוא רושם, שהוא דיבר איתך בלי לרשום. רק אחר כך הוא התחיל לרשום. ואנחנו לא יודעים באיזה צורה הוא דיבר איתך, אם הוא הדריך אותך, אם הוא לא הדריך אותך, אם הוא אמר את זה בשאלות כאלה ואחרות, אם מיד אמרת את הדברים בראשונה, אם הרעיון עלה לך בעקבות התשאול או לא התשאול. כלום אנחנו לא יודעים.

עו”ד שרגנהיים:         זה אתה יכול לשאול אותו (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) רק את הנושאים. חברתי אומרת לי בשביל זה אתה יכול לשאול את העדה, בשביל זה היא פה.

עו”ד שרגנהיים:         נכון.

עו”ד אוחיון:              אז אני אומר לחברתי שזו קצת עזות פנים לומר את זה. קודם כל חובת המשטרה לתת לי תיאור מפורט,

כב’ הש’ קובו:            נכון, אבל לשאול את העדה.

עו”ד אוחיון:              לא, לא, בסדר. שנית, שהעדה אומרת “אני לא זוכרת שהיה בכלל תשאול” להגיד לי, להפסיק חקירה נגדית ולהגיד את ההערה הזאת,

כב’ הש’ קובו:            נכון, אין צורך לומר את ההערה.

עו”ד אוחיון:              זה רק מעיד על מה הולך פה. תראי אומר ככה, שהוא דיבר איתך ותשאל אותך. אנחנו לא יודעים שום דבר על התוכן, רק על הנושאים. הוא שאל אותך על קבלת תלושים מקבלנים וחלוקתם לעובדי לשכתו, פעילים ולטובתו האישית. זוכרת שהוא שאל אותך על זה?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת לך, אני לא זוכרת את השיחה של לפני הפרוטוקול.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת. (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           2016.

עו”ד אוחיון:              אני חושב וחברתי עוד פעם תתקן אותי, אולי לראשונה את הפעילים, תיכף נראה, יכול להיות שאני טועה אורלי ואני אשמח מאוד שתתקני אותי. אני לא רוצה לאכול נבלות. אני חושב שאנחנו נראה את הפעילים עם השמות וזה, אני חושב שנראה בפעם הראשונה בהודעה הזאת. ואם טעיתי תתקני אותי וגם אני אתנצל, בואי נראה. אבל בואי את מכירה יותר טוב, תגידי לי אם אני טועה או לא ונמשיך הלאה.

עו”ד שרגנהיים:         אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני.

עו”ד אוחיון:              אם את לא מבינה אז בואי, אני לא, מספיק יש לי אחת שלא מבינה שם על הדוכן.

כב’ הש’ קובו:            לא, לא, אין צורך בהערות האלה.

עו”ד שרגנהיים:         אז גם אני לא משהו.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אין צורך בהערות מעליבות, אין צורך לאיים (מדברים ביחד). יש עדה על הדוכן, לכבד את העדה, לכבד את העדה (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              לא, את העדה כן. אבל חברתי (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            אין צורך להעליב עדים על דוכן העדים, אין צורך. לשאול שאלות, לקבל תשובות. החקירה הייתה אמורה להסתיים מזמן.

עו”ד אוחיון:              חברתי הרי כמה פעמים, כמה (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              עכשיו פתאום היא מעלה פעמיים. בואי אני אקח את הזמן שלי. כן, לא רואה שמות בשתי ההודעות הראשונות שטענת להן פה, לאותם אנשים וכולי וכולי. שחילק לפעילים וזה מאוד חשוב, זה מעיד על שימוש אישי. הפעם הראשונה זה בדיוק אחרי שהוא מדבר איתך על זה ואז צצים השמות שאמרת. דרך אגב כל השמות האלו מכחישים בתוקף את מה שאת טוענת. כולם מכחישים, חלק יבואו לפה, חלק נחקרו במשטרה וחלק יבואו לפה. כולם מכחישים את הדברים, אבל מעבר לעניין הזה. את לא זוכרת שזו פעם ראשונה עלה באותו תשאול? אם הוא חילק אותם לפעילים שלו,

העד, גב’ ודאי:           באמת, באמת שאני לא זוכרת.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת. עכשיו הוא רושם,

העד, גב’ ודאי:           כי האינפורמציה הזאת ידועה לי כל הזמן. מתי אמרתי אותה אני לא זוכרת באמת.

עו”ד אוחיון:              בוודאי. עכשיו כל העניין של הבחירות המקדימות, להתפקד למרץ, מה שרמזת פה. זה עלה בתחקור הזה?

העד, גב’ ודאי:           חשבתי ששאלת אותי את זה, באמת.

עו”ד אוחיון:              לא, אני ממש לא שאלתי אותך. מי ישאל אותך על מרצ?

העד, גב’ ודאי:           הנה אתה שואל עכשיו.

עו”ד אוחיון:              בכלל מפלגה שאני לא אוהב.

העד, גב’ ודאי:           אבל אתה עכשיו שואל לא? אז מה,

כב’ הש’ קובו:            למה צריכים את זה?

עו”ד אוחיון:              לא צריך את זה. היא אומרת, אני אשאל אותה על מרצ? מה?

העד, גב’ ודאי:           אז הנה, עכשיו שאלת אבל לא?

עו”ד אוחיון:              לא. אני רק שואל אם זה עלה, אם זה עלה בתשאול הקודם.

העד, גב’ ודאי:           בפעם החמישית אני אומרת שאני לא זוכרת שהוא דיבר איתי לפני ואני גם לא זוכרת על מה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) מיוזמתך, לא בשאלות שלי.

העד, גב’ ודאי:           כי ככה שמעתי.

עו”ד אוחיון:              הוא אומר שהוא תשאל אותך על כותרת התנהלותו הכספית של יהודה דרך התלושים שקיבל מהקבלנים. זוכרת שהוא דיבר איתך על זה (מדברים ביחד)?

העד, גב’ ודאי:           לא, לא.

עו”ד אוחיון:              הוא אומר שהוא שאל אותך על התמורה שיהודה מעניק לקבלנים שנותנים לו תלושים. את זוכרת שהוא דיבר איתך על זה?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת, לא, אני גם לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              ואז, אבל בהודעה הזאת פעם ראשונה שאת מדברת על זה נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני לא, עוד פעם אני אומרת לך אני לא זוכרת. אני לא יודעת מה אתה מקריא לי בכלל.

עו”ד אוחיון:              את גם לא זוכרת שאמרת בהודעה פעם ראשונה שלפי טענתך הוא נותן תמורה לקבלנים שנותנים לו תלושים? את זוכרת או לא זוכרת שאמרת את זה?

העד, גב’ ודאי:           אני יודעת שאני אפילו אמרתי שאני לא יודעת איזה תמורה, אז איך אתה יכול להגיד לי משהו שאני לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              את אמרת שאת לא יודעת אם הוא נותן תמורה?

העד, גב’ ודאי:           לא, אני לא יודעת איזה תמורה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני לא יכולה להגיד משהו שהוא לא נכון. אני לא יכולה להגיד משהו שאני לא יודעת גם.

עו”ד אוחיון:              באותה הודעה,

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אומרת,

עו”ד אוחיון:              אני לא אתן לך להגיד שקרים (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא,

עו”ד אוחיון:              גם אם הם לא חשובים. את באותה הודעה יצאת מעורך כדי להצביע על אפשרויות שיהודה מקבל תמורה מהקבלנים, יצאת או לא?

העד, גב’ ודאי:           אני לא יוצאת מעורי לשום דבר. שאלו אותי שאלות ועניתי מה שאני יודעת.

עו”ד אוחיון:              אה.

העד, גב’ ודאי:           מה זה לצאת מעורי?

עו”ד אוחיון:              רק שיהיה ברור ולא נוכל לטשטש את הדברים, בוא נראה את העניין של התמורה. הנה שלך. שאלה ותראי כמה את עונה עליה בלי שאת יודעת כלום. את מסכימה שאת לא יודעת כלום. ב117 באותה הודעה יש שאלה “פרטי את כל הידוע לך בנוגע לתמורה שסיפק יהודה בן חמו לאותם נותני תלושים קבלנים”. עכשיו בלי לפרט את התשובה שלך, תראי כמה את עונה על מה שאת טוענת.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי.

עו”ד אוחיון:              מ119 תראי כמה את מדברת באופן רצוף.

העד, גב’ ודאי:           תגיד, תקריא לי. כאילו מה אני יודעת.

עו”ד אוחיון:              את, אני לא אקריא לפרוטוקול את כל דברי הרפש האלו. אבל תראי כמה את ניסית לצאת מעורך,

העד, גב’ ודאי:           תראה לי.

עו”ד אוחיון:              כדי להראות שיש תמורה. תקראי.

העד, גב’ ודאי:           קודם כל רק תראי ברצף (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אתה לא מראה לי (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         לא, אבל תראה את התוכן.

העד, גב’ ודאי:           זהו.

עו”ד אוחיון:              גברתי אל תפריעי לי אורלי.

עו”ד שרגנהיים:         מה זה מפנה למספר שורות?

עו”ד אוחיון:              גם.

עו”ד שרגנהיים:         לא, אז תן לה תוכן.

כב’ הש’ קובו:            לתת לה לקרוא, אפשר לתת לעדה לקרוא.

עו”ד אוחיון:              תקראי משורה 119 את מדברת בלי שאלות ברצף ועד שורה 148 בסדר?

העד, גב’ ודאי:           אה אוקיי.

עו”ד שרגנהיים:         מה זה בלי שאלות ברצף?

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         כל פעם שכתוב “לשאלתך” באמצע זה לא בלי שאלות ברצף?

כב’ הש’ קובו:            לא משנה.

עו”ד אוחיון:              אם (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אז בלי כותרות.

עו”ד אוחיון:              אם בסוף כתוב “לשאלתך” אני לא ראיתי שכתוב, אם כתוב,

עו”ד שרגנהיים:         אז כתוב.

עו”ד אוחיון:              אז אם כתוב הייתה שאלה.

עו”ד שרגנהיים:         אז הנה.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              תקראי 119 עד 148,

העד, גב’ ודאי:           כן הבנתי.

עו”ד אוחיון:              ותראי כמה דיברת, יצאת מעורך על דבר שבאמת את לא יודעת על תמורה,

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              להשתדל בכל זאת לכוון איכשהו נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא, לא. אני רק סיפרתי על התנהלות מסוימת בעירייה ועובדה שאמרתי שזה מה שמוכיח שמה אמרתי מקודם נכון, שאני לא יודעת ספציפית על שום תמורה. רק על התנהלות שיכולה לרמוז על תמורה.

עו”ד אוחיון:              אז בדיוק.

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              אז הנה, את רואה זה עלה פעם ראשונה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              דברים שהם לא נכונים.

העד, גב’ ודאי:           הם כן נכונים, הם נכונים מאוד. מה שרשום שם מאוד נמוך.

עו”ד אוחיון:              רגע, אבל את לא יודעת לענות עליהם עכשיו לא?

העד, גב’ ודאי:           רשום שם, מה שרשום מאוד נכון אני אומרת.

עו”ד אוחיון:              אבל את יודעת על תמורה?

העד, גב’ ודאי:           שוב אני אמרתי לך שאני לא יודעת על תמורה. אני יודעת על התנהלות מסוימת.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אבל עניתי את זה גם קודם, אז לא היית צריך להראות לי את זה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) שאת לא יודעת על תמורה, את בעצמך הוצאת כל דבר שאולי רק קשור, בדקו ומה שבדקו בדקו. בוא נמשיך. אבל את לא זוכרת שזה דבר שעלה בתשאול, זה מעניין.

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              ועל התנהלותה של מירב גרושתו לפני מריבות הגירושים, עם התלושים שהעניק לה יהודה בן חמו. פעם ראשונה שאת אומרת בהודעה הזו שמירב טוענת שיהודה נתן לה תלושים נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני לא יודעת אם זו פעם ראשונה שאני אומרת את זה,

עו”ד אוחיון:              בהודעה הזו.

העד, גב’ ודאי:           אז שוב אני אומרת לך, אני לא יודעת אם זו פעם ראשונה שאני אומרת את זה, אבל כן זה משהו שידוע לי כי היא אמרה לי.

עו”ד אוחיון:              למה לא אמרת את זה בשתי ההודעות הקודמות? למה רק פה?

העד, גב’ ודאי:           ממתי ההודעה הזאת?

עו”ד אוחיון:              מה?

העד, גב’ ודאי:           ממתי ההודעה הזאת?

עו”ד אוחיון:              מ2016, שנה ושלושה חודשים אחרי הראשונה. ועוד שנה וחודשיים אחרי השנייה.

העד, גב’ ודאי:           אז מה השאלה שלך?

עו”ד אוחיון:              אני שואל.

העד, גב’ ודאי:           למה לא אמרתי את זה קודם?

עו”ד אוחיון:              כן.

העד, גב’ ודאי:           אולי לא ידעתי את זה קודם.

עו”ד אוחיון:              אולי לא ידעתי קודם.

עו”ד שרגנהיים:         אבל זה רשום בהודעה הראשונה שלה.

עו”ד אוחיון:              אם זה רשום,

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              אם זה רשום,

עו”ד שרגנהיים:         חברי לא מעביד אותי, באמת בשביל מה? אם חברי אומר משהו לעדה שיעמוד מאחורי הדברים שלו. לא יכול להיות, (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אולי תפסיקי להשתולל.

עו”ד שרגנהיים:         אני מבקשת לעצור. לא יכול להיות שאני צריכה להיות כמו כלב שמירה ולא להפסיק לקרוא כל שאלה שלו את ההודעות, כל 4 ההודעות שוב ושוב ושוב בלי שהוא מתכוון להגיש אותן לאדוני, רק כדי לתפוס את הסתירות האלה.

עו”ד אוחיון:              איזה סתירות? (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         זה הזוי. אם חברי טוען לסתירות (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         יעשה חברי את הדבר הראוי, יגיש את ההודעות לכבודו כדי שכבודו יוכל בסופו של יום באמת להתרשם. לא יכול להיות שאם אני כן תופסת או לא תופסת, כן קלטתי את המילה הנכונה או לא תפסתי את המשפט (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            זה נאמר בהודעה הראשונה?

עו”ד שרגנהיים:         כן.

עו”ד אוחיון:              רק שנייה, יכול להיות (לא ברור). היא עושה דרמה.

עו”ד שרגנהיים:         היא עושה דרמה כי היא עייפה, אני עייפה מלעבוד בחקירות של חברי.

עו”ד אוחיון:              אדוני רואה, הבכיינות הזאת (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         זה לא יכול להיות.

עו”ד אוחיון:              והם מתקנים בכל פעם גם שלא צריך. יכול להיות שגם אני פעם (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אוקיי אם יש טעות יש טעות.

עו”ד אוחיון:              אם יש טעות יש טעות. שאלות (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         אין שום בעיה, אני שמחה לתקן שצריך (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

עו”ד שרגנהיים:         ואם לא חברתי תגיד וחברתי תמצא.

כב’ הש’ קובו:            אם לא הוגש לא הוגש. מה שלא הוגש (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

(מדברים ביחד)

כב’ הש’ קובו:            רבותיי מה שלא הוגש ממילא בסיכומים אי אפשר יהיה לטעון שזה בסתירה להודעה, כי אין לי את ההודעה. אני לא יכול לקבוע את זה, הסיכומים לא יתייחסו לזה.

עו”ד אוחיון:              אני רואה את השורה אדוני.

כב’ הש’ קובו:            אני אומר אם ההגנה לא מגישה, זכותה לא להגיש,

עו”ד שרגנהיים:         (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            אבל בסיכומים אי אפשר יהיה לטעון שהעדה סותרת את מה שהיא אומרת בהודעה במשטרה, כי ההודעה במשטרה לא לפניי.

עו”ד אוחיון:              כן אדוני, זה הוכח מתוך החקירה.

עו”ד שרגנהיים:         לא, זה לא הוכח מתוך החקירה אם אתה לא מגיש.

כב’ הש’ קובו:            אם ההודעה לא בפניי אי אפשר יהיה לטעון שזה בסתירה להודעה.

עו”ד שרגנהיים:         אתה בדיוק לא מוכיח.

עו”ד אוחיון:              די אדוני,

עו”ד שרגנהיים:         אתה רק אומר.

עו”ד אוחיון:              אני, לא, לא,

כב’ הש’ קובו:            רבותיי אני לא אקבע בהכרעת הדין שהעדה סתרה את ההודעה במשטרה אם ההודעה לא בפניי.

עו”ד אוחיון:              אני מציע שאדוני לא יקבע נחרצות בעניין הזה.

כב’ הש’ קובו:            אני לא יכול לקבוע משהו שהוא לא בפניי. ההגנה תרצה להגיש, לא תרצה לא תגיש.

עו”ד אוחיון:              אני לא, באמת אדוני חושב שאני אגיש דברים (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            לא ביקשתי להגיש.

עו”ד אוחיון:              לא, שנייה. אם אני מצליח,

כב’ הש’ קובו:            אם יסתבר שיש טעויות אז יש טעויות רבותיי. (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            רבותיי לסיים את החקירה של העדה (מדברים ביחד).

עו”ד שרגנהיים:         אבל קשה לי, אני באמת חושבת שיכול להיות (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            לסיים את החקירה של העדה.

עו”ד שרגנהיים:         אני באמת חושבת שיכול להיות שהיו טעויות ולא קמתי,

כב’ הש’ קובו:            אוקיי.

עו”ד שרגנהיים:         כי גם אני טועה לפעמים. ואני בוודאי לא סרקתי את ההודעות בזיכרון שלי באופן (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            רבותיי לסיים את החקירה של העדה, להטיח בה את השאלות האחרונות ולסיים.

עו”ד אוחיון:              תאמרי לי בבקשה, את לא אמרת לנו שאת היית חברה של מירב נכון?

העד, גב’ ודאי:           מה זאת אומרת לא אמרתי? מתי שאלת?

עו”ד אוחיון:              אני אשאל אותך, מה היחסים שלך עם מירב, נניח עד שמה שאת אומרת התפטרת או פוטרת, לא משנה.

העד, גב’ ודאי:           עד שעזבתי, כן.

עו”ד אוחיון:              מה היו היחסים שלך עם מירב?

העד, גב’ ודאי:           היא הייתה אשתו של ראש העיר.

עו”ד אוחיון:              נו? זהו.

העד, גב’ ודאי:           לא, והיו בינינו דיבורים על הילדים, דיבורים על היומן, דיבורים על אוכל.

עו”ד אוחיון:              זהו, קורקטי.

העד, גב’ ודאי:           כן, וגם,

עו”ד אוחיון:              זאת אומרת, טוב. מה את רוצה להגיד משהו?

העד, גב’ ודאי:           לא, ואני אומרת שהם היו הרי, הם עמדו להתגרש לפני הבחירות האחרונות ואני זוכר שבערך איזה חודש לפני היא סיפרה לי שהם עומדים להתגרש.

עו”ד אוחיון:              מתי זה היה הבחירות האחרונות?

העד, גב’ ודאי:           אוקטובר 2013.

עו”ד אוחיון:              אחרי שאת כבר,

העד, גב’ ודאי:           לא, לפני, לפני היא אמרה לי.

עו”ד אוחיון:              הבחירות היו אחרי שאת כבר לא בעירייה.

עו”ד הולנדר:             חודש לפני, היא גם לא הייתה.

העד, גב’ ודאי:           חודש לפני עזבתי, כן.

עו”ד אוחיון:              נכון. אז הבחירות היו בסוף אוקטובר לא היית, ברור שלא היית נכון?

העד, גב’ ודאי:           נכון.

עו”ד אוחיון:              גם בזמן השיחה. תאמרי לי בבקשה, אז היא דיברה איתך מה דיברה איתך. על ילדים ועל פגישות וכולי וכולי. היא לא סיפרה לך בזמן שאת היית בעירייה שיהודה נותן לה תלושים לצרכיי הבית נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא, בזמן העירייה ממש לא.

עו”ד אוחיון:              ממש לא. אז אולי תגידי לי מתי היא סיפרה לך את הדברים האלו ומה זה בכלל חשוב? מה זה בכלל חשוב ובאיזה הקשר מירב באה וסיפרה לך שיהודה נותן לה תלושים לצרכיי הבית? זה בישיבות האלו של הקונסיליום (מדברים ביחד), של החבורה?

העד, גב’ ודאי:           לא, אבל אני אספר לך אם אתה רוצה לשמוע. זה היה בחוף הים באוגוסט לדעתי, מתי זה היה?

עו”ד אוחיון:              אוגוסט, אוגוסט.

העד, גב’ ודאי:           לא, סליחה, לא, לא, לא באוגוסט. אחרי שאני עזבתי,

עו”ד אוחיון:              חוף הים באוגוסט, מה הבעיה?

העד, גב’ ודאי:           לא, זה לא היה חוף,

עו”ד אוחיון:              אה זה נראה לך רחוק מדי (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, זה היה,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            לא לתת לעדה לענות בבקשה.

עו”ד אוחיון:              כן?

העד, גב’ ודאי:           זה היה, ישבנו לשוחח. היא סיפרה לי שאחרי שייגמרו הבחירות הם יעשו הסכם גירושים מאוד מהר וכולי וזה. אז אמרתי לה “טוב תוודאי שבאמת את עושה הסכם, תתחילי לעשות עכשיו”. אז היא אמרה “כן, אם הוא לא רוצה שאני אספר שהוא עשה ככה וככה וככה אז הוא יעשה איתי הסכם מהר” משהו כזה. אז ככה גיליתי את זה. בכלל לא הגענו לשיחות האלה.

עו”ד אוחיון:              חוף הים אבל כן?

העד, גב’ ודאי:           בשיחה אישית חברית, כן.

עו”ד אוחיון:              בחוף הים?

העד, גב’ ודאי:           בחוף הים, כן.

עו”ד אוחיון:              יפה. אז בחוף הים (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, לא, לא, זה לא היה, אני עכשיו זוכרת. זה היה בסוף ספטמבר, תחילת אוקטובר משהו כזה.

עו”ד אוחיון:              אה,

העד, גב’ ודאי:           לא היינו חברות לפני, זה לא,

עו”ד אוחיון:              תראי איך את עושה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              את מבינה שלא יכול להיות,

העד, גב’ ודאי:           לא, אני אומרת לך שוב,

עו”ד אוחיון:              שנייה אחת,

העד, גב’ ודאי:           החברות שלי איתה הייתה אחרי שעזבתי את הלשכה וזה גם היה מאוד מאוד ספציפי כי היא באמת באה לבקר אותי והביאה לי אוכל ודיברה איתי ותמכה בי בזמן ששוב החבר היחידי שלי היה דני הרוש. והיא היחידה שבאה וככה התחלנו להיות חברות. רק בגלל שהיינו (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              מאיפה הבאת חוף הים?

העד, גב’ ודאי:           רק בגלל שהיינו לבד.

עו”ד אוחיון:              למה שינית? (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           התבלבלתי אני מסבירה לך. אתה יכול להגיד את זה עד מחר, אבל התבלבלתי.

עו”ד אוחיון:              לא התבלבלת.

העד, גב’ ודאי:           התבלבלתי.

עו”ד אוחיון:              פשוט התעשת והבנת,

העד, גב’ ודאי:           איך היא תבוא איתי בשבת לים באוגוסט שהיא הייתה עוד נשואה וחיה בבית?

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) זה פשוט בלתי אפשרי לחקור בצורה הזאת עם העדה הזאת ואני לא מקבל הגנה. גברתי הנכבדה תקשיבי לסוף השאלות שלי, תגידי מה שאת רוצה. אמרת עכשיו ספונטנית “זה היה באוגוסט בחוף הים”.

העד, גב’ ודאי:           בטעות.

עו”ד אוחיון:              עכשיו אני אסביר לך את התהליך שעברת פה, אולי בית המשפט לא מבין. לא מסתדר עם אוגוסט, זה בדיוק תקופת הסכסוך,

העד, גב’ ודאי:           זה בטעות.

עו”ד אוחיון:              זה אומר שאת מדברת איתה (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא, אבל זו טעות אני מסבירה לך, (מדברים ביחד).

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אבל,

עו”ד אוחיון:              היא אומרת שהיא מובכת, היא מתנהגת פה כאילו היא בעלת הבית.

העד, גב’ ודאי:           אתה כאילו באמת, זה היה בטעות.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           זה היה בטעות.

עו”ד אוחיון:              גברתי את אמרת פה עכשיו את מה שאמרת ואם זה נכון ברור שהגרסה שלך היא שקרית ואני אסביר לך,

העד, גב’ ודאי:           זה לא נכון, זה בטעות אז אין לאן להמשיך משם.

עו”ד אוחיון:              אה בטעות.

העד, גב’ ודאי:           זה באמת בטעות.

עו”ד אוחיון:              עכשיו הצמדת את זה לזמן אמת ועשית שיחה אקראית ולא שיחה חברית, ולא שתיכן על חוף הים מדברות על יהודה ורואות במה להתנכל לו. מה עוד צריך לקרות בשביל (לא ברור).

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עכשיו אני רוצה לשאול אותך בעניין הזה, לפי מה שאת אומרת עכשיו, גם תגידי אולי את רוצה לחזור בך. מה שאמרה לך מירב זה בעצם “אם הוא לא ייתן לי מה שאני רוצה אז אני אלך ואמסור מידע”,

העד, גב’ ודאי:           לא, זה לא מה שהיא אמרה.

עו”ד אוחיון:              ככה הבנתי ממך.

העד, גב’ ודאי:           לא, היא אמרה שיש דברים שהיא יודעת ושהוא בטח, הם יגיעו להסכם והכל יהיה בסדר. שאני לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              ואם לא מה יהיה? ואם (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           היא לא אמרה אם לא.

עו”ד אוחיון:              מה, על מה היא תדבר?

העד, גב’ ודאי:           היא לא אמרה אם לא, היא אמרה לי “אני יודעת כל מיני דברים” וזה אחד הדברים שהיא סיפרה. זהו.

עו”ד אוחיון:              על התלושים?

העד, גב’ ודאי:           על זה שכל השנים, רוב השנים שהם היו נשואים שהוא היה ראש עיר היא עשתה קניות אך ורק מתלושים.

עו”ד אוחיון:              ואת זה לא היה על חוף הים באוגוסט את אומרת,

העד, גב’ ודאי:           זה היה,

עו”ד אוחיון:              אלא באופן כאילו, באיזה מסגרת דרך אגב (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה היה על חוף הים, זה מצחיק כי אני זוכרת את הסיטואציה, אבל זה לא היה באוגוסט. זה סתם נפלט לי בטעות.

עו”ד אוחיון:              אבל חוף הים באוגוסט אמרת בגלל שהיה קיץ.

העד, גב’ ודאי:           עוד פעם אני מסבירה לך, אנחנו בארץ ישראל וגם באוקטובר יש שמש. אז אני טעיתי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           טעיתי, זרקתי בטעות אוגוסט.

עו”ד אוחיון:              על חוף הים.

העד, גב’ ודאי:           היינו חברות אחר כך והיינו בים כל הזמן.

עו”ד אוחיון:              תגידי לי מה יש לך לדבר איתה אם היא לא חברה שלך? למה היא צריכה להגיד לך את זה?

העד, גב’ ודאי:           לא, היא התחברה אליי, זאת אומרת התחברנו ברגע שהיא הייתה שם ותמכה בי (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) אחרי שאת עזבת את העירייה בגלל שהיית ממורמרת על,

העד, גב’ ודאי:           בגלל שהוא פגע בי מאוד,

עו”ד אוחיון:              על יהודה, כן בגלל שהוא פגע בך (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           (מדברים ביחד), אז היינו מה לעשות (מדברים ביחד),

כב’ הש’ קובו:            תשמעי את השאלה עד הסוף.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה מיותר, זה מיותר.

כב’ הש’ קובו:            תשמעי את השאלה עד הסוף.

עו”ד אוחיון:              אחרי שאת ממורמרת על יהודה הנה, רק אז ורק אז פתאום אתן מתחברות על חוף הים. אולי באמת וגם לא באמת איכפת לי אם זה על חוף הים. אתן מתחברות ומה שאת מציירת פה כאילו בצורה של דרך אגב, לא בדרך אגב. על זה התחברתן, ישבתן לראות איך אתן סוגרות חשבון עם יהודה.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              ושם, ממש לא.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              ממש, כאילו אם את אומרת זה שווה משהו כן? גברתי על מה פתאום את ומירב מדברות על זה?

העד, גב’ ודאי:           אני יכולה,

עו”ד אוחיון:              על התלושים פתאום, כן?

העד, גב’ ודאי:           אני רוצה לשאול שאלה, זה באמת כאילו משהו מוזר. כאילו בן אדם עשה משהו ואנחנו מדברות עליו. איפה אנחנו לא בסדר? בזה שאנחנו מצביעות ואומרות מה הוא עשה? כאילו לא ממש הבנתי.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           והיא באמת הייתה שם מישהי שתמכה בי,

כב’ הש’ קובו:            עורך דין אוחיון לסיום.

עו”ד אוחיון:              כן.

כב’ הש’ קובו:            אנחנו כבר בחריגה של למעלה משעה.

עו”ד אוחיון:              את אומרת שמדברים על משהו שיהודה, זה משהו שהוא לא בסדר נכון?

העד, גב’ ודאי:           אז עוד פעם אני מסבירה לך,

עו”ד אוחיון:              רק שנייה, לפי דעתך אתן מדברות על משהו לא בסדר נכון?

העד, גב’ ודאי:           מה לא בסדר?

עו”ד אוחיון:              שאתן מדברות על מה שעשה יהודה,

העד, גב’ ודאי:           על איך שהוא התנהג אליה, על איך שהוא התנהג אליי. חסר על מה לדבר עליו?

עו”ד אוחיון:              את אמרת פה שאם הוא לא תקבל בהסכם אז היא תחשוף את (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא מה שהיא אמרה. היא אמרה שפשוט יש דברים ביניהם שרק שניהם יודעים ואז שאלתי מה למשל וזו אחת הדוגמאות שהיא אמרה.

עו”ד אוחיון:              ואם הוא לא ייתן לה את ההסכם מה היא תעשה?

העד, גב’ ודאי:           היא לא אמרה אם ועובדה שהיא לא עשתה כלום.

עו”ד אוחיון:              זה מה שאמרת פה עכשיו.

העד, גב’ ודאי:           לא, היא לא איימה, היא לא נתנה איום.

עו”ד אוחיון:              את אמרת את זה פה עכשיו.

העד, גב’ ודאי:           היא לא נתנה איום.

עו”ד אוחיון:              תראי למה זה חשוב לי עם כל הסתירות שלך,

העד, גב’ ודאי:           כן?

עו”ד אוחיון:              את מתערבבת ומשנה גרסאות לפי ההתפתחויות. זה אומר שמבחינתה היא חשבה שזה משהו לא בסדר לקבל את התלושים.

העד, גב’ ודאי:           תשאל אותה.

עו”ד אוחיון:              לא, את היית, שוחחת איתה.

העד, גב’ ודאי:           תשאל איתה, אני לא אדבר בשמה.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד) על חוף הים או על חוף השנהב.

העד, גב’ ודאי:           אני לא אדבר בשמה, אני לא אדבר בשמה. תשאל אותה, כשהיא תבוא תשאל אותה.

עו”ד אוחיון:              נהדר לראות אותך כך על הדוכן. אבל את ומירב, אני יכול להראות את זה, אם תאלצי אותי אנחנו נביא גם עדים פה. לא רק שלא הייתן ביחסים טובים לפני כן, הייתן אויבות. תקשיבי טוב אני חוזר ואומר, אויבות.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא.

עו”ד אוחיון:              איך קרה שאויבות,

העד, גב’ ודאי:           לא היינו אויבות.

עו”ד אוחיון:              תקשיבי, אחר כך תעני מה שאת רוצה. איך קרה שאויבות הופכות להיות כאלו חברות, מה שנקרא השונא של שונאי אוהבי?

העד, גב’ ודאי:           לא היינו אויבות אף פעם.

עו”ד אוחיון:              לא הייתן אף פעם.

העד, גב’ ודאי:           אני הייתי שם בת בית לפעמים, הייתי מגיעה, הייתי באה בליל הסדר, הייתי אוספת את הילדים מהגן, מבית ספר. כשהם היו נוסעים ביחד לחופשות בחו”ל הייתי אוספת את הילדים מבית ספר והגן לסבא וסבתא, לסבתא בעיקר.

עו”ד שרגנהיים:         רגע, אתה מקשיב (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           לא היינו אויבות בכלל ואחר כך כמו שאמרתי מכורח הנסיבות בגלל שלא היו מולי אנשים וחברים שיתמכו בי בתקופה מאוד קשה, היא תמכה בי בתקופה מאוד קשה ולאט לאט הפכנו לחברות, כן.

עו”ד אוחיון:              תודה. בעקבות, החברות הזו הייתה בעקבות ורק אחרי מהלך גירושים מכוער עם יהודה מצד אחד ופיטורים או התפטרות בגלל התנכלויות של יהודה מצד שני. רק אחרי, מבחינת הזמן פה התחילה ההתחברות נכון?

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עכשיו העיד פה הבחור מינוב, לא היו שום פגישות שלו במשרד של יהודה.

העד, גב’ ודאי:           הבחור,

עו”ד אוחיון:              העיד פה.

העד, גב’ ודאי:           למי חברי מכוון?

עו”ד אוחיון:              מי העיד פה?

עו”ד שרגנהיים:         לא מדייק.

עו”ד אוחיון:              מי זה העיד?

עו”ד הולנדר:             לנצ’נר ברוך.

עו”ד אוחיון:              ברוך, כן. דיברת על ברוך בהודעה שלך, ברוך מינוב. הוא העיד פה שלא היו בכלל פגישות במשרד.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי, אז הוא העיד.

עו”ד אוחיון:              אז את משקרת כן?

העד, גב’ ודאי:           לא, אני לא משקרת.

עו”ד אוחיון:              אה, הוא משקר.

העד, גב’ ודאי:           ממש לא משקרת.

עו”ד שרגנהיים:         חברי לא מדייק אז זה לא רלוונטי, אף אחד לא משקר.

עו”ד אוחיון:              עכשיו תאמרי לי בבקשה, כמה שנים את, מתוך ידיעה שלך מהלשכה, היו תרומות של סלי מזון לפני, בהתחלה? נשאל את זה ככה.

העד, גב’ ודאי:           כמה שנים היו תרומות של סלי מזון,

עו”ד אוחיון:              בהתחלה, הרי בהתחלה היו תרומות של סלי מזון נכון?

העד, גב’ ודאי:           היו תרומות של סלי מזון למיטב זכרוני כמעט כל הזמן. לא זוכרת אבל כמה שנים היו.

עו”ד אוחיון:              אחרי כמה זמן, נניח שהמשיכו סלי המזון, אבל כמה שנים היו רק סלי מזון לפני שהתחילו גם עניין התלושים?

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              לא יודעת. את היית שם.

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת. אני יודעת שהיה תלושים כל הזמן אז אני לא יודעת (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           את החפיפה,

עו”ד אוחיון:              תקשיבי דיברת על זה שהתלושים התחילו עם חזי. אני אומר לך שסלי מזון היו לפני חזי. את לא זוכרת את זה? את לא זוכרת שסלי מזון היו תמיד לפני חזי גם?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת, לא.

עו”ד אוחיון:              לא זוכרת?

העד, גב’ ודאי:           לא.

עו”ד אוחיון:              אוקיי.

העד, גב’ ודאי:           כל מה שקשור לסלי מזון זה לא דברים שאני טיפלתי בהם.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד).

העד, גב’ ודאי:           אני לא טיפלתי בהם, זה לא,

עו”ד אוחיון:              רק תלושים חשובים בעינייך. עכשיו לפי טענתך השמות האלו, אבי ידעי, אמנון אשכנזי, שמעון פרץ והרב יניב קיבלו כל חג נכון?

העד, גב’ ודאי:           לא אמרתי כל חג, אמרתי קיבלו תלושים. כי אתה עוד פעם שואל אותי,

עו”ד אוחיון:              אולי, אולי סליחה,

העד, גב’ ודאי:           שזה שמות ששמעתי מדי פעם, כאילו בפעמים ששמעתי אלה השמות ששמעתי. אני לא יכולה להעיד על דברים שהיו בחגים שלא שמעתי.

עו”ד אוחיון:              כמה פעמים שמעת שהם קיבלו?

העד, גב’ ודאי:           לפחות 3 פעמים,

עו”ד אוחיון:              לפחות 7 פעמים.

העד, גב’ ודאי:           דברים שאני שמעתי.

כב’ הש’ קובו:            3 היא אמרה.

עו”ד אוחיון:              3 פעמים. בואי נראה מה אמרת בחקירה שלך.

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת באמת עכשיו אחורה להגיד לך כמה פעמים שהם קיבלו או לא קיבלו.

עו”ד אוחיון:              בואי נראה בחקירה הראשונה שסיפרת עליהם אחרי שדיברו איתך עליהם, בואי נראה. כן, את אומרת “אני שמעתי את השמות האלו בוודאות שיהודה אומר מספר פעמים”,

העד, גב’ ודאי:           מספר פעמים.

עו”ד אוחיון:              מספר פעמים נכון? מספר פעמים.

העד, גב’ ודאי:           מספר חגים, מספר פעמים במהלך השנים.

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           זה מה שאמרתי לך גם עכשיו אבל. אבל גם עכשיו אמרתי.

עו”ד אוחיון:              טוב.

העד, גב’ ודאי:           כמה פעמים, אני לא יכולה להגיד תמיד.

עו”ד אוחיון:              יש לך הסבר למה כולם אומרים שזה לא נכון?

העד, גב’ ודאי:           אני לא יכולה לדבר בשם אחרים.

עו”ד אוחיון:              ביקשתי בשם עצמך. תאמרי לי בבקשה, גם את חילקת לעובדים לא רק חזי נכון?

העד, גב’ ודאי:           היו פעמים שהשאירו לי את המעטפות ואני חילקתי, כן.

כב’ הש’ קובו:            (מדברים ביחד),

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אמרתי את זה כבר.

עו”ד אוחיון:              מתוך הידיעה שלך שהיית הרבה שנים בלשכה, מי הגיש את השאילתא שם, אמרת שמישהו הגיש שאילתא?

העד, גב’ ודאי:           אני לא זוכרת את השם שלו.

עו”ד אוחיון:              אבל מהו?

העד, גב’ ודאי:           אפשר לבדוק, הוא היה חבר,

עו”ד אוחיון:              מהו? מהו? מהו? איזה פונקציה,

העד, גב’ ודאי:           הוא היה חבר מועצה.

עו”ד אוחיון:              חבר מועצה.

העד, גב’ ודאי:           כן.

עו”ד אוחיון:              עכשיו את יודעת מתוך ידיעה אישית, מתוך העבודה שלך שברגע שמגישים שאילתא הנושא חייב להיות נידון בישיבת המועצה? יודעת או לא יודעת?

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              לא יודעת?

העד, גב’ ודאי:           לא, היו הרבה שאילתות שלא נידונו בסוף.

עו”ד אוחיון:              לא, אין, אסור, אין אפשרות כזאת.

העד, גב’ ודאי:           אוקיי, אז תבדוק.

עו”ד אוחיון:              את כבר יודעת שלא היה כזה דבר. המצאת, לא היה דיון מעולם בנושא הזה,

העד, גב’ ודאי:           היה, היה.

עו”ד אוחיון:              ולכן לא הייתה גם שאילתא בעניין הזה.

העד, גב’ ודאי:           אבל אם אני אאתר גם את זה אז אני אביא את זה גם.

עו”ד אוחיון:              את יכולה להביא את השאילתא הזאת?

העד, גב’ ודאי:           אני אנסה, כן אני אנסה.

עו”ד אוחיון:              מה זאת אומרת? למה את לא יכולה להביא? השארת את הכל.

העד, גב’ ודאי:           אמרתי אני אנסה. זה אין לי בידיים.

עו”ד אוחיון:              מאיפה תביאי את זה?

העד, גב’ ודאי:           אני אנסה, לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              איך, תגידי את.

העד, גב’ ודאי:           לא יודעת.

עו”ד אוחיון:              לא גברתי, עכשיו שאת יוצאת מפה תגידי לי,

העד, גב’ ודאי:           אני באמת לא יודעת, אני אנסה להיזכר אולי בשם,

עו”ד אוחיון:              (מדברים ביחד),

העד, גב’ ודאי:           אני אשאל חברי מועצה שעבדו אז ואני אשאל אותם,

עו”ד אוחיון:              ואז מה?

העד, גב’ ודאי:           שיגידו לי מי זה ואני אבקש ממנו את המייל או את השאילתא שהוא הגיש. אם זה מה שאתה רוצה שאני אעשה אז בשמחה.

עו”ד אוחיון:              בוודאי, כי לא היה ולא נברא.

העד, גב’ ודאי:           אז אני אעשה את זה, ביחד עם המעטפות. אין בעיה.

עו”ד אוחיון:              יש לך מעטפות כפולות דרך אגב? את מחזיקה מעטפות כפולות?

כב’ הש’ קובו:            מה זה מעטפות כפולות?

עו”ד אוחיון:              אגב אם (לא ברור). אני סיימתי.

כב’ הש’ קובו:            תודה. חקירה חוזרת בבקשה. אין?

עו”ד שרגנהיים:         לא אדוני.

כב’ הש’ קובו:            תודה.