פ ר ש ת ו י ח י | ספר בראשית, מז´ כח´ – נ´ כו´
השבוע אנחנו מסיימים את ספר בראשית.
החלק המרכזי, החשוב והמוכר ביותר בפרשה שלנו, הוא ברכות יעקב לבניו.
כדרכי, לא אעסוק בעיקר אלא בטפל, אבל לפני כן יש לי בכל זאת משהו לומר על הברכות.
עוד קודם לברכות, ממש לפני בוא הבנים לאביהם, נועד יעקב עם יוסף, מברך את נכדיו אפרים ומנשה, כידוע בשיכול ידיו, ובאותה הזדמנות מברך גם את יוסף ברכה פרטית, לפני זו שיתן לו במעמד אחיו: “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד–עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.”
הענקה זו מוזרה קצת, כי במעמד האחים כולם ינזוף יעקב בשמעון ולוי, אשר הרגו את אנשי שכם: “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.”
והנה, בעוד אלה מקוללים, מנכֵס לעצמו יעקב את שכם, מתהדר בכך שהוא זה שכבש אותה, בחרבו ובקשתו, מה שלא נכון, כמובן, ומעניק אותה ליוסף.
מה שאני יכול וצריך לומר על כך הוא, ראשית, שבשכם ובקבר יוסף הנמצא בפאתיה, דבקה כנראה קללה שהתגשמה אלפי שנים מאוחר יותר, כאשר רצחנו שם את מדחת יוסף, בשל היותו דרוזי ולא יהודי. אל לנו לשכוח זאת. ממילא יצא לנו שם רע בשכונה הקשה בה אנו מנסים לשרוד, כמי שמפקירים את בעלי בריתם ברגע שאינם דרושים עוד. עיינו ערך הכורדים, שחשבנו כי ילחמו בעבורנו נגד עיראק, עיינו ערך הצד”לניקים שהחזיקו לנו את רצועת הביטחון. ועכשיו תור הדרוזים? בסוף נשאר עם עצמנו. אלא אם מישהו חושב שהאמריקאים ילחמו בשבילנו.
לפני שאני עובר הלאה אוסיף, שאמנם הנזיפה של יעקב בשמעון ולוי חריפה, אבל יש לשים לב שהוא אינו מקלל אותם ישירות. יעקב אינו מארר אותם, אלא את אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. גם העונש של אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל יכול להשתמע לאו דווקא כפשוטו.
אם אני מצרף את ניכוס שכם וכיבושה ליעקב, יחד עם הפצת כובשיה האמתיים בין כל שבטי ישראל, אשר נקראים גם “יעקב” כאן ובמקומות אחרים במקרא (“כי אכל את יעקב”, למשל, ובכלל “בית יעקב” במקומות רבים), מתעורר בי הרהור, שמא מאחורי הנזיפה החמורה מסתתרת הערכה ואהבה, ומה שנאמר בגלוי ובריש גלי, אינו אלא כסות ומסווה לרגשותיו האמתיים של יעקב.
ועכשיו לענייננו.
יעקב מסיים את ברכותיו ומת: “וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. וַיִּפֹּל יוֹסֵף, עַל-פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם.”
אחרי החניטה והאבל מתפנה יוסף למלא את הבטחתו לאביו, ולהביאו לקבורה בכנען:
“וַיַּעַבְרוּ, יְמֵי בְכִיתוֹ, וַיְדַבֵּר יוֹסֵף, אֶל-בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר: אִם-נָא מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֵיכֶם–דַּבְּרוּ-נָא, בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר. אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת–בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי; וְעַתָּה, אֶעֱלֶה-נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת-אָבִי–וְאָשׁוּבָה.”
נשאלת שאלה, מדוע נזקק יוסף למתווכים כדי לבקש מפרעה רשות ? הרי שמענו כי יוסף היה משנה לפרעה, לא היה אדם קרוב אליו ממנו, רק כס המלוכה הפריד ביניהם, הכיצד השפיל עצמו יוסף להעזר במתווכים מיותרים?
נניח שאלה זו פתוחה, אולי נמצא לה מענה.
פרעה מסכים:
“וַיֹּאמֶר, פַּרְעֹה: עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.”
אני מעיר כאן, שיש שמץ של קרירות, אולי אף עויינות בתשובת פרעה, ואם כן, אז לא בכדִי.
יוסף יוצא למסע אל כנען:
“וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו; וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה, זִקְנֵי בֵיתוֹ, וְכֹל, זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף, וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו: רַק, טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם–עָזְבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וַיַּעַל עִמּוֹ, גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים; וַיְהִי הַמַּחֲנֶה, כָּבֵד מְאֹד.”
לכאורה מדובר במסע לוויה של כבוד, והליווי הצבאי נועד אולי כדי לספק הגנה ואולי כדי להוסיף נופך רשמי וממלכתי.
אבל אם מצרפים יחד את השארת הטף מאחור עם הליווי הצבאי, מתעורר ספק, שמא יש כאן יותר מכך. ואם נזכור את תהייתנו על הצורך בגישוש באמצעות מתווכים, ואת תגובת פרעה הקרירה ואולי אף העוינת, יתחזק החשד, כי יציאת בני יעקב ממצרים לא הייתה ענין פשוט, אלא משהו שיוסף הבין מלכתחילה כי ידאיג את המצרים, לכן שלח שליחים לגשש אצל פרעה, המצרים אמנם נענו בחיוב, אף כי קריר, אבל דאגו לביטחונות מתאימים. הטף.
מה יכול היה להדאיג את המצרים?
פשיטא, שבני יעקב לא יחזרו.
ומה איכפת למצרים שהיהודים יסתלקו?
במאמר מוסגר אציין, שצריך גם צריך להיות איכפת להם, כי בבסיס היחסים שלנו עם מצרים מונח עקרון השיבה הנצחית, וזו בדרך כלל כואבת. למצרים, כוונתי, בעיקר, אבל גם לנו. נכון, א-סיסי ידידותי. כרגע. אבל הוא בונה ימ”חים בסיני, כורה תעלות מתחת לסואץ. ולמה לו צוללות ? נגד סודן ולוב ?
אבל אם נשוב לענייננו, אני חושב שהחשש של פרעה היה מפני התחברות יוסף ואחיו לאויביה המרים ההיסטוריים, הממלכות שמצפון לכנען. ככל הזכור לי, בתקופה בה אנחנו מדברים, היתה זו ממלכת החיתים שסיכנה את מצרים, ורק בנו של פרעה הנוכחי, שכנראה היה סתי הראשון, הלא הוא רעמסס השני, יכרות עמם שלום לאחר קרב קדש, ליד נהר האורונטס.
לא זו בלבד שיוסף החכם היה נכס מצרי לאומי, שאסור להתחלק בו עם האויב, אלא שמן הסתם היה בקי בכל סודות המדינה, הכיר היטב את חולשותיה ונקודות התורפה שלה, ולתת לו לעבור לצד השני היה דבר מסוכן מאין כמוהו.
אם נניח כי אכן לכך רומזים הדברים שהזכרנו, הגישוש באמצעות מתווכים, תגובתו הקרירה של פרעה, השארת המשפחות מאחור, הליווי הצבאי הכבד, מה שנותר לנו לתהות הוא, האם מדובר היה בזהירות יתר מן הצד המצרי, שיוסף צפה מראש ומן הסתם קבל בהבנה, או שהיה בסיס ממשי לחשד, כלומר יוסף אכן תכנן לצאת ממצרים ולעבור צפונה, לממלכת החתים, תוך שימוש בתירוץ של הצורך לקבור את אביו.
יוסף היה ככל הנראה אדם חכם באופן יוצא דופן, וספק גדול אם היה מסכן את מעמדו הבכיר במצרים, אשר עכשיו היו תלויים בו כל בני משפחתו המורחבת, כדי לערוק למקום בו יצטרך להתחיל מחדש, והנדוניה שיביא עמו, סודות מצרים, תאבד ערכה רגע לאחר שימסור אותה.
אם בכל זאת חשב על אפשרות כזו, נראה כי צפה מראש את העתיד לקרות ליהודים במצרים, והרהר באפשרות להמר על הקלף החיתי.
יתכן, אפוא, שכל המסע לכנען היה “תרגיל על יבש” לקראת יציאת מצרים האמיתית. לבחון את תגובות המצרים, את היכולות של צבא מצרים להתנייד דרך המדבר, את היכולות של בני ישראל לעשו זאת.
מה שנותר לנו לחשוב הוא, באיזו מידה הייתה ההיסטוריה משתנה אילו לא היה זה תרגיל יבש, אלא הדבר האמתי.
איך היה העם היהודי מתנהל לאורך הדורות, אילו במקום שעבוד במצרים ממנו יצא בטריקת נד ים סוף, להקים מדינה עצמאית שנתקעה בין מצרים לבין בבל הענקיות, שתיהן עוינות, היה תוקע יתד בצפון, זולג בנעימות דרומה לכנען, ובכוחות משותפים מפיל את האימפריה הדרומית ?
זו שאלה שאין עליה תשובה, כמובן. אבל היא מעלה הרהורים. לאו דווקא היסטוריים. גם היום אנחנו מהמרים על מצרים של פרעה א-סיסי, על סעודיה, על המיפרציות, ומתכננים להרוס את איראן בשבילן, כמו שתקפנו את עיראק כדי לחזק את איראן.
אם יש במזרח התיכון אידיוט מושלם, הרי זה אנחנו
שבת שלום, דני dani2006clean@gmil.com
