בפרשת בעלותך מתחילים בני ישראל באופן מעשי את המסע הגדול מן המדבר אל ארץ ישראל. הפרשה פותחת את ההכנות האחרונות לקראת היציאה למסע. עוד במהלך ההכנות מתחילה העבודה במשכן. לאחר שבפרשה הקודמת חגגו בני ישראל את חנוכת המשכן במסיבה רבת משתתפים, בפרשה הנוכחית הם מתחילים לעבוד בו ממש. אהרון, אחי משה, מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים. בהמשך יצטרפו אליו העוזרים הנאמנים שלו – הלויים.
לאחר שעברה שנה מאז יצאו בני ישראל ממצרים חג הפסח בפתח, בני ישראל חוגגים את הפסח ומקריבים את קרבן הפסח במשכן בפעם הראשונה. וזאת ע”פ הציווי מליל יציאת מצרים. בנוסף לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו מעצם היותם טמאים או שהיו במקום רחוק, נקבע פסח שני.
בנוסף, מתארת הפרשה את התקשורת של עם בני ישראל, להודיע מתי יוצאים לדרך ומתי הולכים, מתי מתחיל חג, או סתם לזמן את ראשי העם להתייעצות. לשם כך הכינו שתי חצוצרות כסף גדולות וכל סוג של תקיעה מסמל מסר אחר לעם. תרועה – התחלת מסע, תקיעה – התכנסות כל העם סביב המשכן. אמצעי תקשורת יעיל שימש גם בעת חירום את עם ישראל ומנהיגיו.
המסע במדבר אינו פשוט, חום היום ובני ישראל שוב מתחילים להתלונן. הם שוב כועסים על משה ושוב עולה הטענה שבמצרים היה להם טוב וקל!!! מאשר במדבר. משה מרגיש שהוא אינו יכול להתמודד עם הטענות לבדו. בכדי לסייע לו בהתמודדות עם דרישות העם, ממנה משה 70 זקנים- חכמים ומנוסים, המצטרפים אל משה באוהל מועד כדי שיישאו עמו במשא של התמודדות עם בני ישראל.

הסיפור החותם את הפרשה הוא סיפור לא נעים, המתרחש כאשר מרים אחות משה מדברת לשון הרע עם אהרון הכהן אודות אישתו של משה רבנו והקב”ה כעס על כך.. לא ברור מה נאמר בדיוק, אך ניתן לחוש את הקנאה במעמדו המיוחד של משה, כנביא/מנהיג המועדף.
ה’ כועס על מרים ואהרון. “ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה”. והוא מעניש את מרים והופך אותה למצורעת בצרעת עור לבנה. כאן אנו שוב רואים את גדולתו של משה שאינו קנאי למעמדו. במקום לכעוס על אחיו הוא עומד ומתפלל לרפואת אחותו. הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת.
מעשה מרים נמשל למלך שהיה מעוניין שיציירו את היכלו בציורים יפים. למטרה זו הוא הזמין ציירים שיקשטו את ארמונו כראוי לארמון המלך. לאחר שהסתיימה עבודת הקישוט והציור באו למקום טובי הציירים ובאו גם אנשים רבים מבני המדינה כדי לראות את הציורים היפים. בין הבאים היה גם כפרי אחד, איש פשוט מאוד. היה שם ציור של צייר שהפליא לצייר שבולת בתוך שדה של חיטים ועל גבי השיבולת עומדת ציפור. אמר האיכר לצייר: “הנך מצייר באופן לא נכון, שהרי השיבולת בשדה נעה כמעט תמיד ברוח וכיצד ייתכן שציפור תעמוד עליה?!
הצייר צייר גם איכרים הולכים אחרי מחרשה. גם כאן מצא האיכר חיסרון גדול, משום שבדרך כלל האיכרים הולכים בעת העבודה אחרי המחרשה מצד ימין, והצייר צייר את האנשים מצד שמאל.
התבייש הצייר מהערותיו של האיכר, כי הוא ראה שהצדק עמו. לאחר מכן התבונן האיכר בציור של נער המשרת בחדר הפנימי של המלך, וגם כאן מצא האיכר דופי בציורו.
אך הפעם התרגז הצייר וצעק על האיכר ואמר: כאשר הערת מה שהערת על ציורי הקודמים, קיבלתי את דבריך ברצון, משום שידעתי כי הנך מבין בדברים אלו הקשורים לשדות ולעבודת השדה, שהרי זהו עיסוקך… אולם מה לך ולחדרי המלך? כלום ראית פעם חדר של מלך? עד שהנך מחווה דעה גם על עניינים אלו?!
יש אנשים המטילים דופי ולא משנה מה רמתם ומקומם. עליהם להכיר את מקומם, לנהוג בענווה ולא לבקר ולהטיל מום ודופי על גדולים וטובים מהם..
יהיה רצון שתמיד נדע להכיר את מקומנו, ונדבר בהתאם, ותמיד עדיפה השתיקה, כי מילה שלא נאמרה או נכתבה מתמיד עשוייה להועיל יותר…

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני