פרשת פנחס נפתחת בסיכום הפרשה הקודמת (בלק) ומעידה על שכרו של פנחס, מעשה הקנאות של פנחס, שדקר למוות את זמרי וכזבי – זוכה לברכת האל: “…הנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”.
יש הרבה שאלות על קנאותו של פנחס, הוא ממשפחת כהונה, נכדו של אהרון הכהן, לוקח את החוק לידיים ומקבל לא רק חנינה – אלא כהונת עולם… !
אני אבחר בפרשנות הפשוטה ולבסוף גם אביא משל בעניין.
פנחס במעשהו, קיבל עליו את הדין שהוא עלול להענש על מעשיו. אך מה שהיה מול עינו היה הסיכוי להציל את ישראל מהמגיפה ובעיקר להציל את עם ישראל מהתבוללות במדבר.
המשך הפרשה מתרחש בעבר הירדן, ממש לפני הכניסה לארץ ישראל. המשימת אינה פשוטה ובהכנות אלו מתמקדת הפרשה.
בראש ובראשונה שוב בודקים את גודלו של צבא ישראל. ושוב נערך מפקד גדול לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. המפקד סוקר כל משפחה וכל שבט. ונמצא כי לרשות בני ישראל עומדים 600,730 גברים מעל גיל 20.
השם מנחה את משה כיצד תחולק הארץ בין שבטי ישראל – כל שבט יקבל נחלה בהתאם לגודלו, אך מיקום הנחלה ברמה המשפחתית יקבע על פי הגרלה.
דיבורים אלו על חלוקת הארץ מגיעים לאוזני חמשת בנות צלופחד, אביהן נפטר במדבר,ללא בנים ולכן נראה כי לא תהיה נחלה על שם צלופחד בארץ ישראל. הן פונות אל משה ומבקשות לקבל את נחלת האב וזאת למרות שבדרך כלל רק בנים יורשים את נחלת האב.
משה מאזין לבקשתן, אך אינו מקבל החלטה לבד, בהוראת השם מתקבלת הבקשה לרשת את נחלת אביהן ומוסיף, שאין זו הנחייה מיועדת רק לבנות צלופחד, אלא חוק גורף לכולם.
אדם אשר נפטר בלא בנים – נחלתו עוברת לבנותיו. איזו תעוזה של כמה בנות הצליחה לשנות חוק מחוקי התורה! התורה אינה שוביניסטית !!!
משה ממשיך להכין את הכניסה לארץ ישראל, בידיעה שהוא עצמו לא יזכה להיכנס לארץ, איזו גדולה של מנהיג
אבל צריך למנות מחליף למשה, למצוא מנהיג אשר יוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ. השם בוחר ביהושע בן נון – משרתו ותלמידו של משה להיות המנהיג הבא, (אותו יהושע, שלא הוציא את דיבת הארץ יחד עם המרגלים).
משה מכנס את העם ולעיני כולם סומך את יהושע כמנהיג הבא. משה עולה על הר העברים – אחד ההרים הגבוהים, ומשם הוא משקיף ורואה את הארץ הנכספת.
הפרשה מסתיימת בקטע ארוך המתאר את קרבנות כל החגים. שימו לב על ההבנה של משה, ביודעו שיהושע הולך להיות מנהיג מדיני וצבאי ועל מנת שבני ישראל יבינו מה המהות והמעשה בכל חג ומועד, רואה לנכון לציין באריכות.
נחזור לפנחס,״לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום״. ראוי להתבונן מה זכה פנחס ועל מה, שאיפלו משה לא זכה שנאמר עליו״ לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית” והרי לא פעם אחת עשה כמעשה פנחס, אלא פעמים רבות הציל את בני ישראל והשיב חמת ה’ מעליהם, בעגל ובמרגלים ועוד…. ולא הובטח בברית שלום כמו שהובטח פנחס.
משל לאדם שהיו עליו הרבה בעלי חובות, ולא היה לו מה לשלם, ובכל עת שהיו באים אליו בעלי חובות לתבוע חובם, היה בא חבר אחד שהיה אוהבו, והיה משפיע עליהם שיאריכו את זמן הפרעון והיה דוחה אותם מחודש אל חודש. והנה לאיש הזה היה עוד אהוב אחר ואותו אהוב, בראותו את בעלי החובות שדוחקים אותו ואין לו מה לשלם להם, עמד והתפשר עמם שיקחו רק כעשרים אחוז מההלוואה, כיוון שעדיף מעט מאשר לא כלום, והוא עצמו שילם לכולם וקרע את שטרי החובות. בראות הלווה שהחוב נפרע כליל, הודה לו מקרב לב ובירך אותו בכל הברכות שבתורה. בנו של הלווה שישב לידו, שאל את אביו מדוע לראשון לא הודית ובירכת אותו כל כך ואילו את השני בירכת הרבה. השיב לו האב כיוון שהראשון אמנם דחה את החוב, אבל חוב נשאר חוב, אבל השני פטר אותו לגמרי מן החוב וקרע את כל שטרי החוב. והנמשל: במעשה העגל באה מדת הדין לנגוש את ישראל, בא משה רבינו ודחה אותה ונאמר שם “וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו” כלומר שמנע נגישת החוב מעליהם, אבל לא ביטלה לגמרי, וכמו שכתוב (שמות לב לד) “וביום פקדתי ופקדתי עליהם חטאתם” ונדחה החוב לזמן אחר, וכמו שנאמר ואולם חי אני וכו’ אם יראה איש באנשים האלה, מה שאין כן פנחס שסילק את החוב לגמרי, לכן נאמר לו “הנני נותן לו את בריתי שלום”.
יהי רצון שנוביל את הקנאות שלנו רק לדרכי נעם ולאהבת חינם ונלמד גם מבנות צלפחד כי שיש “קייס” ויש בו הגיון רב, גם התורה הולכת לפיו.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
