הפרשה שלנו נפתחת בפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם-וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"..
לאחר שבפרשה הקודמת (ואתחנן), הזכיר משה לעם ישראל חלק ממצוות השם הוא מתאר בפרשה זו את השכר אותו יזכו לקבל בתנובת העץ והאדמה, בלחם ומעל הכול ניצחון על אויביהם. משה גם מציין את מי יש לברך ולהודות על המזון שאכלנו :"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". זהו הפסוק ממנו נגזרת ברכת המזון, ודבר מעיד על חשיבות מצוות ברכת המזון.

משה מעודד את עם ישראל שלא לפחד מהעמים בהם הם עתידים להלחם עם כניסתם לארץ ישראל. משה מבטיח כי השם יעזור להם בדרך נס, כפי שעזר להם בכל שנות ההליכה במדבר וגם בזמן שהיית אבותיהם במצרים. אך כאשר ייכנסו לארץ, עליהם לזכור שכוחם להתיישב בארץ ולהצליח בה הינה בזכות ההשגחה האלוקית. ההקפדה על תודעה כי הכל מאת השם, וחלילה לא להתבלבל ולחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

משה ממשיך להזהיר שלא יעזבו את השם, תורתו ומצוותיו, שכן גם השם עלול לעזוב אותם. והוא משתמש בדוגמא של חטא עגל הזהב ומגלה כיצד התחנן בעבורם לפני השם שיסלח להם. וכיצד קיבלו את הלוחות השניים, לאחר ששבר את לוחות הברית הראשונים.
הפרשה מסתיימת בפרק "והיה עם שמוע" שהוא חלק מקריאת שמע שאנו אומרים בוקר וערב. ומדגיש להם שוב לכתוב זאת בסימנים על היד והראש (תפילין) וכן בכניסה לבתיהם (מזוזה).

הרב יעקב בן זאב וולף קרנץ זצ"ל המכונה המגיד מדובנא היה מסביר את גודל עניין ברכת המזון במשל: מעשה באלמן, שהיה לו בן יחיד מאשתו והיה חביב עליו עד מאד. לימים נשא אשה שנייה, אלמנה אף היא, שהייתה לה בת מנישואיה הראשונים. היה הבעל חושד באשה, שהיא מעדיפה את בתה ודואגת לה לכל צרכיה, ומזניחה את בנו במאכלו ובבגדיו. לעומת זאת היתה האשה חושדת בבעלה, שהוא מאיר פניו לבנו ומפנקו על פני בתה.

אומר המגיד צדקו שניהם, שכן אף בלא יודעין האדם קרוב אצל עצמו ובשרו, משום כך שררה מתיחות בביתם ושלום הבית הופר. לימים גדלו הבן והבת, וההורים נדברו ביניהם להשיאם זה לזו. הקימו בני הזוג בית נאמן בישראל ודאגו האחד לרעהו. והוריהם דאגו לשניהם והרעיפו אליהם אהבה, ומני אז שרר השלום במעונם. ואדרבה, ילדיהם – שהיו קודם לכן סיבה לפירוד הלבבות ביניהם – היו עתה הסיבה להידוק הקשר ולאחווה.

ומה הפשט? הקב"ה ברא את האדם כשילוב של גוף ונשמה, גשמיות ורוחניות. אבל בין בני זוג אלו שוררת מתיחות מתמדת, כי הנשמה אוהבת את בני טיפוחיה וחפצה להתעלות ולהזדכך בתורה ובמצוותיה. ואילו הגוף אוהב את מנעמי העולם ואת חמדותיו. אבל קיימת רק דרך אחת להשכין ביניהם שלום ואחווה.

והיא, אם ידע האדם, שכל מזונו וסיפוק רצונותיו ניתנים לו מאת הקב"ה ויודה לו על מזונו תחילה וסוף, יהיה המזון גורם להכרת הטוב ולעבודת הבורא, או אז ישמחו בו שניהם כאחד! ועל כך באה ההודאה על הטובה המושלמת והכפולה שבנתינת המזון – ובהכרה בכך "שאתה זן, ומפרנס אותנו תמיד בכל יום, ובכל עת. ובכל שעה!"

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני