וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

פרשת כי-תבוא פותחת בשתי מצוות הנהוגות רק בארץ ישראל. מצוות אלו נקראות גם ‘מצוות התלויות בארץ’. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש. הביכורים הם הפירות הראשונים (הבִּיכּוּרִים). כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו לומר את ‘מקרא ביכורים’.- זהו בדיוק הכוונה והמעמד של חג השבועות המכונה – חג הביכורים.

אותו אדם נפגש עם הכהן וקורא נוסח קבוע בו מתואר בקצרה סיפור עם ישראל: הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי אלוהים והבאת עם ישראל לארץ. פירות הביכורים הם סמל לתוצאה של כל אלה – ההשתרשות והצמיחה בארץ. הטקס מסתיים בהנחת פירות הביכורים במקדש, כהודאה על כל הטוב. נוסח הקריאה הקבוע של ההיסטוריה באה להראות כי האדם שמביא את הביכורים למקדש מראה את קטנותו לפני השם וכי אין העבודה על היבול הינה ״ כוחי ועוצם ידי״, אלא השם שותף במעשה וכי ההיסטוריה שלנו מעידה על כך….

המצווה השניה, היא נתינת בכל שנה שלישית מעשר (עשרה אחוז) מן היבול ללוי (בני שבט לוי), לגר, ליתום ולאלמנה.

המשך הפרשה דנה בשני טקסים, אותם יש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות שזה יעשה בהר עיבל. והטקס השני, הוא ‘מעמד הברכה והקללה’. מעמד זה יתקיים על שני ההרים: גריזים ועיבל.
במעמד זה יוקראו חלק מהמצוות והעם יקבלו אותם בעניית אמן. לאחר מכן יוקראו הברכות והקללות. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-עשייתן.

למה צריך קללות?

בפרשת כי תבוא מופיעות 98 קללות שהן למעשה פי 2 מפרשת בחוקותי ששם יש 49 קללות. מסופר על רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ״ל המכונה ה”חפץ חיים” שהגיע פעם לבית-הכנסת בפרשת כי תבוא והבחין שכל האנשים בורחים החוצה מפני הפחד שאחזם עקב הקריאה של הקללות בפרשה זו. אמר להם – אמשול לכם משל למה הדבר דומה: לאחד שעלה על יצועו, התהפך במיטתו ולא הצליח להירדם, אשתו המסורה דאגה לשלומו ושאלה אותו: “מה לך, מדוע אינך נרדם?”. סיפר לה הבעל בצער: “ראי! מחר אני צריך לעבור ביער ומתיירא אני מן הטורפים המשוטטים שם והאורבים בכל פינה ואינני יודע אם זהו יומי האחרון”… הרגיעה אותו רעייתו ואמרה לו כי יש לה רעיון שעל ידו יוכל לחצות את היער מבלי לראות אותם כלל והיא תוכל לגלות לו רק מחר בבוקר…שמח האיש וישן שנת ישרים… בבוקר היום שלמחרת רצה האיש ללכת ושאל את רעייתו מהו ה”רעיון”? לקחה האישה חתיכת בד ואמרה לו: לפני כניסתך ליער – כסה את עיניך ובכך לא תראה מאומה מן הטורפים…” כן הוא הנמשל – סיים החפץ חיים –  אלו שמפחדים מהקללות דומים לאותו אדם – טיפשים הם. והלא כל מטרת הקללות היא להורות לאדם את הדרך הנכונה ואת התוצאה של זה שבחר בדרך קלוקלת… אם כך הוא, מה אתם בורחים?! תקשיבו…ותבחרו בחיים!

יהי רצון שנזכה לקבל רק את הברכות ושכל הקללות תמיד יזכרו לנו היכן שביל החיים הטוב.

שבת שלום ומבורכת

חזי ברזני