הפרשה נפתחת בפסוק :” וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.”
שימו לב המילה “דברים” מלווה את משה לאורך כל הספר, אנו מוצאים כאן מנהיגות שאין לתאר (ולא קיימת בימינו..), מנהיגות ייחודית, שלא משאירה אף פרט בהעברת השלטון, לידי יהושע בן נון.
משה, מתחיל את פרידתו מעם ישראל. הוא מספר להם שלא יחצה איתם את הירדן ולא יגיע איתם לארץ ישראל. וחוזר שוב אודות מנהיגותו של יהושע, שהוא זה שבו בחר השם להנהיג אותם בכניסה לארץ ישראל. משה ממשיך לחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כיוון שהשם יעזור להם.
בד בבד בדבריו מחזק פומבית! את יהושע – “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ”. כאן למעשה משה עושה שתי פעולות. 1- הדגשה לעם ישראל באמונה כי יהושע הוא האדם בו בחר השם להיות המנהיג שיוביל את בני ישראל לכיבוש הארץ מידי היושבים בה. 2- הצהרה פומבית של משה שמקבל את יהושע כיורשו.
בהמשך הפרשה מתואר איך משה כותב את התורה ומוסר אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. הוא גם מצווה עליהם שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יקהילו את כל העם אל המקדש ויקריאו להם את דברי התורה. (מעמד הקהל שנקבע תמיד לאחר שנת השמיטה).
כתיבת ספר התורה הינה העדות, שנכתבת בצורת שירה לראיה, כי אם בעתיד יפר עם ישראל את בריתו עם אלוהים ויבואו עליו צרות רבות. השם, מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה וללמד אותה את העם כדי שיזכור זאת תמיד. השירה עצמה תופיע בפרשה הבאה – פרשת ‘האזינו’.
לסיכום: משה הגיע לגיל מאה ועשרים, שלם מבחינה פיזית. לא כהתה עינו ולא נס לחו. השם אסר עליו לעבור לארץ ישראל, אבל מחוצה לה הוא יכול היה להמשיך ולהנהיג את העם. אלא שהוא הרגיש כי הוא לא יכול עוד לצאת ולבוא, מבחינה רגשית הוא נכנס לתקופת התכנסות. זאת זקנה מלאה, לא של חולי, אלא של מודעות והבנה כי עת לכל. וזוהי אינה רק צריכה להיות שלמות של מנהיגות אלא שלמות של כל אדם באשר הוא. זוהי דרך לתשובה שמובילה אותנו לימים אילו …
ראש השנה עבר ואנו מתכנסים לימי תשובה שהשיא שלהם ביום הכיפורים, והשבת הקרובה מכונה גם “שבת תשובה” על ההפטרה שנקרא מתוך ספר הושע “שובה ישראל”.
מסכת עירובין דף יג’ ע”מ כותבת: “תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ע
כשיו שנברא יפשפש במעשיו”. יש לנו כאן מקרה די נדיר בו בית שמאי ובית הלל מסכימים “נמנו וגמרו…!”
אנו רואים דיון מאד מיסטי למעשה. אבל בואו נוריד אותו לקרקע… האדם נברא זאת עובדה, למעשה היקיצה שלנו משינה כל יום מעידה על בריאה יומיומית. אשר על כן, אנו כאן בעולם הזה על מנת שלא נהיה רק גוף ללא נשמה, עלינו לפשפש במעשינו כל יום. כל שכן בימים אלו, שעל פי הרמב”ם אלו ימים המסוגלים להרבה. וזאת בתנאי שכן נפשפש היטב במעשינו. מעשים רבים הינם בעבודה בין אדם למקום, אך מעשים רבים הינם בין אדם לחברו ובמעשים אלו אנו נדרשים לפשפש ביתר שאת ולקיים את המשנה במסכת יומא :
“עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ….. ”
שבת שלום ומבורך
כתיבה וחתימה טובה
חזי ברזני
