פרשת נח תשפ”ב \ מאת: חזי ברזני | לע”נ אברהם בן חיים זאב ז”ל

הפרשה נפתחת בפסוק: “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.”

מי לא שמע על תיבת נח, עשרה דורות מאז בריאת העולם, האנושות גודלת ומתרבה, אך המעשים של בני-האדם ממש לא מוסריים בלשון המעטה – גזל וחמס פושטים בכל האנושות. “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס”. מצב שמחייב פעולה והתערבות אלוקית

השם מחליט למחוק את הבריאה ולהתחיל מהתחלה. והוא בוחר בנח, שהיה איש צדיק ותמים. השם מצווה עליו לבנות תיבה ענקית אליה יכניס את כל החיות, טמאות וטהורות כאחד (זוג טמאות ושבע זוגות טהורות), את משפחתו ובכך ישאר שריד מן החי ומן האנושות.

נח ממלא אחר הוראותיו של אלוהים אחת לאחת ובונה תיבה על פי ההוראות המדויקות והמידות שהכתיב לו השם. מיד לאחר מכן, נכנסים נח, אשתו, שלושת בניו – שם, חם ויפת, יחד עם בנות זוגם, וכל בעלי החיים. הקב”ה ממטיר מבול כבד על הארץ, עד שהשמים מכסים את פני האדמה ואת ההרים במשך מאה וחמישים יום. כאשר עוגנת התיבה על הר האררט (איזור תורכיה כיום).

נֹחַ מתחיל לבדוק האם ירדו המים וניתן כבר לצאת מהתיבה “לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם” הוא בוחר לשלוח את היונה ואת העורב. לאחר מספר ניסיונות והמתנה מתוחה, חוזרת היונה ובפיה עלה של זית. והיא נשלחת שוב. ולאחר שבעה ימים שהיונה לא חוזרת, מחליט נֹחַ לראות מה קורה בחוץ והשם מורה לו ולכל חבריו למסע לצאת מהתיבה. שימו לב להחלטות שמקבל נח תמיד בתמימות בחוסר מנהיגות אבל רק בהוראת הקב”ה. את עניין היונה ובפיה עלה של זית אנו מכירים כסמל של שלום. חז”ל נותנים עוד הסבר במסכת עירובין- בכך רמזה היונה לקב”ה “ריבונו של עולם יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידיך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין בידי בשר ודם”

כאשר הם יוצאים מהתיבה, מודה נח להשם ע”י הקרבת קורבן והשם לאחר שמביט על עולמו מחליט כי לא יהיה לעולם עוד מבול על פני האדמה והטבע לעולם לא ישבות יותר ועונות השנה יבואו כסדרן מבלי שמבול יפריע להן. כאות ברית לדבריו מעניק אלוהים לבני האדם את הקשת בענן. ולכן תמיד כשאנו רואים קשת בענן יש לברך “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו”

הפרשה מתארת איך האנושות גדלה ומתפצלת לכל עבר בעולם מתוך בניו של נֹחַ, מולידים ילדים ופונים למקומות שונים. וזה מוביל לעוד סיפור משמעותי בפרשה סיפור נוסף – מגדל בבל. האנושות גדלה ומתרחבת ומתפזרת על פני מקומות שונים בעולם.. אך דיברו בשפה אחת “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים”. באחד המקומות שנקרא בקעת שנער, קמו אנשים, והחליטו לבנות בחומר ולבנים עיר וגם מגדל. “הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ” הקב”ה מחליט לסכל את תכניתם על ידי בלבול שפתם. ומכאן הסברה שכך באו השפות בעולם. בגלל בלבול השפות, נקרא המקום “בבל”. ישנו דיון בקרב חוקרים ומפרשים האם זה במיקום הגיאוגרפי של בבל המקראית.

הפרשה מסיימת בסיקור תולדות האנושות ותולדות שם בנו של נח שממנו מגיע אברהם – עשרה דורות מנח עד אברהם.

 

בפרשה מופיע בהקשר של המבול הפסוק “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”, כהסבר מדוע לא יביא הבורא עוד מבול כעונש על חטאי האנושות. הפסוק מבטא את הניגוד שבין “אשר עשה האלוהים את האדם ישר”, לבין “יצר לב האדם” שהוא רע מנעוריו.

משל לאחד הצבאים שהיה רץ בסבכי היער, בחוסר זהירות ונתקל בעצים מחמת הקרניים המסועפים שלו, שוב נחלץ ושוב רץ ושוב נתקל, וכך כמה פעמים, הדבר הרגיז אותו והחליט בדעתו כי למחרת יבוא עם גרזן לכרות כל עצי היער. והנה למחרת פגשו חברו, מה לך עם הגרזן, ענה ואמר: אני כורת כל העצים כי הם מפריעים לי בכל פעם וכו’. ענהו חברו החכם ואמר לו, ידידי,אין הבעיה בעצים, הבעיה היא בך, תקצר את קרנותיך הארוכות, ותראה שעצי היער לא מפריעים לך. והנמשל: אדם נולד עם מידות שאינן טובות, וכמו הפסוק באיוב “עיר פרא אדם יולד”, ולכן נולד האדם בלתי ערל, הכל כדי להורות “שאדם צריך תיקון”, אין אדם מושלם, כך צורת הבריאה, יש באדם מידת גאווה, קמצנות, שררה… אך מוטל לעמול ולתקן, ‘אדם לעמל יולד’. וכשאין אדם עמל אזי נדמה לו: שאני טוב – והעולם רע.

 

יהי רצון שנדע תמיד להבחין בין טוב לרע, ונתקן בעצמו רק מידות טובות. אמן.

 

שבת שלום

חודש מר חשון מבורך

חזי ברזני

תגובות