בפרשה הקודמת קראנו את תולדות האנושות מנח ונתקלנו לראשונה בשמם של אברם ואשתו שרי, שבפרשת לך לך הוא יקרא ע”י השם אברהם, המאמין הגדול גם בתמימות וגם במעשה, הוא אבינו ומייסד האומה העברית. שלמרות כל התלאות שרדה היום ועוד תשרוד בע”ה לעולמי עד.
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה”.
מה שמדהים, התורה איננה מספרת לנו מיהו אברהם ומדוע ה’ מתגלה דווקא אליו. הפרשה פותחת רק בציווי של השם לאברהם: לעזוב הכול ולצאת למסע לארץ כנען, השם כורת עימו ברית ונותן את ברכתו לאברהם ולצאצאיו.
במהלך כל הפרשה אנו קוראים על נדודי אברהם ומשפחתו בדרכם מאור כשדים. יש לציין כי הדבר מעיד על רצונו של אברהם להכיר את כל סביבת הארץ ולנסות להעביר לכל מי שנקרא בדרכו בין אם זה עם מלכים ובין זה עם אנשים פשוטים, את העובדה שיש בורא לעולם ושום דבר כאן אינו יש מאין.
אברהם יוצא להילחם עבור בן אחיו לוט, מלחמה שאינה נוגעת לו אישית גם אינה בשטח שהוא חי בו, אבל הצורך בערבות הדדית מכונן תמיד במנהיג כמו אברהם. לאחר אותה מלחמה, כורת השם ברית עם אברהם – “ברית בין הבתרים” ומבטיח את ארץ ישראל לזרעו של אברהם – עם ישראל: “ויאמר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וספור הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפור אֹתָם; ויאמר לוֹ, כּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ… לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת”.
בהמשך הפרשה, מסופר ששרי – היא שרה אמנו אשת אברהם, לא מצליחה ללדת. היא מציעה שהגר שפחתה תהיה עם אברהם ותלד לו בן במקומה. הגר אכן נכנסת להריון ומזלזלת בשרה על שלא הצליחה להרות. שרה פונה אל אברהם האומללה- זוהי שפחתך! זכותך להחליט איך להתייחס אליה. שרה מתנהגת אל הגר ביד קשה והגר בורחת מן הבית. מלאך ה’ נגלה אליה, מנחה אותה לשוב לביתה ומבטיח לה שבנה – ישמעאל, יהיה גם הוא בעל צאצאים רבים. הגר חוזרת הביתה ויולדת את ישמעאל, בנו בכורו של אברהם.
בסוף הפרשה נגלה השם אל אברהם ולצד ההבטחות נוספות על ריבוי צאצאיו וירושת ארץ ישראל, משנה ה’ את שמותיהם של אברם ושרי לאברהם ושרה ומצווה על עריכת ברית המילה זוהי למעשה העדות הראשונה ושורש המצווה לטקס ברית המילה. שוב, מאז ועד היום….. אברהם מל את עצמו כשהוא בגיל 99 וגם את בנו ישמעאל. הפרשה מסתיימת בבשורה של השם לאברהם שלמרות גילם עתיד להיוולד לו ולשרה בן.
אברהם אבינו, עומד בניסיונות לא פשוטים, לקום ולעזוב את כל מה שידע והכיר, בגיל 75 למקום לא ידוע, כאשר הוא מונחה ע”י השם ואינו דן בדין ודברים עם השם אלא קם והולך הוא וכל בני ביתו” אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”.
כללי ההתנהגות הנדרשים מבני האדם בתפקוד השוטף, הם בסיסיים בדרך כלל ולא מוגזמים. לעתים עומד האדם בפני התלבטות אישית ועליו להכריע מה יעשה בעניין מסוים. ככל שההתלבטות היא בנושא קל יחסית, לא משמעותי, כך תקטן האכזבה שלו אם יתברר לו שטעה. בכל אופן היה שמח שלא לעמוד עוד בפני התלבטות כזאת. ודאי שלא היה “מזמין” התלבטות חיצונית, לא נצרכת, לא מחויבת. פרשת “לך לך” מלמדת אותנו על עמידה של אברהם אבינו בנסיונות קשים, נסיונות “חיצוניים”, שהוא לא “הזמין” אותם ואף לא היו נחוצים כל כך בסדר היום שלו, בראייה שטחית.
נוח לו לכל אדם להתנהל “על מי מנוחות”: לקום בכל בוקר ליום חדש, מאיר ומרענן, כשתכניותיו מתגשמות אחת לאחת. אבל, מה לעשות, החיים מזמנים גם הפתעות וחלקן גם לא נעימות. והנה, עליו לוותר על תכניותיו האישיות לטובת משימה אחרת. פרשת “לך לך” מלמדת אותנו על מסירות של אדם אחד שהבין כי כל העולם מסביבו אינו נוצר יש מאין. יש אדון לכל זה. והתואר של אברהם “כאבי האומה העברית” באה מהעובדה שהוא לא שמר את הגילוי הזה לעצמו, ביטל את עצמו מול הקב”ה והחל לפעול, וכופעל יוצא חייב כמו כולנו (בניו של אברהם) לעמוד בניסיונות.
יהי רצון שכל ניסיון שנעמוד בו נהיה באמונה שלימה ובנחישותכפי שהיה אברהם אבינו.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
