הפרשה בציווי השם אל משה: “דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי”.
התרומות המתבקשות אינם בכסף או במטבע, אלא של חומר איכותי : “זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן”
ולשם מה התרומה? מסביר הקב”ה : “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. למעשה כל חומרי הגלם היקרים, כפי שצוינו, ישמשו להקמת בית מקדש נייד, שם שוכן השם ומכאן שמו “משכן”. לימים בפרשות הבאות יכונה המשכן “אוהל מועד” – והוא המקביל למעשה לקודש הקודשים שהיה בבית המקדש, אליו נכנס הכהן הגדול פעם בשנה ביום הכיפורים.
הקב”ה מסביר למשה הנחיות מדויקות לבנית המשכן ואף מדגים לו “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ”. ההוראות כוללות את מידות כלי המשכן, חומרי הגלם, וכל פרט שניתן לציין. בין הכלים שצריך להכין ישנו “אֲרוֹן הָעֵדֻת” שיהיה נקודת המפגש מעתה ואילך בין משה לבין השם. הארון המצופה כולו זהב ועליו “כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה” אין הכוונה לכרובים כירק, אלא לשני מלאכים “וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָ וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו” -שתי דמויות עם פרצוף של תינוק וכנפיים פרושות – שיעמדו זה מול זה.
בנוסף, המנורה שאנו מכירים עם שבעת הקנים גם מצווה בפרשה זו “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה” . בהמשך הפרשה מגיע פירוט מבנה המשכן: סוגי עצים, גודלם, כיסויי המשכן. השם מצווה את משה במדויק היכן יעמדו כל הכלים ולהיכן יש לכוון את פניהם.
חשוב גם לציין את ארון הברית – בו מונחות שני לוחות הברית, אשר יהיה עשוי עץ, אך מצופה בזהב. כדי לעשות זאת, יקים האמן שייצור את הארון – שלושה ארונות העשויים כמו ארגזים פתוחים: הארון האמצעי עשוי עץ, ואילו החיצוני והפנימי עשויים זהב כך.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה
מדוע כתוב: ״וייקחו לי תרומה״ ולא כתוב: ״ויתנו לי תרומה״. משום שבנתינת הצדקה אנו מקיימים מצווה גדולה, יוצא אם כן, שבנתינה זו אנו לוקחים לעצמנו מצווה. וכך נאמר במדרש : ״יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית.״ ־ נכון שבעל הבית נותן פרוטה לעני, אולם העני גורם לבעל הבית שיקיים מצווה השווה יותר מאלפי זהב וכסף.
רבי ישראל מאיר הכהן זצ”ל הידוע בכינוי ״החפץ חיים״ המשיל את מי שמקמץ ידו ואינו נותן צדקה, לאיכר פשוט אשר העמיס את עגלתו בתבואה משדהו ונסע למכור אותה בעיר הגדולה. כאשר הגיע האיכר לעיר, מיד נמצאו רבים שרצו לקנות את התבואה המשובחת, אולם האיכר פחד שמא ירמו אותו הקונים ויקחו שקי תבואה ללא תשלום. משום כך אמר לקונים: מלאו לכם שקי תבואה בשקיכם, ועל כל שק מלא, תטילו מטבע נחושת לתוך כובעי, וכך נדע על כמה שקים עליכם לשלם לי. הסכימו הקונים והתחילו למלא מתוך העגלה. ואכן, כנגד כל שק, הטילו לתוך כובעו של האיכר מטבע. ראה האיכר חופן מטבעות נחושת בתוך כובעו, לא עמד בניסיון והכניס לתוך כיסו בגניבה כמה מטבעות. כמו שוטה האיכר – אומר ״החפץ חיים״ : אומנם הוא גונב כמה פרוטות… אולם כאשר יספרו את המטבעות ימצאו בכובע פחות מטבעות מאשר שקים. ואומנם, הקונים ישלמו לפי המטבעות שבכובעו. נמצא שעל כל מטבע נחושת שגנב, מפסיד תשלום בעבור שק תבואה שלם. כך הוא גם הנמשל: אדם הקופץ את ידו – אינו נותן צדקה, אמנם נכון, חוסך הוא פרוטת נחושת, אולם הוא מפסיד שכר מצווה עצום.
יהי רצון שתמיד ניתן מתוך הלב – כמו שנאמר “אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ”, כמו שאת רצונות הלב אנו כמהים להשיג, כך גם בנתינה.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
