לע״נ מו״ר אמנו וסבתנו היקרה, מרת שושנה בת נג׳יה ז״ל.
הפרשה פותחת בפסוק :”וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.”
בסיום הפרשה הקודמת (נשא), ציינו את חנוכת המשכן באירוע מרשים – ברוב עם הדרת מלך. בפרשת בעלותך מתחילים לעבוד ולשרת במשכן באופו מעשי. אהרון הכהן, שלא הביא קורבן כמו כל שבט, מתכבד לחנוך את תחילת העבודה בהדלקת מנורת הזהב – בעלת שבעת הקנים, תוך המשך הנחיות לעבודות הלווים במשכן.
לאחר שנה מיציאת מצרים מזכיר השם למשה כי עליהם לעשות את הפסח. בני ישראל חוגגים את הפסח ומקריבים את קרבן הפסח במשכן ע”פ כל ההנחיות. אך נוצר מצב כי חלק מבני ישראל לא יכלו לחגוג את הפסח בשל היותם טמאים מכל מיני סיבות. משה אינו נותן להם פתרון מיידי אלא מקבל מהשם הנחיות, והם שבחודש השני (אייר) בי”ד לחודש יציינו ויעשו את הפסח.
המסע לארץ ישראל התחיל בתרועת חצוצרות, אך המסע קשה, השמש יוקדת ובני ישראל מתחילים להתלונן. הם כועסים על משה וטוענים שבמצרים היה להם טוב וקל יותר!!! –”זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים”. משה מרגיש שהוא אינו יכול להתמודד עם הטענות לבדו. כדי לסייע לו בהתמודדות עם דרישות העם ממנה השם 70 זקנים המצטרפים אל משה באוהל מועד כדי שיישאו עמו בעול הנהגת העם. רוח השם שורה על שבעים הזקנים והם זוכים כולם לרוח נבואה. התלונה הנבזית וחסרת ההערכה של בני ישראל הופכת לתוצאה ובני ישראל זוכים לבשר ללא הפסק! “עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא” !
מעשה מרים אחות משה חותם את הפרשה. מרים ואהרון, מדברים על אשתו היפה והנאמנה של משה. בכך שמשה למעשה עסוק בצרכי ציבור ופחות במשפחתו. השם כועס על מרים ואהרון. השם מעניש את מרים והופך אותה למצורעת. כאן אנו שוב רואים את גדולתו של משה. “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” במקום לכעוס או להיעלב, הוא עומד ומתפלל לרפואת אחותו. בבכי תחנונים “וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.”
“וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”
מסופר על הגאון הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זיע”א המכונה “המגיד מזלוטשוב”. מתלמידי הבעל שם טוב, ששאל לפני 250 שנה, מדוע בכל התורה לא ראינו בין מצוותיה את מידת הענוה? רק מצינו ששיבחו את משה רבנו בזה. והרי מידה זו שקולה כנגד הכל, ולמה לא נמנית בין מצוות התורה? והשיב המגיד: יסוד הענוה הוא שיהיה האדם קטן בעיניו ויחזיק עצמו לאין ולכלום, ואם יחפוץ לקיים בזה מצוה, הרי יקדים לכך אולי את הביטוי “לשם יחוד”, ואזי זוהי איננה ענוה אמיתית, אחרי שחושב עצמו שהוא משהו ומקיים בה מצוה.
יהי רצון שיסודות הענווה אשר מצאנו באישיותו ובמנהיגותו של משה רבנו, ילוו אותנו בכל פעולה בחיינו.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
