הפרשה פותחת בפסוק “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’.”

משה מסביר לראשי העם (המטות) את המשמעות של ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו (נדרים ושבועות). משה מדגיש כי יש משמעות לכל מילה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו – עלינו לקיים.

בני ישראל נלחמים במדיינים, הורגים את בלעם ושליטי מדיין. פנחס בן אלעזר, למרות שקיבל הנהגה רוחנית, עומד בראש צבא של 12,000 איש, אשר נוקמים את נקמת השם מול המדיינים. לאחר המלחמה מתבצעת חלוקת השלל בין הלוחמים, אלעזר הכהן, לעדה, וללויים.

הפרשה ממשיכה בבקשה שבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה לקבל אחיזה בעבר הירדן המזרחי (היום שטח מדינת ירדן). חשוב להבין כי לשבטים אלו היה מקנה רב. ועיקר תעסוקתם היתה רעיית צאן. ולכן ביקשו שטחים הראויים לגידול צאן. עם סיום המלחמות עם מדיין והאמורים בפרשה, הם מבחינים שכל האזורים שנכבשו מעולים לגידול צאן, מדובר בשטחים נרחבים, ירוקים ופוריים. הם באים אל משה בבקשה, שהם אינם רוצים להיכנס לארץ ישראל אלא להתיישב באזור הירוק והפורה.

משה בתחילה מגיב בזעם, שכן זה מזכיר לו את סיפור המרגלים. כמו גם העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה בכניסתם לארץ אז מה פתאום שניים וחצי שבטים רוצים לשבת בשלווה עם משפחתם וצאנם ולא להיות עזר לאחיהם בכיבוש הארץ.

מנהיגי השבטים הללו אכן מבינים את כעסו של משה ומציעים פשרה אמיצה – אנחנו שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, בוחרים להתיישב בעבר הירדן המזרחי, אך לא ניתן לאחינו להילחם לבד!!! נשאיר את משפחתנו וצאננו בעבר הירדן המזרחי ונצא בראש הצבא למלחמת כיבוש הארץ.

משה מקבל את הפשרה והפרשה מסתיימת בהתנחלותם של שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

דיני נדרים ושבועות שייכים למימד האישי. אדם בוחר לנדור ועל אחריותו גם למלא את הנדר, גם החוקים הנוגעים לגבי אישה בנדרים שייכים לתא המשפחתי – אביה או בעלה הוא שמקיים או מפר את נדריה, ולכן עולה השאלה מדוע משה בוחר לפנות בציווי זה דווקא לנשיאי המטות – נשיאי העם, במקום לצוות מול כלל העם?

הנדר הוא פעולה מרצון ומבחירה של האדם, הבחירה האישית שלו להחליט על חייו, רכושו, ולכן נראה שתחום זה הוא עניינו הפרטי: יכול לנדור ולקיים ויכול שלא לקיים.

חובתה של מנהיגות לדאוג לציבור אותו היא מנהיגה, גם במקרים כשהוא לא דואג לעצמו. אי קיום הנדר הוא חטא, ועשוי לגרור עונש. ולכן תפקיד ההנהגה הוא לוודא שמצב זה לא יקרה. והחשוב ביותר, שיש לכך משמעות חברתית, שאדם נודר ולא עומד במילתו ויעבור על מספר מצוות של בן אדם לחברו.

באותה מידה מנהיג יכול לא לעמוד במילתו כלפי הזולת, ובכך עשויה להיווצר פגיעה ברובד הקהילתי חברתי של הציבור. אשר על כן, חשוב שמנהיגי הציבור ישימו ליבם למוצא פיהם, להבטחותיהם ויקיימו את מוצא שפתיהם. קודם המנהיגים, אחר כך הציבור. כך נהג משה בדבריו אל ראשי המטות.

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני