“רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.”
משה ממשיך בדבריו לעניין שמירת התורה, ונותן (יותר נכון מראה) לפני העם “ברכה” ו”קללה”. ומציין המעמד שיתקיים בהגיעם לארץ, על הר גריזים תינתן הברכה ועל הר עיבל –הקללה.
הברכות הן שכר על שמירת חוקי ומצוות התורה, והקללות כעונש אם לא ישמרו. הפרשה ממשיכה בחובות ובני ישראל והאיסורים בבואם לא”י וכמובן עבודת השם במקום מיועד זה (משכן שילה-רש״י). וכמו כן, איסורים כמו לא לשמוע לנביאי שקר ולמסיתים מדרך התורה.
משה מתאר את גורל העיר של “עיר הנדחת” – עיר שאנשיה פנו לעבודה זרה. כמו כן חוזר משה על חוקי הכשרות ועל מצוות התלויות בא”י כגון: מעשרות, שמיטה ושלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות.
“…..לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.”
בספר “משפט צדק” הביאו פירוש, כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות, שהוא נפטר מהעולם ידיו פשוטות. דהיינו כשבא לעולם חושב הוא שינחל את הכל, אבל כשנפטר ידיו פשוטות, כאומר לא נטלתי כלום. זהו שאמר הכתוב: “לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון”, כי קפיצת היד והקמצנות לא יועילו לך, כי הרי לבסוף “פתח תפתח את ידך”, וכסף וזהב לא ילווך בעת פטירתך מן העולם. ואם כן, טוב יותר שתפתח כעת את ידך וזה יועיל לך ש”צדק לפניו יהלך”.
מסופר שפעם היו שני אחים, אחד היה עשיר גדול אך קמצן גדול ולא נתן צדקה, והשני היה עני גדול וכל מה שהיה לו – חילק לצדקה, ובאה אשת העני לפני הרב, בטענה על בעלה שמפזר כל מה שיש לו לצדקה, ומזניח אשתו ובניו וכמעט מתים ברעב. הרב זימן את שני האחים לפניו, וראשונה שאל את האח העני האם יש לך פרנסה? אמר לו, ב”ה הקב”ה זן ומפרנס. שאלו הרב, אם כן למה אשתך קובלת עליך שאתה מזניח את הבית ומפזר את הכל, התבייש העני ואמר: “שוב יום אחד לפני מיתתך..” , ומי יודע אם אין זה ח”ו היום האחרון שלי, ולכן כל אשר לי אני נותן לצדקה, כי אין אדם יודע מתי ימות! פנה הרב אל האח השני, לך השם נתן עשירות, למה אין אתה נותן חלק לאחיך העני שממש חי חיי צער ודוחק גדול, והרי “וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם” . השיב העשיר, רבי, כולם חושבים שיש לי מי יודע כמה, סה”כ כל הנכסים שלי מגיעים לערך שניים וחצי מיליון דולר, ואני עם משפחתי צריכים לשנה לערך חמישים אלף דולר, ואם יאריך השם שנותיי עד מאה ועשרים, ואני עכשיו בן חמישים, הרי יש לי עוד שבעים שנה עד מאה ועשרים, בואו ונחלק הכסף לשבעים, אינו מגיע אפילו למה שאני צריך…חשב הרב קצת ואמר, שמעוני אחים יקרים, אתה העני שאתה מפחד שמא תמות מחר וכל אשר לו יתן בעד נפשו, אני אתפלל עליך שלא תמות במהרה עד מלאת לך שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ולכן תוכל לסגל מצוות ומעשים טובים, ולא תפזר הכל אלא תפרנס אשתך וביתך שמתחייבת לפרנסם. ואתה האח העשיר שאתה מפחד שתחיה מאה ועשרים שנה ולא יהיה לך לפרנסתך, אל תדאג, כי אם לא תתן צדקה לא תחיה מאה ועשרים שנה, ותוכל להפריש קצת ותן לאחיך העני.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
