לע”נ כל הנרצחים בטבח עוטף ארץ ישראל הי”ד, לע”נ חיילי צה”ל שנהרגו על קידוש השם הי”ד, לרפואת כל הפצועים הי”ו, להצלחת כל חיילי צה”ל וכוחות הביטחון הי”ו – יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם!
סיום הפרשה הקודמת (“מקץ”) משאיר אותנו במתח, בנימין נחשד כמי שלקח את הגביע, האם יישאר כעבד אצל יוסף? יהודה מציל את המצב: הוא ‘ניגש’ באופן נחרץ, מעט תקיף, אך משכנע ומסביר ליוסף שישחרר את בנימין, שכן חיי אביהם בסכנה אם לא יוחזר הילד בשלום לביתו. יוסף מתרגש מדבריו, פורץ בבכי ואומר “אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י…” ומבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא את יעקב למצרַיִם.
כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא יורד למצרַיִם, והמשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן. באותו הזמן הרעב בארץ מצרַיִם גובר ויוסף מוכר לעם המצרי מהמזון שנאגר, וזאת תמורת תשלום. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם ובכללם נכסים, אדמות ושאר רכוש.
“וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עֽוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י…”
שמחתו של יעקב אבינו על הבשורה על בנו יוסף, מעידה על שנות הצער והיגון שחלפו עליו בפרק הזמן שבו היה משוכנע כי טרוף טורף. צער זה, על מות בן, הנו כה עמוק ונוקב, עד כי לא תמיד מודעים לו הסובבים, ולפיכך לעתים בחוסר מחשבה או תשומת לב, הם פותחים שוב ושוב את הפצע המדמם.
רבי חיים קנייבסקי זצ”ל, סיפר על דין תורה שהתנהל בביתו של רבי שלמה זלמן אויירבך זצ”ל, בין בני זוג, אודות בחירת שם לרך הנולד להם. האב רצה לקרוא על שם אביו, אשר נפטר כמה חודשים קודם לכן, ואילו האם התנגדה לכך נחרצות, מאחר שבבניין שבו התגוררו נפטר לפני תקופה קצרה ילד הנושא את השם הזה, והיא חוששת שמא בקריאת שם כזה יש סימן רע. “מה פתאום?” – התקומם הבעל למשמע דבריה – “כיבוד אב דוחה חששות שאין בהם ממש”. אולם היא בשלה, חוששת היא, ואינה מסוגלת להעלות על דעתה להשתמש בשם זה. הרהר רבי זלמן אויירבך בנדון, ולאחר מכן פסק שאין לקרוא לילד בשם זה. “אולם לא משום חששות האם”, הוסיף מיד, “אלא משום שהפלגתי כמה שנים קדימה, וחשבתי מה יהיה כאשר ילד זה יגדל ויצא לשחק, ואמו תקרא לו מן החלון ‘יענקל’ה בוא הביתה’, והשכנה, אשר תשמע את קריאותיה, תתחיל לבכות, כשהיא נזכרת בבנה אהובה, מחמל נפשה, יענקל’ה… אשר כבר כמה שנים טמון בבית מועד לכל חי… ואיך אפשר לקרוא בשם שיסב כל כך הרבה צער??!!” וכשסיפר זאת רבי חיים, היו עיניו זולגות דמעות.
מי ייתן ולא נדע עוד שכול בעם ישראל אמן.
אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ יְלָדֵינוּ וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מִכַּלל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שבת שלום ומבורך
ולימים טובים
חזי ברזני
