בתחילת הסדר, אנחנו לוקחים את המצה האמצעית , וחוצים אותה לשניים. את החלק הקטן אנחנו מחזירים לקערה בתור "לחם עוני" ואת החלק הגדול אנחנו מצפינים לאפיקומן.

השאלה המתבקשת היא: למה דווקא את החלק הגדול אנחנו מחביאים להמשך , ואת הקטן משאירים לאכילה עכשיו? הרי היינו מצפים שבזמן שאנחנו רעבים ומספרים ביציאת מצרים , נאכל את החלק המשמעותי יותר.

התשובה טמונה בהגדרה של חירות:

עבד חי רק את ה "עכשיו" הוא דואג למה שיש לו ביד ברגע זה כי הוא לא יודע מה יהיה מחר. בן חורין , לעומת זאת , הוא אדם שיש לו חזון. הוא מסוגל לקחת את החלק הגדול והמרשים יותר של המציאות שלו ולהגיד: "זה שייך לעתיד. זה שייך לגאולה שעדיין לא הגיעה".

כשאנחנו מצפינים את החלק הגדול , אנחנו בעצם מכריזים:

1. סבלנות: לא הכל חייב לקרות עכשיו. היכולת להמתין לדבר הגדול היא סימן לחופש פנימי.

2. תקווה: אנחנו מאמינים שהטוב שעוד יבוא (האפיקומן , שמסמל את קורבן הפסח ואת הגאולה העתידית) גדול יותר מהמציאות הנוכחית שאנחנו חיים בה כרגע.

המסר לשולחן הסדר:

לפעמים בחיים אנחנו מרגישים "חצויים" או שמשהו חסר לנו (כמו המצה השבורה) ליל הסדר מלמד אותנו שדווקא מהשבר הזה צומחת הגאולה. החלק שחסר לנו כרגע הוא לא "אבוד" הוא פשוט "מוצפן" ומחכה לרגע הנכון שבו נגלה אותו בסוף הסעודה.

טיפ קטן למגיד: אפשר לשתף את המסר הזה רגע לפני שמתחילים את "הא לחמא עני" זה נותן משמעות עמוקה לפעולה הטכנית של שבירת המצה.

פסח כשר ושמח.