“עמרי, לא יאמן שהרגע המיוחל הגיע, לצערי לא היית שם בין הכובעים הלבנים או ליד המשפחה, אבל הרגשתי אותך שם, מסתכל וגאה, יודע כמה זה קשה לעמוד על רחבת המסדרים של בה״ד 1, לקבל את סיכת המ״מ לאחר שאתה היית הקצין הכי תותח שידע צה״ל כולו. שוב, זה עוד אירוע משמעותי בחיים שלי שלא הגעת אליו. מקווה שאולי תגיע עוד 3 חודשים בקבלת דרגה, ואם לא, רק תשלח סימן שאתה גאה בי שם מלמעלה
אני מקדישה לזכרך את הסיכה שקיבלתי בהענקה מהמפקדת הכי תותחית בדובר צה״ל, רק שתזכור שאתה נמצא שם מוצמד לצווארון שלי בחולצת מדים שהולכת להיות שם עוד שנים ארוכות.
אוהבת מכל הלב ורק מקווה שאתה גאה בי”.

עמרי שלי,

חזרנו הביתה, מטקס מרגש, אחותך סיימה קורס קצינים, בה״ד 1, התרגשות גדולה, גאווה וכאב אחד גדול על חסרונך!

בדרך חזרה, קוראת את מה שכתבה לוטם שלנו אליך ומעיין הדמעות החל לנבוע וזה לא נרגע, התרסקות גדולה, כאב נוראי וגעגוע אינסופי. לא הפסקתי לחפש אותך שם בעיניים, אולי הפעם תפתיע?

וכמו כל תקווה שמתעוררת, כך ההתפכחות והנפילה כואבת עוד יותר!

בוכה לך בני, בוכה וזועקת על מה שאתה מחמיץ, על מה שאנחנו מחמיצים, על האובדן הבלתי אפשרי הזה, שלא מפסיק לאכול את הנשמה ולכרסם את הלב?

יש ימים שאין באפשרותי להכיל את זה שאתה איננו, אני בוערת מהכאב. תמשיך לשלוח כוח, ילד שלי??

אירית שחר | לזכרו של סרן עמרי שחר