מאת: לירית שפיר שמש
המאמר עלה גם בקבוצת כפר סבא שלנו
היום, 03.12.2021, הוא יום המודעות לזכויות של אנשים עם מוגבלויות, יום בין-לאומי המצוין בארץ לאורך כל החודש.
ואני הולכת להגיד משהו שהוא אולי לא-פופולרי, אבל הוא גורם לי כבר כמה ימים אי-נוחות וחיפוש אחרי המילים.
חשוב לי כל כך להגיד, שאני מכבדת כוונות טובות אם ישנן, אבל דווקא ביום הזה חשוב לי להאיר עיניים ולפקוח אוזניים גם על מה שנראה לי לא-נכון.
רבים ייתכן שקראו כי לכבוד היום הזה, שאמור להיות היום שלנו, אנשים עם מוגבלויות, יצאה לדרך יוזמה של המוסד לביטוח לאומי ביחד עם משרד התרבות והספורט לאפשר לנו להיכנס בחינם לאתרי מורשת, מוזיאונים וסינמטקים.
לכאורה, מה רע בזה? כמה יפה שיום אחד בשנה, אנשים שהגורל “העניק” להם מוגבלות, בין אם מלידה ובין אם במהלך חייהם, עם תעודה, ייכנסו בחינם וייהנו
ואני, אחרי מספר ימים, בהם הכיסא שלי קלט כמה לא נוח לי כשאני קוראת את זה, אנסה להסביר לכולכם מה אני מרגישה, כאישה עם מוגבלויות בעצמי (חושיות – שמיעה וראייה).
כואב לי לכתוב את המילים “יחס פטרוני” אך זה בדיוק מה שאני מרגישה. כן, סוף סוף הצלחתי להוציא את זה מהמקלדת שתחת אצבעותיי.
האם זו מטרתו של היום הבין-לאומי לכבודנו, להראות ולהפגין שאנחנו “מסכנים”, שצריך להעניק לנו ליום אחד “טובה מיוחדת”?
האם אנחנו, אנשים עם מוגבלויות בעצמנו, שרבים מאתנו חוו את הבירוקרטיה והיחס בו זכינו במוסד לביטוח לאומי בדרך לכל אחוז נכות שלנו, אמורים להגיד תודה בדיוק לאותו מוסד ליום אחד בשנה?
(במאמר מוסגר: איש גם לא טרח כנראה לקחת בחשבון, שהיום בשבוע הוא יום “קצר” בטרם שבת קודש, כך שאנשים שומרי דת ומסורת בקרב אנשים עם מוגבלויות, בעצם לא ייהנו מן ההטבה……)
ואני, אחרי שקראתי על ההטבה הזו כמה פעמים, אומרת לכם עכשיו בקול רם, הכי רם שאני יכולה בלי להיות בוטה: ממש לא, לא תודה!!!!
ועכשיו אחרי ששלפתי סוף סוף את המילה, אני כן אגיד מה כן הייתי רוצה באמת ביום המיוחד הזה לכבודנו, אנשים עם מוגבלויות.
הייתי רוצה שאם אני אשאל כאישה עם מוגבלות שמיעה האם סרט שמוקרן בדיוק לכבוד היום הזה הוא מונגש במלואו בכתוביות, אני אקבל תשובה מלאה ולא התעלמות. כך בעצם החליטו בשבילי שאני לא שותפה ראויה מלאה לאירוע כזה. (אפשר להרגיע בסוג של לוקאל-פטריוטיות: זה קרה, אבל לא בכפר סבא.)
הייתי רוצה שאם אדם עיוור סך הכול רוצה להגיע לבית חברים במונית יחד עם כלבו, נהגי המוניות לא יתעלמו ממנו אלא יסכימו ברצון להסיע אותו יחד עם חברו הטוב על ארבע, מתוך הבנה לחשיבות “העיניים” שלו. לצערי, למרות כל חובת חוק, התופעה עדיין קיימת ומדי פעם מקוממת מחדש. הסברה ואכיפה, אלו צריכים להיות שמות המשחק ולא מילים במילון ללא משמעות אמיתית.
הייתי רוצה שבטקס הוקרה לאנשים רבי פעלים יזכרו שתמיד קיימת האפשרות שמי מהם עשוי להיות אדם בכיסא גלגלים. מתוך כך גם לא יסכימו לערוך טקס שכזה לעולם במקום שבו הבמה לא נגישה. אף אחד לא היה רוצה להיות מורם על כפיים לעיני כול. איש לא היה רוצה להרגיש חסם שימנע ממנו את הדבר הבסיסי להיות יחד עם כולם בגובה העיניים או לפחות הרגליים
הייתי רוצה שקואופרטיבי התחבורה בארץ יבינו שהנגשות הן לא “טובה” ולא “חסד” לאף אחד. פעמים רבות מדי, אוטובוסים נוסעים בלי לממש חובת חוק להיות נגישים עבור חירשים באמצעות הלוחות האלקטרוניים ו/או בלי להיות נגישים עבור העיוורים באמצעות הכריזות, פנימית וחיצונית. התחושה – איש אינו בודק תקינות, איש אינו מפנים שאין הנגשה אחת מחליפה אחרת.
הייתי רוצה שרגע לפני שצוחקים על אדם שמשמיע קולות באוטובוס העושה את דרכו הארוכה מיעד ליעד, אנשים ייעצרו רגע לחשוב. יש מצב שההתנהגות שלו נובעת ממשהו שהוא אינו שולט בו ושכל לעג רק מחמיר זאת. בידי כולנו האפשרות לגלות רגע של סובלנות, הכי פשוטה, הכי אנושית. זה הוא המוטיב החשוב, לא רק היום, ולא אותה הנחה כספית זעומה ומביכה חד-יומית.
הייתי רוצה שהמילים “פטור מתור”, אותה זכות המוענקת לאנשים שעל פי החוק נקבע שאכן מוגבלותם אינה מאפשרת המתנה בתור, לא יהיו רק צמד מילים נבובות. לפרסם שישנה זכות כזו, בלי שתהיה הסברה נאותה לצוות עובדים, זה לא ייקרא לממש ולהבין את החוק ובוודאי לא לכבד אנשים הזקוקים לכך בדרך לשירות שהם באו ליהנות ממנו בעצמם או עם ילדיהם ונכדיהם.
יש עוד המון דוגמאות שקורות כל יום, כל שבוע, כל שנה. אני כמובן אעצור כאן. להרגשתי, המסר מתחיל להיות מופנם על ידיכם: הכלה, שוויון, נגישות, כבוד, עצמאות – כל ערכי ומושגי היסוד האלו, כל הזכויות האלו, הם מה שאנו מבקשים.
הם לא ליום אחד בשנה, הם לכל יום בשנה.
הם לא בכרטיס לבן קטן אחד, הם בלב אוהב בלי שום ניירת.
