לפני 7 שנים, כשהטבעתי את צעדיי הראשונים בעולם התקשורת, הראשונה שפתחה בפניי את דלת העיתונות הכתובה, דיברה איתי, תחילה, רק טלפונית.קולה היה נמוך. רדיופוני. היא תמיד ענתה בטון החלטי, ממוקד, שקצת הפחיד אותי בהתחלה. חשבתי לעצמי- “היא בולדוזרית, זאתי”.
7 שנים לאחר מכן, אני התעופפתי מהקן אל דלתות אחרות, אבל הבולדוזרית המפחידה הפכה לחלק מהנפש שלי. למשפחה. לכתף רכה, לחיק חמים, לחברה איתה גדלתי, לצדה נפלתי, וקמתי, לא מעט פעמים בזכותה.
היא נהייתה ועודנה לי למנטורית; עיתונאית במלוא מובן המילה, חוקרת בבסיסה, לוחמת צדק בלתי-מתפשרת ומסכן מי שינסה לעצור אותה. קיבלתי אי אז חפיפה מהדבר האמתי. כתבת אסלית שחורשת את השטח ימים ולילות, חיה את הסיפורים, נושמת את החשיפות, קמה בבוקר כדי שהמחר יהיה קצת קל יותר, קצת יפה יותר עבור מישהו. סייענית בליבתה. עממית, שקופה, אנרגטית, מדבקת. כזו שלא מרימה רגליים עם ירידת העיתון לדפוס, אלא יורדת לשורש העוולות. מטפלת בהן גם הרבה מעבר למכסת התווים שהוקצבה לה ולא מרפה עד שפורטת על מרואייניה פתרון, הרחק מראוות הגיליון השבועי. בולדוזרית. בולדוזרית אמתית.
במהלך שנתיים של עבודה משותפת, התפתחה בינינו היכרות יוצאת-דופן שהתגלגלה לרעוּת-אחיות. ככל שהקשר הלך והתהדק, השיחות אל תוך הלילה, הדמעות, הדחקות, כך גם פער הגילאים בינינו הלך והפך חסר משמעות לחלוטין. למרות שאני והבן הבכור שלה כמעט באותו הגיל.
ככה זה כשמדובר בבולדוזרית כמוה, היא אחת שהולכת עד הסוף. טוטאלית בקדקודה ובעיקר בלבה.
אתמול, צלצלה אליי, הבולדוזרית, זו שמסמלת עבורי את המֶכַּה של האקטיביזם התקשורתי, המורה-הרוחנית המיתולוגית שלי בכבודה ובעצמה, ובישרה לי שהיא הגישה מכתב התפטרות. נטשה מדיה פופולרית שהיא עיצבה בשתי ידיה במשך 10 שנים ונפרדה מהמגרש הביתי שלה. מהכורסא הנוחה והמוכרת שלה.
מיד ניחשתי למה. היא הספיקה כבר לחלוק איתי לבטים שהיו לה בימים האחרונים. לא האמנתי שאותו קול עמוק, סאונדטראק הספתח המקצועי שלי, מודיע לי על החלטתה לצלול למים הקפואים והמנוכרים, לחבוש את כובע “יאיר לפיד” המקומי והנשי- ולרוץ בבחירות הקרובות אל תוך מערכת הנבחרים, אותה ביקרה וצלבה מבחוץ במרץ כל השנים.
נצבט לי הלב.
דיברנו שעות. צעקנו, התרגשנו.
“כמה אומץ יש לך”, אמרתי לה. לזנק ככה ללוע גוב האריות, ובשם כל מה שנלחמת למענו על-גבי דפי העיתון, להמר על כל הקופה. להתפשט ציבורית. לקחת סיכון, להאמין.
לדעת מקרוב עד כמה חדה העט הכותבת, מחייה וקוברת, ולהתייצב מולה בכל זאת. לחתור אל הגדה המקבילה.
לרוץ בפשטות, בכיסים צנועים אך עם נשמה ואידאולוגיה מדושנות.
“בחרת בעיתונות מכל הסיבות הנכונות, ובחסות אותן הסיבות בדיוק את משאירה אותה עכשיו מאחור”.
איריתוש שלי,
בדיוק כפי שהאמנת בי לפני 7 שנים וצעדת איתי יד ביד, כך אני מאמינה בך היום, מגבה אותך וממשיכה לאחוז לאורך כל הדרך.
בתור האישה היחידה (כמה שערורייתית העובדה הזו!!!) שמובילה רשימה בדרך לבחירות אצלנו בכפר-סבא, אין לי ספק שתרקעי על עקרונותייך כלביאה ותחוללי מהפכות כמו שרק אישה עוצמתית שכמוך מסוגלת לטוות ולעשות. בדיוק כפי שהוכחת בעבר כשפיסלת את חייהם של רבים מאתנו. מי שבא במגע איתך יודע שיש לך זוג ביצים בהן רוב הגברים והנשים יכולים ויכולות רק לקנא, לגזור ולשמור.
את צלחת גדושה בפלפל חריף, על מצע נגישות חמימה וצלילות ערכית שלא נמהלת לעתים קרובות עם הפוליטיקה הישראלית העכורה.
יודעת שתסחפי אחרייך רבים במסעך, לעוד עשייה בלתי נגמרת. שתזרעי.
שבטבעך הוויראלי תדביקי את מערכת הבחירות הזו ברוח רעננה.
שתדייקי ולא תסטי מדרכך הארוכה, שתיאבקי, תשתוללי ולא תוותרי לרגע. כמו תמיד.
כזו את.
בולדוזרית.
נשיקות, אהובה שלי,
בהערצה ובגאווה גדולה.
ספיר ניסני
