הפרשת פותחת בפסוק: “וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל-פַּרְעֹ֑ה כִּֽי-אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת-לִבּוֹ֙ וְאֶת-לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹֽתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ”

המכות מוסיפות לבוא על מצרַים. הפעם מכה השם במכת אַרבֶּה, ובחוֹשך על כל הארץ. לקראת המכה המכריעה – מכת בכוֹרוֹת. מסביר השם למשה ואהרון כיצד לציין ראש חודש, ולהעיד על חודש ניסן כראש החודשים – “הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה”. כמו כן, מצווה השם את משה על שחיטת שֶׂה בי”ד בניסן, לסמן בדמו את משקופֵי הבתים (ע”מ לפסוח על בתי ישראל). את השֶׂה צולים וחובה לאוכלו. זוהי למעשה מצוות ‘אכילת קורבן הפסח’ שהיא לדורות, כמו כן צוֵוי אכילת מצה ואיסור על החמץ.

ובחצות הלילה, כשהשם הרג את בכורי מצרים, יוצאים בני ישראל ממצרַים ברכוש גדול… הפרשה מסיימת במצווֹת הקשורות לדיני קורבן הפסח, הקדשת הבְּכוֹרים והחובה לסַפֵּר לדורות על יציאת מצרַים –” וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּֽעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם” .

ניסים ומופתות ראינו בפרשה ואף קודמתה. מים הופכים לדם, ברד של קרח עם אש יורד מן השמיים; כמובן בכורות נהרגים. עם של עבדים יוצא לחופשי אחרי 210 שנות שעבוד.

בין כל הניסים, מציינת התורה עוד נס אחד שעל פניו היה קטן ושולי: “לֹ֤א יֶֽחֱרַץ-כֶּ֨לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד-בְּהֵמָ֑ה…” – כאשר תפרוץ צעקה גדולה בכל ארץ מצרים בעקבות מכת בכורות, הכלבים יהיו בשקט ואף לא יכשכשו בלשונם.

כמה הסברים לנס קטן זה: מכת בכורות היתה בחצות הלילה, ומסביר התלמוד כי בזמן זה תמיד כלבים נובחים. עוד מסביר התלמוד כי כאשר מלאך המוות יוצא לפעולה, הכלבים נובחים. עם הופעת מלאך המוות במצרים, כדי לקיים את מכת בכורות, היה עליהם לנבוח. הסבר לכך במכת בכורות נאמר כי הקב”ה בכבודו ובעצמו ירד לבצע את המכה “אני ולא שרף”.

בהמשך התורה מציינת את עניין אכילת מאכלות אסורות “וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ”. מסביר המדרש כי “אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה” וכי בזכות העובדה שהכלבים שמרו על שתיקה, נצטוו בני-ישראל לתת להם את בשר הטריפה.

מסופר כי פעם הגיע אל רבי מאיר מפרמישלן זצ”ל אדם קשה יום, שמספר כי הוא עובד קשה בחריצות שישה ימים בשבוע ועדיין הפרנסה דוחקת. השיב לו הרבי: בפסוק “לְכֹ֣ל | בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ-כֶּ֨לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ ” תוכל למצוא את סוד הפרנסה. על האדם לדעת ש”לכל בני ישראל לא יחרץ”, בחריצות לבד לא תבוא הפרנסה, אלא אם “כַלב לשונו” – לשונו ופיו יהיו כליבו והוא לא יאמר אחד בפה ואחד בלב, רק אז הוא יצליח…!

יהי רצון שנאמץ מהתנהגות של הכלבים ביציאת מצרים באיפוק ובשמירת הלשון.

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני