סגן ראש העיר בעבר בכפר סבא, יעקב אוחיון, ספד לחמתו רעיה פרג’ “רעיה נולדה בשנת 1931 בבגדד (עיראק), בת למשפחה מפוארת בת 8 אחים ואחיות, בתם של סלמן (שלמה) ורחל שהרבני ז”ל, אמא ל-3 ילדים (יוסי, אסנת ורונית) וסבתא ל-6 נכדים ו-7 נינים.
רעיה היתה בעלת אישיות מיוחדת ומידות טובות, אצילת נפש, חלוצה וציונית, טובת לב ויפת מראה, צנועה וענווה, בעלת פשטות כובשת לב, נועם הליכות, חן רב ותבונה רבה.
(עליה נכתב במדרש רות: “אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור” ובספר משלי: “חכמות נשים בנתה ביתה…”.).
רעיה התחנכה עוד מילדותה על ערכים של שליחות, חלוציות וציונות, אהבת הארץ, כבוד ועזרה לזולת, צניעות, דרך ארץ ומשפחתיות. רעיה היתה גאה מאוד במורשת יהדות בבל ובנכסיה הרוחניים העשירים.
סיפורה של רעיה ז”ל הוא סיפורה של המחתרת הציונית בעיראק.
בין השנים 1942-1951 פעלה בעיראק “תנועת החלוץ הבבלית” בתנאי מחתרת קפדניים, תחת משטר צבאי, משברים, מעצרים ועינויים. סיפור המחתרת מאגד בתוכו את העשור האחרון של יהודי עיראק, שהחל בפרעות ה”פרהוד” בשנת 1941 והסתיים בגאולתם ב”מבצע עזרא ונחמיה”.
רעיה הצטרפה כבר בצעירותה כחניכה לתנועה, ולימים, לאחר שסיימה סמינר מדריכים, הפכה למדריכת נוער ותחת שמה “מדלן” קיבלה את כינוייה המחתרתי “רעיה”. רעיה הדריכה ולימדה קבוצות נוער את השפה העברית וידיעת הארץ, במרתפים ובכל מיני מקומות מסתור, הרחק מעיני השלטונות והבולשת העיראקית.
לאחר שפרץ משבר והבולשת העיראקית עצרה מס’ נערים חברים בתנועה והיה חשש גדול לחשיפת זהותה ופעילותה, החל מסע הברחתה המרתק של רעיה לארץ ישראל, תחילה בהסתרתה בבית מרוחק מרובע מגוריה, ומשם בהעברתה למשפחה בעיר בצרה והוצאתה מעיראק לטהרן בסירות וספינה תחת זהות בדויה ותחפושת של מוסלמית אדוקה, וכלה בהטסתה לארץ ישראל.
רעיה הגיעה ארצה לבדה בסוף שנת 1950, תחילה למחנה עולים (“מחנה ישראל” ליד נמל תעופה בן גוריון), ולאחר מכן הצטרפה לאחותה סגולה – שעלתה ארצה 3 שנים קודם לכן -בקיבוץ נען, וקצת לפניה עלו ארצה אחיה יעקב ז”ל, משה ונסים שיבדל”א וטובים ויצחק ז”ל, שנקלטו בקיבוצים ובמוסדות שונים ברחבי הארץ.
רעיה לא נקלטה מבחינה חברתית בקיבוץ, ולאחר תקופה קצרה מאוד, נשלחה יחד עם אחותה סגולה למעברת גאולים בכ”ס, שם שררו תנאים קשים מאוד. רעיה אספה לחיקה, בחוכמה ובעורמה, את כל אחיה שהיו מפוזרים במקומות שונים בארץ, והביאה אותם למעברת גאולים, גוננה עליהם כלביאה, עטפה אותם באהבה וטיפלה בהם במסירות, עד שהוריה ואחיה אברהם ז”ל ואחותה תקווה שתבדל”א וטובים הגיעו ארצה, במחצית שנת 1951 לערך, בעלייה הבלתי ליגאלית, במסגרת מבצע “על כנפי נשרים”.
רעיה סייעה לפרנסת המשפחה מעבודה מפרכת בשדות ובקטיף בגן ירק, שהרי ע”פ תפיסת עולמה “ארץ ישראל נקנית בייסורים”.
לימים נישאה רעיה לבחיר ליבה, יעקב פארג’ ז”ל, שהקדים והוברח ארצה מבצרה, עוד בשנת 1949, דרך הרי פרס. מנישואין אלה נולדה להם משפחה לתפארת: יוסי, אסנת ורעייתי רונית, שייבדלו לחיים ארוכים וטובים, ובני הזוג רכשו קרקע והקימו בית וקבעו את מרכז חייהם בכפר סבא.
בעלה המנוח יעקב, שאף הוא היה חבר במחתרת “תנועת החלוץ הבבלית” בעיר הולדתו בצרה, היה ציוני נלהב, איש ספר, חובב שירה ערבית קלאסית, אציל נפש, צנוע ועניו, ישר דרך ואהוב על הבריות.
יעקב ז”ל תרם רבות למדינה ולביטחונה, במהלך 30 שנות שירותו במשטרת ישראל, במשרד ראש הממשלה לענייני ערבים וביחב”ל, עד ליציאתו לגמלאות בדרגת פקד. לפני למעלה משש שנים הלך יעקב ז”ל לעולמו בגיל 91.
פטירתו של יעקב ז”ל, שכדברי משלי ח’: “ראה חיים עם האישה אשר אהבתי”, פער חלל גדול בליבה של רעיה וגרם לה לשיברון לב.
בניגוד למאמר השיר, לפיו: “כל אישה צריכה לבנות בתוכה חדר מנוחה, בו היא תוכל להניח את הראש בימים שהחיים שוברים לה את הכלים”, הרי שמאז מותו של יעקב ז”ל לרעיה לא היה מנוח, ולא אחת זעקה בקול רב ובתחנונים על רצונה להאסף אליו ולהתאחד עם אהוב ליבה בעולם של מעלה.
נוחי על משכבך בשלום, הרעיה בנשים, “אשת חיל עטרת בעלה”, עלייך נאמר: “בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר”, “צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, “רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה”, ושם במרומים, יחד עם אישך ואהבת חייך, תפרסו כנפיים ותשמרו עלינו מכל צרה ומצוקה. אנחנו אוהבים אותך וכבר מתגעגעים אלייך. תהיה נשמתך הטהורה צרורה בצרור החיים!
ספד: יעקב אוחיון (חתנה של רעיה)
