כי תצא – למלחמה בתוכנו / מאת עו”ד אביטל כהן

היא הגיעה אליי לפגישה, כל מה שהיא רוצה, זאת נקמה., אבל לא סתם נקמה..
“אני רוצה שלא יישאר לו כלום.. על מה שהוא עשה לי, הוא ישלם! אני רוצה לתבוע על הכללללל….” !
קדמה לפגישתנו שיחת טלפון.
בואי נתחיל מההתחלה, ניסיתי לפקס ולהרגיע אותה. היא הביטה בי, אישוניה ריצדו מצד לצד, דמעות מילאו את עיניה ופרץ בכי השתחרר מתוכה, בכי מצמרר, מלא בכאב, למרות שניסתה להחריש, יכולתי לשמוע את זעקותיה, יכולתי לחוש את כאבה העמוק, כחץ מפלח, כאב של פגיעה בנשמה.
הבטתי בה, מבלי יכולת להגיד מילה, הכאב מילא את החדר, גם אני קפאתי, ידעתי – הבכי הזה מתנה, אני לא לוקחת לה את המתנה הזאת.
לאט לאט נרגעה, החלה להתנצל ואני ביקשתי אותה לחדול, ההתנצלות אינה במקום, אם שכחנו להיות בני אדם – אז אנחנו לא יכולים להיות כלום.
היא התחילה לספר על קשר זוגי בן 3 שנים, קשר שעל מנת לשמרו, היא ויתרה על עצמה, פשוט הפכה להיות מישהי אחרת, כדי שהוא לא ילך ולמרות זאת (ואני אומרת ; בגלל זה), הוא הלך. אם אנחנו מתנתקים מהאני שלנו, מהנשמה שלנו – אם אין לנו אישיות להישען עליה – אין לנו כלום.
היא החלה למנות את הדברים שעשה לה, את ההתנהגות הנלוזה שלו כלפיה: ההשפלות, הניצול, הרוע, הוא נגע בכל נקודה, לא פספס כלום והיא? היא רק רצתה לרצות אותו, קיבלה כל מה שעשה והלכה אחר הפירורים שהוא הותיר אחריו.
ואז, לקראת הסוף, נמאס לה, התחילה לדרוש, התנגדה להתנהגויות שלו והוא לא הסכים, הוא לא רגיל – הוא הלך הישר לזרועותיה של אחרת.
בשלב הזה עצרתי אותה ואמרתי לה שאני הולכת להגיד לה משהו שהיא ממש לא תאהב לשמוע ברגע זה, אבל יבוא יום שהיא תיקח את הרצון לנקמה, למקום אחר.
הכעס שלך לא עליו, הרי הוא מי שהוא, עלוב נפש ככל שיהא, אבל את, את! איך את יכולת לקבל את ההתנהגויות הללו? איך את יכולת לוותר על עצמך, כאילו היית אויר, כלי שרת של נרקיסיסט?!
עלייך את כועסת, עלייך את בוכה, לעצמך את לא סולחת!
באשר אליו; הוא גבר שזקוק לאישה מאד ספציפית כדי לאהוב אותה, כדי להרגיש חי, הוא מי שהוא וכל מה שנתת לו מבחינתו, זה שעמום אחד גדול, שנמשך יותר מדיי זמן. הוא לא אהב אותך באמת, פשוט היה לו נוח וכשנוח הלך, גם הוא הלך ואת הבעיות שלו הוא לא פתר, רק העביר לקשר הבא, שבוודאי יסתיים בקול תרועה חלושה, אבל מה זה מעניין?! את המעניינת! מה את רוצה לעשות עם כל זה עכשיו, לנקום? במי? בעצמך? אולי במקום זה, תבני את עצמך? תבני את האישיות שלך, תלמדי אותך, תגלי את הכוחות שיש בך, תהפכי להיות הגרסה הכי טובה שלך ואז, רק אז – לעולם לא יפגעו בך, יודעת למה? כי רק אנחנו פוגעים בנו אין לאף אחד כוח לעשות את זה.
כשתביני את זה, את תרחמי עליו, תהא לך חמלה, כי תביני באיזה מקום חשוך ואפל הוא נמצא ולאחר זמן מה – את תגידי לו תודה! כי לולא הוא – לא היית את.
הכי כואב כאשר מישהו מוותר עלייך, זה פותח את כל הפצעים שמתחילים לדמם, הדימום זה הכאב, רק אז מבינים כמה זה כואב ואז לומדים שרק אנחנו יכולים לא לוותר עלינו, זה בידיים שלנו.
כאשר אנחנו מחוברים לכוחות שלנו – אנחנו לא נאפשר לאף אחד לפגוע בנו, גם לא נהיה ליד אנשים כאלה, החוזק יהיה חלק בלתי נפרד מאיתנו ונדע מי אנחנו.
סיפרתי לה על הנשר, על הטרנספורמציה שהוא עובר כשהוא מגיע לגיל 40, נוצותיו כבדות, ומקורו, מקור כוחו – כבר לא חד ומוטה למטה, זה השלב בו הנשר בוחר; חיים או מוות.
על מנת להמשיך לחיות, עליו למצוא מקום בטוח ואז לצאת למלחמה, נגד מי? נגד עצמו.
עליו לשבור את המקור השפוף, על ידי חבטות בסלע, עד לניתוקו ולאחר מכן לסבול, להתאושש, עד שמקור חדש וחד צומח ואז מתחילים חייו בשנית, בביטחון, עם כוחות מחודשים.
גם אנחנו, גם אנחנו מגיעים למקומות בהם איבדנו את הכוחות שלנו, אנחנו חייבים לבנות את עצמנו מחדש. הטבע החכם מלמד אותנו,
גם “עוף החול, הפיניקס”, צריך להתפרק לגורמים ואז לבנות את עצמו,
פרשת “כי תצא”, מחברת אותי למלחמה הזאת, כנגד עצמנו, המלחמה הזאת, היא המלחמה הכי קשה שתהא לנו, אין שום אדם בעולם שיכול להסב לנו מלחמה קשה ומייגעת מהמלחמה שבתוכנו. במלחמה הזאת, אין לנו לאן לברוח, אנחנו במקום מסתור, שקועים בתוכנו, הפצעים מדממים, אין מי שיסייע, זה רק אנחנו, זה כואב, זה מתיש, זה מבלבל בעוד אנו שרויים בתוך תוכנו ומלחמה שוררת בנו, אנחנו לומדים לקבל את הכאב ולאחר מכן, אנחנו לומדים לכבד אותו ותוך כדי, אנחנו לומדים לקבל אותו באהבה ולהעריך את עצם קיומו בחיינו, כי הוא בא להציל אותנו, הוא בא לחדש אותנו, להסיר מעלינו קליפות, קליפות שהכבידו עלינו, מרוב קליפות, לא זכרנו מי אנחנו וכל קליפה מתקלפת בכאב, אבל הכאב בא להרים אותנו ממקום לא לנו, הכאב בא ללמד אותנו מי אנחנו, לגלות לנו את הכוחות הטמונים בנו ולהזכיר לנו את החלומות אליהם ערגנו וזנחנו.
ההחלמה איטית, לא בונים אותה בחודש, גם לא בשנה, אבל היא מתגמלת, אט, אט.. מתחילות המתנות, קטנות קטנות והכי שוות, כל מתנה כזאת, היא עוד כוח שגילית, עוד יופי שמצאת בך, עוד שורש שנטעת, עוד חלום שהתחלת להגשים.
וככל שחולף הזמן, אנו מתחילים לראות שינוי, לשמוע אותו בתוכנו, לשמוע מחוץ אלינו וכמו פצע שמחלים, אנו מתחילים לחוש את השינוי המתחולל בנו ואז, יום אחד, היקום מזמן לנו סיטואציה, כאילו הוא בוחן אותנו, אבל זה לא מבחן – זה פרס.
היקום מזמן לנו סיטואציה מאד מוכרת מהחיים הקודמים שלנו ואז אנחנו מגלים את הפרס הענק! הגבנו אחרת! מבלי לחשוב אפילו, הטרנספורמציה הושלמה וממש כמו הנשר שהצמיח מקור חדש, חד וחזק, אנחנו הצמחנו אישיות מחודשת, חדה וחזקה.
רק מי שעבר את התהליך הזה, יכול להבין את השמחה שמתפשטת בתוכנו ברגעים הללו, את הפלא, את הזכיה בפרס הכי גדול שיכול להיות לו לאדם.
הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי.

פרשת “כי תצא”, מלמדת אותנו על מלחמה הגדולה הנכונה והצודקת מכולם, המלחמה היחידה שאין בה מה להפסיד – רק להרוויח, המלחמה שכולנו נעבור ביום מן הימים, זאת שכל מהותה להיפטר, להרוס ולהרוג את הישן כדי לבנות חדש, כמו “עוף החול, הפיניקס”, שצריך להתפרק לגורמים ואז להתרומם מתוך ההריסות, לורסיה עוצמתית יותר ולעוף גבוה יותר, וממש כמו הנשר, שנלחם עד זוב דם ולמרות הכאב, הוא יודע – הוא חייב – אם הוא להמשיך לחיות.
רק מי שעבר את התהליך הזה, יכול לראות את תקומתו ותחייתו של עוף החול ואת עוצמתו של הנשר.
שבת שלום.

מאת: עו”ד אביטל כהן / מגשרת ובוררת

תגובות

תגובות