מפיקה ואוצרת התערוכה: נעמי גורדון-חן

“האמנם, האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם..”.
לאה גולדברג

התערוכה הקבוצתית  ‘קול התקווה’ נולדה ביוזמתה של נעמי גורדון-חן, אוצרת ומפיקת התערוכה, בשיתוף עם מיכל סדן יחס”צ, בתקופה של מלחמה וטראומה של החברה בישראל, מתוך צורך ליצור מרחב בו נוכל להתחבר לתקווה ולעתיד משותף וטוב יותר. בימים בהם הביטחון האישי שלנו התערער, בימים של איומים וחששות, עשרות רבות של אמנים ויוצרים משכבות אוכלוסייה מגוונים, נענו לקריאה להשמיע ולהציג את קולם ואת פרשנותם האישית לביטוי “קול התקווה”. 

התקווה היא כמו אור שמאיר בחשיכה, מעניקה כוח ואופטימיות.

במיתולוגיה היוונית הואנשה התקווה. כשפתחה פנדורה את תיבת פנדורה יצאו ממנה כל הרעות בעולם למעט התקווה. לכאורה היוונים החשיבו את התקווה למסוכנת, אבל ללא התקווה שתלווה את כל הצרות, האנושות התמלאה בייאוש. כשפנדורה חזרה לתיבה ושחררה ממנה גם את התקווה, הייתה הקלה גדולה.

30 אמנים ויוצרים מקשת חברתית רחבה מציגים 50 יצירות של ביטוי אמנותי לרגשות ולתפיסות על תקווה. משתתפים בה נשים וגברים, חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, מן העיר, מן הכפר, מצפון ומדרום, מהמרכז ומהפריפריה וילדים שרים תקווה. היצירות נעשו במדיומים מגוונים: ציור, צילום, פיסול, קולאז’, מיצב, רקמה, תחריט, מדיה מעורבת, שירה, אסמבלז’, ווידיאו. 

העבודות מתארות גן עדן, פרחי חמניות, שדות שממשיכים את מחזור החיים ואת כוח ההישרדות של הטבע, זוג עצי זית מרקדים, רקמה שקבלה ניצוץ ירוק של תקווה, צלחת חלודה שמקבלת חיים חדשים ועליה ציפור פצועה ושרופה שמצליחה לעוף כביטוי לאחדות ולריפוי לאחר שנים של סכסוך והושטת יד לפיוס. זאת לצד הכאב והשבר. זכוכיות שנמצאו על חוף הים לאחר שטולטלו זמן רב בגלי הים והקוצים, נראים ללא חיים. תקווה שגם אנחנו נגיע לחוף מבטחים כדי שוב לצמוח. עץ החיים, עץ שרוף וצמח שמגיח שוב מכדור הארץ הסדוק כתחושה של תקווה כלשהי באופק. יצירת דגל מפיסות דגלים שחוקים לתוכו נשזרה בחוטי צמר מפת ישראל המצמיחה פקעים אופטימיים של ורדים בצד טקסטים של תקווה- 
ההמנון הלאומי שלנו מדבר על “תקווה בת שנות אלפיים….,
לאונרדו כהן ב”המנון” שלו שר על “סדק, סדק בכל דבר שדרכו חודר האור פנימה”,
חנה סנש בהליכה לקיסריה מתפללת “שלא יגמר לעולם”…..

התערוכה מדגישה את האחדות בין האנשים למרות השוני ביניהם ומזמינה לצעוד יחד בדרך של תקווה, עשייה ואופטימיות.

וכדבריו של דוד גרוסמן: “ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשויה ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו…. …בנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי, מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו”.

משתתפים: אורי אבירם, אירנה גולני, אנה עייש, אפרת חן, אפרת פז, בן עמי ברתיני שביט, הילה צ’ולסקי, זאב פטר אנגלר, חגית אוזלבו, חיים קורן, חנה בן אליעזר, ילדי בי”ס מעיין-שחר, לאה וינברג, מאשה אורלוביץ, מיכלי אדלר, מרינה מוחין, נירה לוי, נעמי סיויק, עירית אפשטיין, פנינה ויטלי, פריה אן קווהזי, רוני אלפייה, רותי חזן, רינה פפיש, שילה אורינגר, שרה אבנין גנישר, שרה זעירא, שרית מאייר, תמי גוטמן.