ספר שמות ופרשת שמות מעבירים אותנו מסיפור של משפחת אבות האומה לסיפור הגדול של עַם ישראל. בני ישראל שהחלו בשבעים נפש, מתעצמים במצרַים, ופרעה חדש שלא ידע את יוסף – חושש מאד ומטיל גזֵרות קשות על ישראל, שהקשה ביותר הינה להשליך ליאור את כל הבנים! בנוסף, עבודות פרך בבניית ערים לפרעה. משה נולד ואימו מחביאה אותו בתיבה, ומניחה אותה על מֵי היאור, בתיה בת פרעה מבחִינה בתינוק שבתיבה, ומְאַמֶּצֶת אותו. משה נסיך שגדל הארמון.
שבגר משה, הוא בורח למדיין לאחר שהורג איש מצרי שהיכה איש מבני ישראל. במדיין הוא נושא לאישה את ציפורה, בתו של יתרוֹ כהן מדיין. השם מתגלה אל משה מתוך סְנֶה בוער, ומטיל עליו את המשימה של גאולת ישראל ממצרים. משה חוזר למצרַים, לא לפני שציפורה אשת משה מָלָה את בנם, וכך ניצל משה ממוות.
משה, יחד עם אחיו אהרון, מגיעים לפרעה לפגישה אחת מיני רבות, בבקשתם להוציא את בני ישראל ממצרים.
ַ"יֹּ֨אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה: וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת-הָ֣עִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל-הָֽאָבְנָ֑יִם אִם-בֵּ֥ן הוּא֙ וַֽהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם-בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה: וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ אֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת-הַיְלָדִֽים"
אחד מתלמידיו של הגאון רבי אליהו שווי זצוק"ל לא זכה לילדים שנים רבות, הרב בירכו ונולד לו בן זכר. כיוון שהתינוק היה פג, הוא טופל בפגייה בבית החולים מספר חודשים. צוות הפגייה עבד במסירות, ואבי הבן חש כלפיהם הכרת הטוב גדולה.. ביום השחרור מביה"ח, ניגש התלמיד לרב ושאל כיצד לדעתו עליו להביע בפני הצוות את תודתו. שאלה פשוטה לכאורה, שכן כל הספק נע בין מכתב תודה, פרחים, ציור קיר או ממתקים. אך הרב התייחס לשאלה באופן שונה "אל תקנה כלום" קבע הרב, "הם עשו כל כך הרבה למען הבן" תמה התלמיד. הסביר לו הרב: כאשר הסתכנו המיילדות שפרה ופועה ויילדו את בני ישראל במצרים, גמל עימם הקב"ה בכך " וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד " עצם זה שהמיילדות ראו ברכה בעמלם, שעם ישראל הולך ומתעצם, הייתה עבורן המתנה! ולכן אני מציע לך במקום לגמול להם עם הפרחים, תגיע עם הילד לביה"ח בכל שנה ביום ההולדת שלו". ואכן מידי שנה נסע האברך עם הילד לביה"ח והראה לצוות כיצד ה"פג" הולך ומתפתח. כעבור שלוש עשרה שנה, לקראת הבר מצוה, הופיע הנער בביה"ח וחילק הזמנות לצוות… זמן קצר אחר כך הגיע לאביו הביתה מכתב אישי מראש המחלקה: "מזל טוב!" נכתב שם "רצינו שתדעו עד כמה הביקורים שלכם ריגשו אותנו במשך השנים. אנחנו עובדים בסביבה בעלת סיכון גבוה, ואף פעם איננו יודעים אם הדברים בסופו של דבר הסתדרו, לאחר שהיילוד עוזב את טיפולנו, אין לנו אפילו מידע מועט מה קורה לאחר מכן … אני אישית עדיין לא הייתי בביה"ח כאשר הילד שלכם טופל כאן, אבל כדאי שתדעו לכם שאנחנו עוסקים בתפקיד קשה, בד"כ נעשים הדברים ללא כל תודה. במשך השנים משמש בנכם עבורנו דוגמא למה שיכול להתהוות מכל פג! שוב ושוב אנו מזכירים את "אותו התינוק", מתוך ידיעה שכל תינוק שאנחנו מטפלים בו ייתכן שיגדל ויתפתח כמו בנכם!" " הורים רבים שולחים לנו פרחים, בלונים וממתקים. הפרחים נובלים… הממתקים נאכלים… אבל שוויה וערכה של המתנה שאתם נתתם לנו עולה מעבר לכל דמיון!"
אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
