"גדלתי בבית עם טעם מסוים של אמנות ומוזיקה. אבא שלי ברק עמרני הקים עם אחיו את צמד העמרנים, ובבית תמיד היו גיטרות. אמא שלי מרייטה עמרני למדה ציור במכון אבני, ובשנת 1968 הגיעה מניו-יורק לישראל עם אבא שלי. מגיל קטן טסתי הלוך ושוב לישראל לארצות הברית, מכיוון שאבא שלי הופיע הרבה ואמא שלי הייתה עם אמה. כך, כבר מגיל צעיר חוויתי את החזרה לארץ כדבר כואב מאוד. הייתי מתחילה לרקום חיים במקום אחד, ואז ניתקו אותי לטובת מקום אחר. תחושה זו של אירעיות הוטמעה בי והיא דבר מכונן, כי כבר מגיל צעיר חוויתי תחושה שגם האדמה שכמהים אליה זה לא דבר שתמיד קיים. באמנות שלי מופיעה תחושה זו בדימוי של הברבור הנודד, שהוא שחור וגם לבן, כמו בפסנתר הכנף הגדול שהיה בסלון של סבתא שלי בפנסילבניה. כילדה הייתי משחקת מתחתיו והוא היה חלק מזהות, כמו הברבור. הקלידים שלו הם בשחור ולבן ומבד הלבד שבתוך הפסנתר והוא גם חלק מהמיצג האמנותי שלי".
כך אומרת האמנית איילת עמרני נבון, תושבת בצרה, המציגה בימים אלו בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון את התערוכה "ח.מ.ל" (אוצרות: אפי גן וקרן ויסהוז), שתינעל ב-26.7.25. השבוע, במסגרת האירוע "בין בריאות, טיפול, מלאכת ידיים ואמנות", יתקיים באודיטוריום מוזיאון ראשון לציון לקראת נעילת תערוכות אביב של הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, שבו תתקיים הרצאה של אפי גן, מנהלת הגלריה העירונית, על האמן השאמאן כמתווך לבריאות החברה – בהקשר של המיצג האמנותי שמעבירה איילת עמרני נבון בתערוכה.
שם התערוכה כשורש המילה העברית ח.מ.ל – שולח אותנו להטיות של המילה חמלה, אבל בה בעת מצלולו מזכיר את ראשי התיבות חמ"ל (חדר מלחמה), חמ"ל אזרחי או כפי שהורגלנו לאחרונה גם חמ"ל אזרחי-רפואי. בחמ"ל נקבעת אסטרטגיית לחימה ואסטרטגיית תגובה. בחמ"ל אזרחי-רפואי נקבעות אסטרטגיות טיפול, פתרון מיידי לאירועים קריטיים ושוטפים. ח.מ.ל או חמ"ל – המילה מתעתעת ומחזיקה 'גם וגם'. חדר הגלריה הופך לחדר שבחלקו האחד מציג את השבר והקטיעה, ובחלקו האחר את אפשרויות ההחלמה, החמלה והתיקון.
לדברי מנהלת הגלריה אפי גן, בדרכה האמנותית ובאופנים עקיפים ומסמלים מביאה איילת עמרני נבון לגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון את השבר לצד אפשרות הריפוי. כאמור, לאורך שנות ילדותה היא חוותה נסיעות ארוכות ותכופות אל בית סבתה בארצות הברית. הנסיעות מבית סבתה בחזרה לארץ נצרבו בתודעתה כקריעה ממקום בטוח ומגונן וחוזר חלילה. החוויה, שהייתה אמורה להיות מיטיבה, נטבעה גם כחוויה שיסודה פירוק ושבר. לימים השברים, כמו גם הניסיון לאחותם, קנו מקום מרכזי ביצירתה. השבר והניסיון לאיחוי הם מטפורה עכשווית הנוגעת בכולנו.
אפי גן: "הברבור בתרבות המערבית נושא סמליות עשירה ורבת משמעות. סמל לטוהר וליופי, אבל גם סמל לטרנספורמציה רוחנית ולמעבר בין עולמות (באגדת הילדים של אנדרסן – ברווזון מכוער הופך לברבור יפהפה). המושג 'ברבור שחור' נטבע בשדה הסטטיסטיקה העולמית המודרנית, כשם תיאוריה של אירועים בלתי צפויים, בעלי השפעה דרמטית על מערכת מסוימת. תחת כנפי הברבור גלומות כל אפשרויות אלו והוא מצא אחיזת קבע ביצירתה של איילת. היא מציירת ברבורים, מפסלת כנפיים שנקטעו ומנכיחה אותם בצבעים הנעים משחור דרך וורוד נשי ועד לבן פורצלני. הכנפיים עומדות ל'מסדר כנפיים' מצמרר. בשורה ארוכה ניצבות על מדף, מחכות לחמלה, החלמה, הבראה, טיפול (שיקרה אולי) מעבר לפרגוד המזכיר פרגוד של מרפאת אחיות".
הצבע הלבן הרוחני, המרפא, נמצא גם בחומר טבעי – לבד. מעין שק-שינה עשוי לבד (גם הוא כמו הברבור- נודד, מסמן ארעיות- שינה זמנית), מונח על משטח בעל פוטנציאל תנועה. לא רחוק ממנו, ספק שמיכה, ספק מזרן עשוי לבד לבן, מתגלגל על קיר. קל להיזכר בחומר שהיה מהותי ביצירתו של ג'וזף בויס והשפיע על יצירתה של איילת הן כפרפורמרית והן כחומר ביצירה, אבל החומר מרפרר לזיכרון ביוגרפי, אל החלל שמתחת לפסנתר. תחת הפסנתר הסתתרה בבית סבתה מפני 'הגירוש'.
דרכה של איילת כאמנית החלה בפיסול, ציור ומיצב. בשנים האחרונות נוסף אליה הגוף הפיזי כחלק ממכלול שלם. באופנים שונים היא נוכחת בחלל. לעיתים יהיה זה במיצג נלווה למיצב, לעיתים אפשר לזהות מעגלים וסימנים שנוצרים בתוך הציור מתנועת גוף נשית. במהלך התערוכה מבקרים נעטפים על ידי האמנית, כך שסימני גופם מוטבעים ונשארים בשמיכת המילוט ונתלים בחלל.
איילת עמרני נבון, ילידת תל אביב, מתגוררת ויוצרת במושב בצרה. היא למדה בתכנית בין-תחומית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, בבסיס, בית ספר לאמנות – בהצטיינות יתרה, ובעלת תואר במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. היא החליטה לנסוע לארצות הברית ועבדה שם כעורכת דין, שעסקה בהנפקות, ברכישות של חברות ועוד. לה ולבעלה נולדו שני ילדים, אחד מהם עם צרכים מיוחדים.
היא זוכרת שכל חייה היא ציירה ויצרה יצירות מקרטונים ומחומרים נוספים. היא השתתפה ברזידנסי בלונדון בשנת 2017 ותשתתף באוקטובר ברזידנסי בניו-יורק, שבו תכין עבודת קרמיקה בנושא אבלות ואובייקטים של טקסיות. היא הציגה בתערוכות יחיד בגלריה מאיה, בגלריה המעבדה, במקום לאמנות, בגלריה מנשר, בגלריה טובה אוסמן, בבית האמנים תל אביב ובפלורנטין 45 בתל אביב, במוזיאון אום אל-פאחם, בגלריה גריפין בלונדון ובתערוכות קבוצתיות רבות ובהן, בין היתר, בגלריה זוזו בעמק חפר, בביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב, בגלריה סאצ'י, בגלריה גריפין, בגלריהLe Dame , בגלריה Silent Movies ובגלריה Cork Street Open Exhibition בלונדון, בגלריה בסיס בהרצליה ועוד.
איילת: "אמנם ההתמחות שלי בלימודים בבסיס בהרצליה הייתה בציור, אבל פירקתי פסנתרים שהושלכו למזבלה בחירייה ויצרתי מהחלקים שלהם יצירות חדשות. לראשונה בתערוכה זו השתמשתי בלבד שבתוך הפסנתר כדי להכין שק שינה נייד, שעליו קישוטי עיגולים שנלקחו מפסנתר. כך הפסנתר ממשיך להיות מקור בלתי נדלה לאסוציאציה ולזיכרונות ילדות, והלבד משמש מקום שמרפא ומנחם".
היא מקבלת תגובות נרגשות רבות ממבקרים בתערוכה, שהשתתפו במיצב האמנותי שלה, שבמהלכו נעטפו על ידה בשמיכת מילוט תרמית תוך כדי אחיזה בפסל פורצלן קטן שלה. "שמחתי לגלות בגלריה בראשון לציון קהל, שצורך ומתייחס ברצינות לאמנות. יש אנשים שהפתיעו אותי בטריגר שהיה עבורם כמו זיכרון ילדות. יש כאלה שמתמסרים בקלות, יש כאלה שפחות מתמסרים פחות ויש כאלה שרוצים ללמד אותך. עבורי התרגיל היה זה לנטרל את עצמי, כשבמיצב אני מנסה להביא את עצמי כמכל ריק עבור מי שמתכסה בשמיכה. התגובות בגלריה היו מצוינות. גם אם אני לא אומרת מלחמה בתערוכה, אני מרגישה שאנשים נמצאים בסטרס לא רגיל".
