שולחן הפסח | מאת תמר צ'יש

נו, אז מה קורה? מתי…? תמצאי כבר מישהו / נשמע על איזה בייבי בדרך / תמצא כבר עבודה מסודרת / תתבגר סוף, סוף / תפסיקו לפנק ככה את הילדים.
הרשימה יכולה הרי להיות ארוכה ומגוונת ככל שלא "נעמוד בציפיות" של מישהו בדרך. הקושיות הללו אינן, כמובן, הדבר היחיד שעשוי להפוך את המפגש המשפחתי המורחב לחוויה מלחיצה, לעתים רחוקה מהפנטזיה על הרמוניה משפחתית. אז מה עושים?
ליל הסדר הוא אחד משני החגים המשפחתיים המרכזיים, בהם מצופה מבני המשפחה על ענפיה השונים להיות מסובין סביב שולחן אחד, למשך זמן די ארוך ומובנה בטקסיות 'מחייבת'.

מחד גיסא, זוהי הזדמנות מרנינה להיפגש עם בני משפחה עמם לא מתראים לעתים קרובות, אך מאידך גיסא, המפגש עשוי לכלול גם את אלו שעמם אין קשר מיוחד, לא כל שכן, אותם אלו שהקשר עמם עלה מתישהו בעבר על שרטון ומסיבות שונות, לא תוקן מעולם.
במציאות כיום, המפגש המורחב הוא גם מפגש של תרבויות, עדות ומנהגים, אשר הם כשלעצמם עלולים להיות מקור לקונפליקטים, אי הסכמות ובמקרים קיצוניים יותר, לטשטוש תחושת השייכות.

פסח, כמו גם ראש השנה, בגלל הנופך המשפחתי החזק שלהם, מדגישים את הקשיים של אלו שההתכנסות המשפחתית היא נקודה כואבת בחייהם, כמו רווקים בודדים, אלמנים, גרושים, או כאלו שחוו אובדן של מישהו יקר, אשר היעדרו מקבל העצמה בעת המפגש המורחב.

אם הצלחנו להיחלץ בשלום מהשלב המקדים של מתן מענה סביר לשאלה "אצל מי ועם מי עושים את הסדר השנה" ואם גם הצלחנו להיפרד מהתסיסה הפנימית שהחלטה זו גרמה לנו, הרי שנותר לנו לראות איך לעבור את הערב בשלום ואם אפשר, לשמר את החיוך וההנאה אל מעבר לדקות הראשונות של הערב.

מה עושה, לא פעם, את המפגש המשפחתי המורחב לזירה רוויית מתח?

לכולנו ציפיות שמקומנו במשפחה יהיה משמעותי, שיקבלו אותנו כפי שאנחנו, ובעיקר, שיעריכו ויאהבו אותנו ללא תנאים. אף לא אחד רוצה להיתקל בשאלות ובהערות מביכות, או בביקורת על האופן בו הוא מנהל את חייו ומחנך את ילדיו. למרבה הצער, נראה שלרובנו קשה 'לתחזק' ערב שלם בלי לפלוט הערות או אמירות מיותרות, או בלי להיעלב ולהתרגז משכאלה.
כמספר האנשים המתכנסים לסדר הפסח, כך מספר 'הפריטים הייחודיים' בו. כל אחד עם אהבותיו וסלידותיו, רגישויותיו ונטיותיו ודרכו למצוא את מקומו בחברה.

סביב שולחן הסדר נפגוש את המוחצן המתבלט, שקולו נשמע ברמה. זה שאין אחד שיכול לפספס את נוכחותו בחדר ובהתנהגותו מאפיל על הסגור והביישן, המרגיש נדחק עוד יותר למקום בלתי נראה. יימצא ייצוג גם לשתלטן והנוקשה, שהכל אמור להתנהל על-פי דרכו (הנכונה ביותר לדעתו). סביר להניח שלא ייפקד מקומו של הביקורתי, היודע כל דבר טוב יותר מאחרים ואינו חוסך את דעותיו החותכות, וסיכוי גדול שנפגוש גם את הגמיש, הסובלני ה'היפר' והעצבני, הלא אכפתי, המרצה וכיו"ב.

ארבעה בנים יצאו מתוך ההגדה: חכם, תם, רשע וזה שאינו יודע לשאול והם באים, למעשה, לייצג עבורנו את השונות בינינו.
השונות הגדולה בין באי הסדר, על אף הפן המעניין שבה, מייצרת את הקרקע להתפתחות מתחים וקונפליקטים.

אמירות והערות של אחד עלולות לגרום למבוכה, שיתוק, או עלבון לאחר. הן גם עשויות לעורר תוקפנות מתוך הצורך 'לא להישאר חייב'.
לא פעם התעניינות וסקרנות של האחד מתפרשת כחטטנות והתערבות אצל האחר. העניין עלול להחריף, כאשר מלכתחילה האדם לא במקום בו טוב לו, וממילא אינו רוצה לדווח ולשתף במצבו.

אנשי העשייה ממוקדי המטרה עלולים להביט בזלזול על 'המחפשים את עצמם' ואלו שטובת האחר בראש מעייניהם לא יכולים להבין או לסבול את האגואיסטיים…

כן, בחיים כמו בחיים, התנהלות של אחד עלולה להיות כמו 'דריכה על הציפורן החודרנית' של האחר ולמרות שבמרבית המקרים אין כוונת תחילה להכאיב או להציק, זה קורה.

ובחיים, כמו בחיים, כאשר משהו מאיים על שלמותנו הגופנית או הרגשית, אנו לא נוטים לעצור ולשאול אם היתה כוונת תחילה בדבר. אנחנו פשוט מגיבים מתוך הכאב.

מפגש משפחתי מורחב מזמן מגע עם אנשים, שמידת ההיכרות והאינטימיות עם חלקם היא מינימלית, מה שמעלה את הסבירות להתרחשויות מעוררות אי נוחות, חוויית שיפוט וביקורת, עלבון וכד'.

איך ניתן, למרות כל הנאמר, 'לצאת בשלום' מהמפגש המשפחתי רב הגוונים הזה ואף ליהנות ממנו?
נקודת המוצא חייבת להיות שאני ורק אני אחראי/ת להרגשתי ולהתנהלותי. זוהי בחירה (לא תמיד קלה) הנמצאת ברשותי.
כאשר זו נקודת המוצא, איננו יכולים לומר "זה בגללו או בגללה". תהא התנהגותו של הזולת אשר תהא, יש בידינו הזכות והיכולת לבחור כיצד להגיב כלפיה.

עם זאת, אפשר 'לגייס' מישהו קרוב כמו בן/בת זוג, או הבן/הבת לעזרה. למה הכוונה? ניתן לבקש מאותו אדם, שאם יבחין שאני גולש/ת לתגובה לא רצויה ולא עניינית, שיסייע בידי לעצור בזמן. אפשר לסכם מראש על סימן מוסכם, או מילת קוד שיהוו מעין תמרור אזהרה "מהמורה לפניך!"
חשוב שאבדוק עם עצמי מהי מטרת הערב הזה עבורי. האם יש בכוונתי להפכו לזירת התגוששות להאדרת כוחי, או שההנאה והיחד המשפחתי הם הקו המנחה?

היה וברצוננו ליהנות מערב נעים (גם אם לא מושלם), כדאי היה 'לארוז בתרמיל' מספר דברים:

* להתכונן ולהחליט מראש על בחירה בסובלנות, גמישות, איפוק, הכלה ואמפתיה לאחר ולשונה.
* להסכים להרפות ולא להיכנס למאבקי כוח. שום דבר שאינו שאלת חיים, מצדיק "הורדת ידיים".
* 'ללבוש' מעטה טפלון בעת הצורך – משמע, לא לתת לאמירות והערות מעצבנות ומיותרות לדבוק בי. אני לא חייב/ת להצדיק ולהסביר את בחירותיי בחיים, ודאי שלא בערב ליל הסדר.
* להשאיר את 'פנקס החשבונות' המשפחתי מחוץ לשולחן הסדר.
* להסכים לחייך באדיבות, גם כשזה לא ממש אותנטי. לא נורא. לפעמים מותר…
* להשתתף ולקחת חלק במידה שמתאימה לי. לא לצפות שאחרים יתאימו עצמם אלי.
* להתחייב לעצמי לא להיכנס לוויכוחים פוליטיים ודומיהם.
* למצוא איזון ושילוב בין הגוונים השונים שבחדר, בלי לבטל אף אחד ובלי לנסות "לגייר" אף אחד.
* לגייס סבלנות למשך הסדר ולאופן ניהולו ע"י עורך הסדר.

ובעיקר לזכור: חרות על מגוון משמעויותיה היא בבסיסו של החג. מהותה של חרות היא היכולת לבחור מתוך רצון וללא פחד. הפסח הזה, בואו נבחר ליהנות, עם ולמרות המגבלות.

ולסיום, הזמנה לצפות בסרט הישראלי "לילסדה" (1991) שביים שמי זרחין. המתואר בסרט וודאי מוכר לכולנו מזווית זו או אחרת. מה שמיוחד בו, הוא היכולת של בני המשפחה, בסופו של דבר, להתאחד ולהתמקד בצדדים האנושיים והחיוביים של כל אחד ואחד.

הכותבת: תמר צ'יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס לטיפול וייעוץ אישי וזוגי, מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות והדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.
עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת, התיאוריה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים; מלמדת במגמה לפסיכותרפיה גופנית ובמגמה לנטורופתיה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; מרצה; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; דוברת שפת סימנים ישראלית.
 

שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות