מה גדול צערו של אוהב! בפיתחה של ארץ ישראל עומד משה ונושא תחינה:”אעברה נא ואראה את הארץ הטובה….” [דברים, ג’ 25]. ארבעים שנה של נדודים עבר המנהיג, ולא זכה לבוא אל הארץ הנכספת:”אמר משה לפני הקב”ה , ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף
של נכנסין לארץ, ואני איני נכנס…”[ילקוט שמעוני, ואתחנן תתי”ד]. מול הארץ הטובה עמד משה בעצמת כיסופים , אך האלוקים לא סלח. מוקד הכיסופים נמצא במגע יד, ואין היד משגת. “ויתעבר ה’ בי למענכם, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה” [דברים ג 26]. עונשו של משה היה מסר המודיע שהארץ רגישה לסטיות מוסריות-מעוות שלא יוכל לתקון. “דרש רבי שמלאי:מפני מה נתאווה משה רבינו להכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך….? אלא כך אמר משה : הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל” [סוטה י”ד]. נתאווה משה ולא נכנס.גם בדלותה היתה הארץ מוקד לכיסופים. ר’ יהודה הלוי היה הכינור להם:”לך נכספה נפשי… יקר בעיני עזוב כל טוב ספרד…”. ר’ יהודה אלחריזי [1218] זכה למימוש ערגתו. “מה נעמו ארצותייך ומעינייך…. אמותה אחרי ראותי פניך”. דוד בן גוריון ראה בספר הספרים-מולדת מיטלטלת. “לקחנו אתנו לגולה את מולדתנו, כי ארצנו זו היתה צרורה בספר. נשאנו את ארצנו בליבנו , בנשמתנו…. ושלושה אלה – העם, הספר והארץ- היו אחד לעולמים”. גם השיבה הציונית לארץ נעוצה, לדברי הסופר עמוס עוז, בכיסופים:”מדוע דווקא לכאן? … מפני שלכאן נהרו הכיסופים”. חוט של כיסופים מוביל ממשה ועד ימינו. [פרשה ארץ ישראלית, מאיר כהן].
